כתיבה היא מוזיקה

אסירים של זיכרון

אֲסִירִים שֶׁל זִכָּרוֹן אֲנַחְנוּ, מִתְהַלְּכִים לַבַּיִת.

שָׁם עֶצֶב וְשִׂמְחָה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד.

כְּלוּאִים בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ לְעוֹלָם לֹא נִשְׁתַּחְרֵר.

אֲסִירֵי תּוֹדָה עַל הַזִּכָּרוֹן.

צְמֵאִים לַשִּׁכְחָה, לְשֵׁנָה טוֹבָה,

לַשַּׁלְוָה שֶׁתָּבִיא אִתָּהּ חֲרָדוֹת.

עוץ לי גוץ לי
 

התחלתי במלאכת הכתיבה בגיל צעיר, ומהר מאוד הבנתי שזה העולם שאני מחפשת להיות בו, עולם מקביל לעולם המציאות, כזה המאפשר לי לבטא את עצמי ואת התחושות שלי בצורה הטובה ביותר. ההתחלה היתה דווקא כתיבה עיתונאית, שאני עוסקת בה גם כיום, ולאחר כמה שנים, הגיעו השירים. הייתי ילדה ביישנית, כמעט נחבאת אל הכלים, והכתיבה אפשרה לי לבטא את עצמי כפי שלא יכולתי בשום צורה אחרת. היתה לי מחברת שכתבתי בה את הטקסטים הראשונים שלי. אני זוכרת איך מורים בבית הספר התיכון אמרו: "דנה צריכה לכתוב;  זה הייעוד שלה בחיים".

כיום אני עוסקת בכתיבה עיתונאית ובכתיבת שירה, ואין לי ספק שכתיבת השירה השפיעה מאוד ואף תרמה לכתיבה העיתונאית, למרות ההבדלים הברורים. הלשון משחקת תפקיד חשוב מאוד הן בכתיבה עיתונאית והן בכתיבת שירה, והיא יוצרת משמעויות שונות. אני כותבת שירה בסגנון הייקו, סגנון יפני שבו נכללות 4-5 שורות קצרות שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין את המשמעויות, כי בכל משפט מסתתרים רבדים שונים.
 

כתיבה בעיניי היא מוזיקה, שבאמצעותה הקורא מפליג בדמיון למקומות שונים. זכורה לי בהקשר זה למשל ההצגה "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי, שצפיתי בה כילדה קטנה. העושר הלשוני והיכולת לקחת משפטים בגרמנית ולתרגמם לעברית כך שיישמעו כאילו נכתבו בשפת המקור הופכים את היצירה הזאת בעיניי ליצירת מופת על זמנית. אגב, בכל שנה אני מקפידה לשוב ולצפות במחזה, וזה נפלא בעיניי שהילדים הקטנים יכולים להתחבר לשפה הגבוהה של שלונסקי, למרות השינויים שחלו בשפה במהלך השנים. ובקשר לתיאטרון, פעם ראיינתי את השחקנית חנה מרון, והיא אמרה לי ששחקן לא יכול לעלות על הבמה ורק להגיד את הטקסטים וללכת הביתה, אלא הוא צריך להתאמץ ולשכנע את הקהל שהוא אכן עורך דין או רופא או כל דמות אחרת. בשביל לשכנע את הקהל צריך להתעניין כמה שיותר במה שקורה סביבך, ולא לחיות במגדל השן ולקרוא אך ורק את היצירות שלך ולהתעניין אך ורק במה שקורה סביבך, אלא להיפתח ליצירות של אנשים אחרים ושאר דברים שעשויים לסייע בהתפתחות האישית כאדם וכיוצר. מהשיחה איתה לקחתי את המשפט הזה, והוא מלווה אותי עד היום בכל דבר שאני עושה: אדם יהיה אדם טוב יותר אם הוא יהיה בעל השכלה בתחומים רחבים ככל האפשר. אני ממליצה למשוררים לקרוא כמה שיותר טקסטים ולהיחשף לכמה מדיומים שניתן, הרי זה רק יעשה טוב אם בשיחת סלון תאמר שאתמול בערב גילה אלמגור שיחקה נפלא.

שוקולד

עֲטוּפָה בְּתוֹךְ שְׂמִיכָה. מוּגֶנֶת מִפְּנֵי חֲלוֹמוֹת.

הִיא יוֹצֵאת מֵהַמִּטָּה אֶל הַכֻּרְסָה, הוֹלֶכֶת בְּעִקְבוֹת הַגַּעְגּוּעַ.

מוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ לְעֵבֶר הָאָרוֹן. 

מְבַקֶּשֶׁת לִמְצֹא שָׁם אֶת חֲפִיסַת הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁהֶחְבִּיאָה.

מְבַקֶּשֶׁת לְהֵאָחֵז בְּטַעַם יַלְדוּת מָתוֹק.

מַגִּישָׁה לְעַצְמָהּ אֶת הַשּׁוֹקוֹלָד, הָאָהוּב שֶׁלָּהּ לִפְעָמִים.

הַזִּכָּרוֹן בּוֹרֵחַ לִפְעָמִים, בְּלִי יְדִיעָה.

מַעֲבִירָה לָנוּ חֲרָדוֹת וּפְחָדִים.

כולם רוצים שירים פשוטים 

כמי שמחוברת מאוד לעבר, בין שמדובר באמנות התיאטרון ובין שבהאזנה לשירי ארץ ישראל הישנים והטובים, קשה לי להאזין היום לשירים החדשים. אין בהם לדעתי כבוד לשפה העברית. בשנים האחרונות נכנסו ללקסיקון השפה ביטויים שונים שמצאו את דרכם אל שירים ונהפכו לנכס צאן ברזל. צר לי על כותבים שעושים שימוש בביטויים שצורמים לאוזן ומקלקלים את היופי בשפה העברית. בישראל יש נטייה לא לכבד את היוצרים המבוגרים, אלא להאמין שהעולם שייך לצעירים ומה שהיה בעבר כבר אינו אקטואלי. " צר לי על כותבים שעושים שימוש בביטויים שצורמים לאוזן ומקלקלים את היופי בשפה העברית. בישראל יש נטייה לא לכבד את היוצרים המבוגרים, אלא להאמין שהעולם שייך לצעירים ומה שהיה בעבר כבר אינו אקטואלי "

אפשר לראות את זה במוזיקה. הלחנים קליטים והמילים פשוטות מאוד, כי הרי למי יש כבר כוח להאזין לטקסטים כבדים. כל העניין הזה של כאן ועכשיו פוגע לדעתי ביופייה של השפה העברית. בעיניי, יש יופי וערך לשירים מורכבים, אבל איך כתב גרוניך: כולם רוצים שירים פשוטים.

אני כותבת בעברית ומאזינה למוזיקה ישראלית ישנה, שהיא בעיניי הבסיס ליצירתי, מה שיוצר הרבה פעמים מצב לא נעים כשאנשים מדברים איתי על שירים חדשים בשפה האנגלית, ואין לי ממש מושג מי עומד מאחורי השירים האלו. החיבור שלי עם השפה העברית הוא חיבור מיידי. מדובר באהבה ממבט ראשון, כיוון שיש לי תחושה שבכתיבה בעברית הכול משתלב בצורה יפה כל כך.

באחרונה תרגמתי את ספר השירה הראשון שלי "צ'יפס וקטשופ בזקופנה" לאנגלית, כי יש בכוונתי לשלוח את הספר למוזיאון השואה בוושינגטון. היו לי חששות כבדים לגבי העניין הזה, כי לא ידעתי איך השירה הקצרה תתנגן באוזניים. בשפה האנגלית המנגינה היא שונה. בעברית המנגינה תמיד נשמעת טובה יותר. אחרי שמלאכת התרגום הסתיימה, הופעתי עם השירים באנגלית. התגובות החמות של האנשים עם סיום השיר הבהירו לי כי כנראה התרגום באנגלית רק מוסיף ותורם לרבדים השונים של הספר. פתאום ההנאה היתה רבה. היכולת לבטא את עצמי באמצעות מילים מאפשרת להרחיב את הגבולות ולהגיע לעוד אנשים. פתאום, עם המילים, הצטיירה התמונה הקסומה של אנשים יושבים ומדמיינים את גיבורת "צ'יפס וקטשופ בזקופנה".  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי