ולפתע נצחק

שאלתי את הזמרת-כותבת יעל דקלבאום מה בשיריה של דליה רביקוביץ הנחה אותה במבחר שבחרה. היא ענתה במילה אחת: דואליות.

ואכן יש דואליות עמוקה ביצירתה של המשוררת הגדולה הזאת. מדויק יותר: יש בה הרבה מינים של דואליות. היא מביאה אל שיריה  דואליות שהיא מוצאת בעולם – לפעמים לחדוותה ולפעמים לכאבה. והיא גם יוצרת בשיריה דואליות שלה ורק שלה, וזו דואליות שהיא ראתה בדמיונה המרחיק ראות. היא ידעה לתת מילים עבריות נסערות, חד פעמיות, לכפילות שעיניה החדות ראו ולכפילות שתשוקותיה העזות בראו.

 
הכפילות שבין מציאות חמורה לעולמות של דמיון: רביקוביץ (צילום: פלאש90)

הכפילות הראשונה בשיריה של דליה רביקוביץ היא הכפילות שבין מציאות עיקשת, חמורה, לבין עולמות של דמיון, שבלעדיהם לא יכולה היתה דליה רביקוביץ לנשום ולכתוב. המציאות שהיא הביאה אל שיריה בתחילת דרכה היתה המציאות המרה של נערה שנולדה בשנת 1936 בעיר רמת גן לאב מהנדס ואם מורה, ואיבדה את אביה בתאונת דרכים לפני שמלאו לה שש. והטראומה נחרתה בבשרה וברוחה.

אחריה היא הפכה לילדת חוץ אומללה בקיבוץ, ולאישה שעמוד התיכון של ביטחונה ביציבות החיים התערער שוב ושוב. אבל דווקא לכן באה הכפילות והעניקה לה חיים שניים – חיים של דמיון מופלג, של  ארצות בדויות שאליהם הביאה את עצמה בשיריה; כדי לשרוד, כדי ליצור, למרות המציאות המרה שהמשיכה ללוות אותה עד יומה האחרון.

כמה מן השורות הידועות ביותר של דליה רביקוביץ עומדות בסימן הכפילות הזאת, שבין מציאות שחובתה כמשוררת לכתוב עליה בבהירות מסמאת עיניים , לבין ארצות הדמיון היפהפיות שלה: "עומד על הכביש בלילה האיש הזה/ שהיה בשכבר הימים אבא שלי/ וחייבת אני לגשת למקום עומדו/ מפני שאני הייתי הבת הבכורה שלו".

 
יעל דקלבאום, ,נערה זעירה", שירה של דליה רביקוביץ'
 

ומצד שני, בשיר שפורסם, כמו השיר שזה עתה ציטטתי, באותו ספר ראשון ובלתי נשכח שפרסמה בגיל 25, "אהבת תפוח הזהב"."שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,/ והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת/ וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה." יופי נדיר שמקורו בכאב בלתי מרפה. זאת הכפילות הבסיסית בשירי דליה רביקוביץ.

כפולות ומכופלות

הכפילות השניה של דליה רביקוביץ  היא הכפילות שבין האם האוהבת לבין האישה הפוליטית הכועסת. אחרי הרבה סבל היא ילדה בגיל 42 את בנה עידו. לא היה קץ לאושר שהציף את שיריה כאשר הנשיות שלה עשתה אותה ל"אמא עם ילד", כפי שקראה לאחד מספרי שיריה: "ילד נעים,/ שובר לעת מצוא מחבת או כף./ אהבתי בבוקר/ אהבתי בערב,/ אהבתי כל היום".

אבל הדואליות מופיעה שוב. הנשיות שחיבקה ילד במלים עדינות מאין כמוהן, היתה גם הנשיות שתבעה את עלבונן של קורבנות מלחמה מיותרת: "בצפון עכשיו קופאים תינוקות,/ מי שלא הטילו אותו לבור/ מי שלא ירו בו פנים ואחור/ מתענה בדרך אחרת./ קר כל כך בצפון/ הקרוב."

• " כמה מן השורות הידועות ביותר של דליה רביקוביץ עומדות בסימן הכפילות הזאת, שבין מציאות שחובתה כמשוררת לכתוב עליה בבהירות מסמאת עיניים , לבין ארצות הדמיון היפהפיות שלה " ויש גם כפילות שלישית. האש שבשיריה - אש של אהבה גדולה ואש של מחאה בוטה – לא מכלה בה את הרגישות לרגעי החסד המתונים, הרגילים, של החיים. האש בוערת בעוצמה רבה כל כך, שרבים נוטים לשכוח שהיא ידעה לחייך. החן והקסם, שיש בכוחם של החיים להעניק לנו, לא נעלמו מעיניה, והיא מצאה להן מלים מדויקות ומחויכות של משוררת: כדור הארץ הענק איים עליה ועורר בה סערות וסיוטים, אבל היה בה גם צורך להציב מול הדרמות הגדולות של עולם ומלואו את הצחוק הרענן של ילד מאושר אחד, שמעט קוקה קולה על בגדיו היא הדרמה הגדולה שלו: "וכדור הארץ שליו ומגושם/ התגלגל אף הוא אל המערב,/ וגדי התחיל לצחוק מחדש/ כי הקולה נשפכה לו/ גם על הבגדים."

דליה רביקוביץ נפטרה בשנת 2005 בגיל 69. על קברה רשמו בני משפחתה את  השורות הדואליות הנפלאות האלה, שהיא כתבה שנים רבות אחרי מותו של אביה: "חמישים שנה ויותר אביט בך מתוך התמונה/ ולפתע נצחק/ללא סיבה נראית לעין./ אין אהבה במקום הזה/ זולת אהבה בשנים".  

לכל הפרטים על אירוע נקודות.תרבות עם יעל דקלבאום, לחצו כאן 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי