מיהו (סרט) יהודי: על פסטיבל הסרטים היהודיים בסנימטק ירושלים

איזה קולנוע הוא קולנוע יהודי? למשמע השאלה מיד עולים על הדעת וודי אלן והנוירוזות היהודיות-אמריקאיות שלו (האם הוא משעתק אותן או מייצר אותן בעצמו? כבר קשה לדעת) וסטיבן שפילברג עם ה"רשימת שינדלר" שלו, פאתוס יהודי-שואתי ראוי לשמו. אבל מה עם האחים כהן, או סרטיו של הקומיקאי הצרפתי-יהודי-מרוקאי גד אלמלח? ומה עם יהדות היפסטרית נוסח ג'ייסון שוורצמן, או סטלנות גסת רוח נוסח סת' רוגן?

 

פסטיבל הקולנוע היהודי שהתקיים החודש בסינמטק ירושלים אמנם מביא מבחר סרטים מגוון מאוד – מן הדוקומנטרי ומן העלילתי, מן ההיסטוריה ומן המבחר העכשווי וכן מקשת רחבה יחסית של ארצות (בעיקר אירופה והאמריקות) – אך נדמה כי הוא נצמד בעיקר לסיפורים ולדמויות שיהדותם אינה ברקע הדברים, אלא במרכזם, שלא לומר, היא בעיה טורדנית. שלושה מן הסרטים התיעודיים שעליהם אכתוב כאן מנסים לעסוק באופן ברור ומובהק ביהדות כשאלה; כדבר שאינו מובן מאליו.

 

סרטו של הבמאי רמי קמחי "ליל הפתאים" מספר את סיפורה הלא נודע של המחתרת היהודית באלג'יר בתקופת מלחמת העולם השנייה. אף שהסרט מביא למסך סיפור שטרם סופר ונעדר – באופן מכוון ומרושל בה בעת – מהנרטיב הציוני-יהודי המוכר של השואה, הוא עושה זאת, לטעמי, בצורה מבולבלת ומפוזרת. הסרט נשען על שימוש בטכניקות דוקומנטריות מיושנות: החל בראיונות פרונטליים ("ראשים מדברים"), עבור בשחזורים תקופתיים בשחור-לבן (כדרך להתמודד עם היעדר חומרים מקוריים מן התקופה והמקור, אני מניחה) וכלה באנימציה אילוסטרטיבית מדי, שלפרקים, כמו בראיונות עם ההיסטוריון קלוד סיטבון, מסיחה את הדעת. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהיא מדמה מייצגי זיכרון מיד ושם, כמו היה זה הזיכרון היחיד בעולם. מוטב היה אילו במקום כל הטכניקות הללו היה נצמד הבמאי לכמה מהדמויות מכמירות הלב ומעוררות ההזדהות ומספר את סיפורן ביתר עומק.

 

עם זאת, יש בסרט קטע יפה במיוחד שבו מספר אחד הגיבורים בדמעות שגילה כי הוא יהודי לאחר שקילל את אביו בקללה הנהוגה בבית ספרו - "יהודי", וזה בתורו צחק עליו והסביר לו. רגעים מעין זה הם שהופכים את הסיפור למרתק ומזכים אותו במקום של כבוד בהיסטוריה הקולקטיבית והקולנועית שלנו. רגעים מעין זה גם מציבים את היהדות כמאפיין מורכב, כמטען אמביוולנטי שהיהודי נושא עמו, ואת היהודי כזר, גם לעצמו. כאן יהודי אלג'יר בוקעים כזרים גם בתוך הקאנון ההיסטורי-תרבותי הגדול מכולם של היהדות, המאורע המכונן של היהודים בעת המודרנית: השואה.

 

ליל הפתאים. שחזורים היסטוריים אילוסטרטיביים מדי בשחור-לבן

 

שקר לבן, רעש שחור

 

מול היהדות הזאת – המבוגרת, ההיסטורית, התובעת זיכרון קולקטיבי – באה לייסי שוורץ, ובסרטה "שקר לבן קטן" מספרת סיפור אחר לחלוטין על מה זה להיות יהודייה בתפוצות. שוורץ, שגדלה בבית יהודי-אמריקאי ליברלי בעיירה וודסטוק, ניו יורק, מספרת את סיפורה האישי. יש שם הכול - בת מצווה קצת מפוארת מדי באווירת אייטיז; אותן נוירוזות יהודיות-אמריקאיות מפורסמות כל כך; מערכת יחסים מורכבת עם אימא; ההומור היבש והממושקף של אבא - כל העסק.

 

אלא שבינות לכל עובדות החיים הללו מרחפת אחת נוספת, לא מדוברת: הילדה שחורה. היא גדלה כל חייה בחוסר ידיעה באשר למקורו של המראה השונה שלה. לייסי מתעדת ומשחזרת במבט מתוק-מריר את מנגנוני ההדחקה המפותחים והמשוכללים כל כך שמייצרת המשפחה כדי לא להתמודד עם השוני ועם המצוקה שמתעוררת בקרב הבת בעקבות אותו השוני, ובעיקר כדי לא לענות לשאלה הפשוטה שלה.

 

המסע של לייסי לאורך שנות ההתבגרות שלה לגילוי שורשיה השחורים מכונן אותה כחוצנית בקהילה שלה עצמה, ודרך הסיטואציה האבסורדית כל כך (אילו זה היה סרט עלילתי, יכול להיות שהיינו פוסלות אותו כ"לא אמין"), עולות סוגיות יסוד של זהות יהודית, גזע והשתייכות תרבותית. הזרות שלה בתוך העולם היהודי-אמריקאי, שעד עתה באה לידי ביטוי רק בסממן חיצוני – צבע עורה – הולכת ומעמיקה כשהיא פוגשת צעירות שחורות בנות גילה והופכת מעורבת בעולמן התרבותי, שהוא גם עולמה, ובמחשבות הפוליטיות שלהן על עצמן. היהדות כאן היא כעין אם מנוכרת ומנכרת, המחבקת חיבוק זר.

 

הסרט מוביל את שוורץ (כן, שוורץ. לא אמין כבר אמרנו?) למסע פתלתל אל המשפחה האפשרית האחרת שלה, ונגמר בחתונתה: היא נישאת לגבר שחור, הוא שובר את הכוס, קולה המופלא של נינה סימון בוקע מהרמקולים. דבר אינו נפתר ממש, הזהות עודנה חצויה, אבל עולה לרגע האפשרות שאולי המרחק בין שני חצאיה קטן משנדמה. אולי זר וזר הם איזה שני שליליים, המסתכמים בחיובי.

שקר קטן לבן

השגרירים 

 

הקרובים-אך-זרים של הסרט השלישי הם ככל הנראה הכי מוכרים לנו – הם חלק מהכאן והעכשיו של החברה הישראלית – ועל כן הדיון בהם מורכב וקונפליקטואלי ומעורר רגשות מעורבים וסותרים. מדובר למעשה במקבץ של פרקים מסדרה חדשה בשם "המסע שלי ואיפה הם היום?". המפיק והבמאי הוותיק מיכה שגריר אסף במשך עשרות שנים חומרי ארכיון שתיעדו את יהודי אתיופיה. במאים צעירים, חלקם בני ובנות העדה האתיופית, ובעזרת צוות של במאיות ובמאים צעירים, בני העדה האתיופית ברובם, הוא שב אל הדמויות שתיעד במשך השנים. במקרה זה, כמספר הבמאים, כך מספר העמדות ונקודות המבט.

 

טזתה גרמאי עוקבת אחרי הילדה – כעת האישה הצעירה – פרח, שנולדה במטוס בדרך לארץ. מבין דבריה של פרח מבצבצת ועולה המציאות הקשה של חיי הקהילה האתיופית בישראל היום, זו של האפליה ושל ההזנחה הממוסדת, אך רק כהערת שוליים, מאחר שהיא מעוניינת ללמוד חינוך ולעבוד עם נערים בסיכון ועם תלמידי פנימייה, כמו אחיה הצעיר. כשרק הגיעה לישראל, רצתה להיות טייסת, והשינוי בשאיפות שלה, גם אם הוא לא מתומלל ומוסבר, כמו מבקש את פרשנות הצופה.

 

הפרק שביים גיל מזומן, לעומת זאת, עוסק במבצע משה מנקודת מבט הגמונית-ציונית – מתא הטייס ממש. העלילה מסופרת כסיפור גבורה של הטייסים הישראלים ושל אנשי המוסד שהסוו את המבצע בכפר נופש בסודן, ורק זיכרונותיו האישיים של זמנה אחיהון, שעלה במבצע לבדו כילד, מצליח לרגש כאן.

 

הפרק שביים מני אליאס מספר סיפור אחר לחלוטין: לא נרטיב של עלייה, אלא דיוקנו של אברהם פרדו, צייר מבוגר שהתחיל לצייר לאחר שנפצע בעת עבודתו בכותל. ציוריו מוצגים כעת במתנ״ס הקהילתי, ובנו שי פרדו הוא שחקן ויוצר שמספר, בין היתר, גם את סיפורו. כאן בוקע קול אחר. לא נרטיב של עלייה, אלא נופים שאברהם נושא עמו; תמונות זיכרון.

 

הפרק של זיית פקדה מספר את סיפורו של אספה (יוסף) זבדיה, שעלה בשנת 1956 מאתיופיה לכפר בתיה, חזר לאתיופיה ונאסר בה, ולבסוף הגיע שוב לישראל. דרך זיכרונותיו משתקפת המציאות המורכבת של ישראל בשנות ה-50, והנרטיב הצברי והיחס אל האחר נחשפים במלוא עוצמתם, בעת שיהדותו מוטלת בספק תמיד ונבחנת בזכוכית מגדלת.

 

ככלל, הסדרה אינה מספרת את הסיפור שאולי היינו מצפים לו. זה לא ״תקומה״ האתיופית, וגם לא ״רוח קדים״. זה קול קולנועי ותרבותי אחר, שיחסו להגמוניה מתעצב עדיין וודאי לא יהיה אחיד, אלא יתפצל לקולות מרובים. אלו קולות שזמנם הגיע (כבר מזמן), וגם מבחינתם היהדות היא שאלה מתמדת, או כאמור, נוכחות טורדנית (גם אם, לפרקים, מקור לשמחה ולגאווה). להיות יהודי כאן, מתברר, משמעותו לא רק להיות בעמדה נגדית לכל מה שאינו יהודי, איפשהו בין הדרה והתבדלות, אלא גם להיות בשולי ההיסטוריה שלך-עצמך; מול יהדות אמריקה והציונות הקולניות, לתבוע איזה קול משלך. 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8