"חופשייה בלב היעדר החופש שלי": הסופרת היהודיה שכתבה נובלה מופתית בזמן שעבדה בכפייה תחת הנאצים

גרטרוד קולמר. "אתה הקורא, היה זהיר" אומנת יהודייה נוקשה מקבלת עבודה חדשה: לחנוך נערה יהודייה ה"לוקה בנפשה". זהו סיפור המסגרת של הנובלה הנפלאה "סוזנה" מאת גרטרוד קולמר, שרואה אור בימים אלה בהוצאת זיקית (תרגום: נועה קול. יחד איתה מתפרסמת הנובלה "השביל שביער" מאת אדלברט שטיפטר). האם סוזנה, הנערה החוסה, היא אכן משוגעת, או שמא היא נפש תמימה, צבעונית ומקסימה שהסביבה אינה מסוגלת להכיל? האם סוזנה זקוקה להשגחה מפני העולם או שהעולם זקוק להשגחה מפניה – דמות בעלת דמיון כה עשיר, שהוא מערער על הסדר ה"טוב"?

התשובות לשאלות אלו אינן חד משמעיות, אך סביב הגיבורה שוררת תמימות דעים. סוזנה היא דמות שובת לב, מלאת חיים, דמיון, יצירתיות ויופי. אך הגיבורה המלבבת, חובבת הטבע, עומדת בניגוד מוחלט לתנאים שבהם נוצרה. קשה להאמין, אבל גרטרוד קולמר (1894-1943) כתבה את הנובלה תחת עבודות כפייה אכזריות בשירות הנאצים. למעשה, "סוזנה" (1940) היתה היצירה האחרונה שכתבה לפני שנשלחה לאושוויץ ונרצחה שם. זהו פרסום ראשון בעברית לנובלה מאת המשוררת והסופרת, ששמה האמיתי היה גרטרוד קתה חורדסינר.

כמו בן דודה וידיד נפשה ולטר בנימין, חורדסינר-קולמר היתה בת למשפחה אמידה מברלין. השניים הרבו להתכתב לאחר שבנימין הצליח להימלט מגרמניה. אך מזלה של קולמר לא שפר עליה כמו על בן דודה. היא תכננה להגר לאנגליה או לצ'ילה בגלל האנטישמיות ולעבוד שם כאומנת, אך לאחר מות אמהּ ובריחת אחיה מגרמניה, בחרה להישאר בברלין כדי לטפל באביה הזקן והחולה. קולמר המשיכה לסעוד אותו גם כאשר השניים אולצו למכור את ביתם בפינקנבורג ולעבור ל"דירת יהודים" צפופה ברובע שנברג בברלין.

ב-1942 נלקח אביה לטרזינשטט, ומת שם לאחר שנה. קולמר ניסתה לעזוב את גרמניה ולפתוח דף חדש בפלשתינה. היא למדה עברית, כתבה פרוזה בשפה זו ותרגמה לגרמנית שירים של ביאליק. עם זאת, בהיעדר ויזת עבודה בפלשתינה, לא הורשתה לעזוב את גרמניה, וגורלה נחרץ. למרבה המזל, הצליחה להבריח מבעוד מועד את כתבי היד שלה לאחותה הילדה, שנמלטה לשווייץ.

"קולמר לא היתה ציונית", אומר אוריאל קון, שייסד את הוצאת זיקית עם שירה חפר, "אבל היא הבינה שמאמציהם של היהודים המשכילים להשיג שוויון בגרמניה יישארו לעולם בגדר אשליה".

היהדות כבית רעיוני

החזון של הוצאת זיקית הוא להוציא לאור כתבים גדולים שאינם מוכרים לקורא הישראלי. "סוזנה" מגשימה את החזון במלואו. בן זוגה לספר "השביל שביער", מאת אדלברט שטיפטר - קצת פחות. הספר הוא סנונית ראשונה בסדרת צמדי נובלות של סופרים שונים, המבקשות לשוחח זו עם זו באמצעות הקורא.

קולמר לא היתה מוכרת עד היום לקהל הישראלי. רק שיר אחד שלה תורגם עד כה לעברית, אך באירופה היא נחשבת למשוררת וסופרת מוערכת מאז תום מלחמת העולם השנייה וממשיכת דרכה של אלזה לסקר שילר. "בחמש השנים האחרונות ספרים של קולמר יוצאים מחדש בתרגומים לספרדית ולצרפתית, והיא מעוררת עניין רב בקרב חוקרים ומבקרים", מספר קון. 

" קולמר אף כתבה לאחותה שבעשורים הראשונים של חייה, כש"הכול היה טוב", לא היתה להם כל משמעות. דווקא תחת עבודות הכפייה של הנאצים, הדגישה, היא מרגישה לא פחות מגיבורה. יתרה מכך, ככל שהיה ברור כי סופה מתקרב, קולמר נהיתה רוחנית יותר. באחד ממכתביה אימצה את מילותיו של המלט: "להיות מוכן, זה הכול" " קולמר הותירה אחריה גוף עבודות מפואר: 450 שירים, שלושה מחזות, שני רומנים ומאות מכתבים.  "המוטיבים שהעסיקו את קולמר היו האישה, האם, צדק, נרדפות, מאהבים ואהבה נכזבת, נשים חשוכות ילדים, ולימים – גאולה, חושך, היהודים וגורלם", מפרט קון. "כמו אצל בנימין, היהדות נעשתה בעיניה מושא לתשוקה כמעט מיסטית, למעין בית רעיוני".

קולמר לא התחתנה ולא הביאה ילדים לעולם. בלחץ משפחתה, עברה הפלה בהיותה בת 20 – אירוע שהותיר צלקת בנפשה. היא היתה מסוגרת, אבל חשפה את נימי נפשה ביצירותיה. "אתה הקורא מילים אלה / היה זהיר, הנך מעביר דף באדם / גם אם בידיך זו רק פיסת קרטון", כתבה ב-1930 בשיר "המשוררת" (תרגם מצרפתית: שי סנדיק. "סמטאות", 2011).

רוצה להתייצב מול גורלי

התנאים שתחתם שרטטה קולמר את דמותה של סוזנה היו מחרידים. בבקרים עבדה בכפייה 13 שעות במפעל לאריזת תחמושת; בערבים טיפלה באביה; ובאמצע הלילה, כאשר כולם ישנו, התפנתה לעולם הדמיון. "הדירה המשותפת שאולצו לגור בה עם יהודים אחרים היתה רועשת והתנאים בה ירודים", מציין קון באחרית הדבר של הנובלה.

• הכתיבה היתה לה למוצא כאשר כל דרכי היציאה מגרמניה נחסמו. "מהרגע שבו השלמתי עם העבודה בכפייה, נעלם הלחץ שהעיק עליי כמו עול. החלטתי להתייחס אליה כאל הוראה וללמוד ממנה ככל האפשר", כתבה לאחותה הילדה, "באופן הזה, אני חופשייה בלב היעדר החופש שלי. כך אני רוצה גם להתייצב מול גורלי, גם אם הוא עלול להיות גבוה כמו מגדל, שחור כמו ענן מאיים".

לפני המלחמה התלוננה קולמר כי הכתיבה מסבה לה סבל רב. בבקרים היתה עובדת כאומנת ומורה; בלילות היתה מסתחררת בשעות על גבי שעות של כתיבת שירה ומתעוררת עם כאבי ראש עזים ותופעות דמויות הנגאובר. "אני משוררת. אני מודה בכך, אבל לעולם לא ארצה להיות סופרת", כתבה לאחותה. במכתב אחר המשילה את הכתיבה  ללידה לאחר הריון עודף.

כיצד השתנה יחסה לכתיבה? במאמר על קולמר שפורסם ב"אל פאיס" ב-2010 טען הסופר אנריקה וילה מטאס שדווקא ברגע שבו העבדות השתלטה על חייה, דווקא כאשר כבודה נרמס, היא למדה כיצד להיות חופשייה. קולמר אף כתבה לאחותה שבעשורים הראשונים של חייה, כש"הכול היה טוב", לא היתה להם כל משמעות. דווקא תחת עבודות הכפייה של הנאצים, הדגישה, היא מרגישה לא פחות מגיבורה. יתרה מכך, ככל שהיה ברור כי סופה מתקרב, קולמר נהיתה רוחנית יותר. באחד ממכתביה אימצה את מילותיו של המלט: "להיות מוכן, זה הכול".

עטיפת הספר  "כאשר קוראים את 'סוזנה' ברגישות, אפשר להבין שהנובלה נכתבה בתנאים קיצוניים", אומר קון, "פעמים רבות המקצב של הספר משתנה במפתיע. ניכר כי חלקו נכתב בהקפדה וחלק אחר בחופזה, מן הסתם בגלל השפעת הסביבה. הנובלה לא מלוטשת, לא גמורה ודורשת השלמות רבות. קולמר מכריחה את הקורא לדמיין. אני מאמין שזה גם חלק מסוד קסמה של הנובלה. אי אפשר להתעלם מהמזוודה המחכה תחת המדף בחדרה של האומנת. כמו קולמר, המספרת מתבוננת במזוודה ושואלת את עצמה: 'היכן אהיה אני יום אחד?'".

מבקרים אחדים מאמינים כי ב"סוזנה" קולמר מעמתת בין שני פנים באישיותה: האומנת מייצגת את המציאות הכולאת, ואילו סוזנה היא קול הפנטזיה, הכמיהה לאהבה. שתי הדמויות מתעמתות זו עם זו. סוזנה זקוקה להשגחה מתמדת של האומנת, המגנה עליה מפני החברה ומפני עצמה. בלי השגחה זו, תישאב לעולם של דמיון. חמור מכך, היא תתמסר לגבר שמחזר אחריה, לאהבה שעלולה להיות מסוכנת והרסנית. לעומת זאת, האומנת-מספרת מודה: "מעולם לא נאהבתי... לא ידעתי כלום".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי