כאשר כתב-היד של ספר שירו האחרון היה מוכן, שלח אותו הרב והמשורר אלחנן ניר לכמה מבני
 "בסך הכול מבקש להביא את עצמי לגמרי". אלחנן ניר |
המשפחה לסבב הערות לפני הירידה לדפוס. גם אני קיבלתי את הקובץ; מלבד זאת שאנחנו חברים, בארבע השנים האחרונות אנחנו גם גיסים. גילוי נאות, מה שנקרא. הקריאה בשירים שראו אור לפני כמה חודשים בספר "מי שנפלה עליו מפולת" (סדרת "ריתמוס" של "הקיבוץ המאוחד") היתה מטלטלת. היה נדמה שהשירה של אלחנן הופכת גלויה יותר: נטולת מסכות ולבושים מיותרים, מנסה לתת שם ושפה לדברים עצמם, כשהיא נעה על הציר שבין נורמטיביות לטירוף.
הטלטלה הזאת עוררה פולמוס פנים-משפחתי סביב שאלת הפרסום של כמה מהשירים, ובמיוחד של מחזור השירים שחותם את הספר "איתנים", אשר קיבל את שמו מבית החולים הפסיכיאטרי לנפגעי נפש בעל השם הזהה שיושב בהרי ירושלים. "החשש העיקרי ממחזור שירי 'איתנים' היה שיחשבו שאני זה שהתאשפזתי שם", מספר אלחנן, "אבל בדיוק את רגע המחשבה הזה, שכולל בתוכו את ההבזק של 'רגע, הוא משוגע, או שזה על מישהו אחר?!' – ביקשתי; רציתי שתוך כדי ריצת החיים, תתרחש עצירה של תהייה על מושגים כמו 'שפיות', 'נורמטיביות' ו'שיגעון'. מי שקורא את השירים עוצר ושואל: האם מי שמתמודד עם אתגרים נפשיים הוא משוגע? האם יש לי חברים משוגעים? האם אני אולי משוגע? האם השפיות החמורה שלי איננה מתגלה כעול, כ'אלוהי מסכה'? האם אינה תוקעת את הסיכוי העמוק שלי להתחדשות? האם דמויות כמו ר' נחמן מברסלב, הרבי מקוצק והרב מנחם פרומן היו בקונבנציות ובפרמטרים שלנו נורמלים? והאם אין בכל עבודה רוחנית אספקטים של שיגעון? אני חושב שבבסיס האהבה והיצירה, וכן הקדושה והתפילה, יש איזה שיגעון, להט, תשוקה במובנים הפשוטים ביותר, שהחיים הזעיר-בורגנים לא יכולים לאפשר. לכן בחרתי לפרסם את השירים, למרות החששות והאזהרות".
חלק מחששות הפרסום הם פועל יוצא של מעמדו ותפקידו של אלחנן, ר"מ בישיבת ההסדר שיח יצחק בגבעת הדגן שבאפרת ועורך "שבת" - מוסף ההגות והתרבות של עיתון "מקור ראשון". כשיונה וולך מפרסמת שירים על השיגעון זה דבר אחד, אבל כאשר רב-מחנך כותב על כך שירים, זה דבר שונה. מסובך יותר. במגזר הדתי קוראים לזה בשם הקוד: "מה יגידו?!".
"תהיה בצל רקוב, אבל חסידות תאמר ברבים"
אל הרבנות הוא הגיע אחרי לימודים בישיבת ירושלים לצעירים (ישל"ץ) ובישיבת מרכז הרב, ולאחר לימודים של שנתיים בישיבת שיח יצחק, ביקש ממנו ראש הישיבה הרב שג"ר להתחיל ללמד במוסד. "טרם מלאו לי אז 24" מספר אלחנן, "וזו היתה סיטואציה מאוד מביכה בשבילי - ללמד אנשים שצעירים ממני אך בשנתיים-שלוש. ניגשתי אל הרב שג"ר אחרי חודש אלול הראשון וביקשתי ממנו להפסיק ללמד, 'זה לא נכון לי', אמרתי לו. אבל הוא רק הנהן בראשו וענה לי בסיפור חסידי: 'יהודי אחד בא לרבי הרביעי של חסידות חב"ד, המהר"ש, ואמר שאם יאמר תורות חסידות ברבים זה יקלקל אותו. הרבי ענה לו: 'תהיה בצל רקוב, אבל חסידות תאמר ברבים'. זהו זה. מאז, יותר מעשר שנים אני מלמד בשיח יצחק, שהוא בית מדרש חי ודינמי לאנשים שמחפשים עד הסוף את התורה ואת עצמם ואת אלוהים".
יש בספר אינטימיות יוצאת דופן, לפעמים עד כדי חשיפה של תשוקה שמבקשת להתפרץ. בשיר "אחרי לידה וכו'" אתה מתאר את הרצון לקיים את מעשה האהבה מול הגבולות ההלכתיים הנוקשים והחד משמעיים של יחסי מין אחרי לידה. כשאתה כותב את השירים, אתה מודע לכך שהתלמידים שלך יקראו אותם?
"האמת היא שרק כשהבאתי את הספר לישיבה, והתלמידים לקחו אותו לידיים והניחו אותו בטבעיות על השולחן, ליד הרמב"ם והריטב"א, היה לי רגע של הבלחה שלא הייתי מודע לפשטות שבה הם יקראו ויאמצו אותם, אבל כשאני כותב, אני כנראה לא מודע בכלל שמישהו יקרא. אני שמח שהם קוראים את השירים, נחשפים לעולם המנטלי והאישי שלי, שלפעמים חורג מהמוכר להם, וגם מגיבים לכך בערנות וברגישות. זה כיף לזכות לחיות בתוך חבורה שמבקשת יחד קדושה. אני מנסה לפתח עם התלמידים שיח כן. אני לא מספר להם מעשיות גבורה על עצמי ולא משחק את רבי אריה לוין או ר' שלמה זלמן אוירבך. אני בסך הכול מבקש להביא את עצמי לגמרי ומבקש שגם הם יביאו את עצמם לגמרי".
זה מודל רבני שונה מאוד מהמודל שגדלת עליו בישיבות של מרכז הרב ואצל אבא שלך, הרב חגי ניר (לשעבר רב היישוב מעלה-מכמש)
"אכן, זו לא התודעה שבה גדלתי, שבה הרב הוא 'מלאך ה' צבאות', אדם שכולו בעולם האצילות, אלא תודעה אנושית רכה יותר, שיחד איתה ובבסיסה נמצאת התורה המסורה לנו, ואותה אנו לומדים יחד. בעולם שממנו אני בא, עיקר הדגש והעמל התרכז במקצועות הקודש, ובפרט בלימוד הגמרא. בגיל 16 נחשפתי לאפשרות של אמנות, תרבות ויצירה ולנושאים הפנימיים שבתורה - קבלה וחסידות. בבית לא היה לכך נוכחות. ההורים, ובעיקר הסבים שלי, שהשורשים שלהם היו בחצרות אדמו"רים חסידיים חשובים, זנחו את העולם החסידי משום שהלה סימן בעיניהם את תמצית הגלות, שארית של עולם שהתכחש לבשורה הרוחנית של ארץ ישראל.
 עטיפת הספר |
"צריך לזכור שהחברה החרד"לית, הישיבתית, נוצרה כפריצה ראשונה של מסגרת הדתיוּת הלאומית הנינוחה והשמרנית. אבא שלי, למשל, נרשם לטכניון במטרה להיות מהנדס והלך למרכז הרב רק לחודש לימודים לפני הסמסטר. החודש הזה נמשך כבר יותר מ-40 שנה, מין 'המרד הקדוש' כלפי הדור הראשון והנינוח של הדתיות הלאומית. הדור שלי כנראה מנסה לפרוץ פריצה שנייה, משלימה, למרד שלהם. אנחנו מבקשים להוסיף ללמדנות גם את העיסוק ברגש - לא במיזוג של סינתזה, אלא בבניית בית אחד המכיל את הסתירות. במילים אחרות: אנחנו זקוקים למפגש עם הקב"ה, עם העצמי ועם הגוף. כי כאשר מוותרים על קשר אמיתי ונוקב עם הקב"ה, הוא הופך להיות אוסף סיסמאות ותהליכים שפועלים בהיסטוריה; אלוהים זר וגדול.
אני מחפש את המפגש עם אלוהים כמפגש אינטימי, כמגע עם מישהו, לא רק עם משהו. עם מישהו שיש לו פָּנים, שיש לנו דיבור-סוד, שיש בינינו תקופות של גאות ושפל, רצוא ושוב והתרחשות מתמדת. זה הדבר הכי מפתיע שקיים בחיים שלי. דבר שכל הזמן אני מתנהל מולו".
מלבד שירי "איתנים", היה גם השיר הפותח את הספר "וידוי", שעורר פולמוס על גבולות הדיבור והמפגש הנוקב עם אלוהים. אתה כותב שם: "שוב כל משחק התפקידים הידוע. / הנה אני מודיע מראש: / אנחנו אשמים. / לעולם. / מההתחלה ועד הסוף. מכריכה אל כריכה. / אשמנו. / אתה תמיד צודק. // ככה אתה אוהב אותנו?"
"מיד כשיצא הספר, התקשר אליי חבר שלמד איתי בכיתה וכיום הוא ר"מ בישיבת הסדר. הוא טען שהשיר הזה הורס לו את החבר'ה. הוא טען כלפי: 'אתה רק שואל בו על אלוהים, מתריס, ולא עונה בכלל. אתה משאיר לי את התלמידים באוויר'. הטענה שלו אתגרה אותי. עניתי לו ששירה בעיניי היא עצְמוּת בלי כלים ולבושים, אמת בלי שבילים אליה, ומכיוון שכך, היא לא מתיימרת להיות חינוכית. זהו הכוח שלה, אבל גם הנבצרות שלה. אולי בשל כך מעולם לא העברתי סדנת כתיבה אצלנו בישיבה. בישיבה אני מבקש עצְמוּת עם לבושים, לא להיוותר רק בנקודה עצמה, אלא גם למצוא אליה דרכים וכלים חינוכיים שונים".
מצד שני, בצורה מפתיעה, השיר שמגיע אחרי "וידוי" יוצא מתוך ציטוט של "שולחן ערוך", ספר ההלכה הקנוני של רבי יוסף קארו. זה מפתיע, כי אמנם התרגלנו למוצא שירים שיוצאים מתוך אמירות וספרי חסידות, אבל לכתוב שירה מתוך ספרי הלכה יבשים, זה משהו נדיר.
"שולחן ערוך הוא ה'גרסא דינקותא' שלי. ינקתי את ההלכה מקטנות, את הבקשה לזיקה בין הסוף לאינסוף דווקא דרך המרחב הפקטואלי. אכן, ההתייצבות אל מול האולהים עם כל ריבוי הדקדוקים ההלכתיים קשה לאדם המערבי. הלה מבכֵּר את החוויה, את אמונת הלב. הדקדוק הפנקסני דומה לו כצורר אותם. בנעוריי השאלה הזאת הציפה אותי ואיימה ממש להטביע. אבל יהודים רואים את העולם לא בדיבורים, אלא בתכלס, באורח חיים מסוים ומדוקדק. 'אתה אוהב אותי?', אשתי שואלת אותי בערב אחרי עוד יום מתיש, 'בטח', אני עונה. אבל מה היא תעשה עם ה'בטח' הזה? היא רוצה שהאהבה שלנו לא תישאר רק במילים, אלא תוביל למעשה - שאני אשטוף את הכלים שבכיור.
"אלוהים קיים בעולם של מי שחי את עולם המצוות כעובדה, כחלק מתמונת עולמו, גם אם כלל אינו חושב עליו. תפילה עייפה בתוך מקלט בטבורו של יום עבודה מייאש היא תמצית התפילה בעיני. כך, דרך המעשה - האין סוף הופך להיות המובן מאליו, הופך להיות נוכח; נוכחות שקיימת וחיה לא פעם אף הרבה מעבר לכל הניסיונות הספיריטואליים העזים ביותר. במילים אחרות: הפנמת שפת האמונה של היהודי אינה באמצעות האמונה עצמה, אלא באמצעות מעשה המצוות החושף את האמונה בצורה החדה ביותר. האמונה נרכשת באמצעות המצוות, ובה במידה מובעת באמצעותן ומקבלת דרכן את מובנותה".
חוויה יפנית
אלחנן ניר (34), נשוי לשרה ואב לשלושה, מתגורר בשכונת קרית מנחם בירושלים, זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011 ופרס רמת גן לספרות לשנת 2010. "מי שנפלה עליו מפולת" הוא ספר שיריו השלישי. קדמו לו "תחינה על האינטימיות" (2008) ו"האש הרגילה" (גם הם ב"ריתמוס"), ספר ההגות "אם רץ לבך" (ידיעות ספרים, 2011) ועריכת הספר "מהודו ועד כאן - הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם" (ראובן מס, 2006) ריכזו את עיסוקו המתמיד במזרח הרחוק.
גם בספר החדש נמצאים רעיונותיו הרוחניים של המזרח, אם כי בצורה מוצפנת יותר. במפולת המלווה את שירי הספר אפשר לראות גם את המפולת שיצר גל הצונאמי במזרח יפן בשנת 2011. כמה חודשים אחריו נסעו אלחנן ושרה למדינה ההלומה כאורחים של תנועת המקויה היפנית, ואלחנן הרצה בפני אלפי מקומיים בנושא "צמיחה רוחנית עקב משבר". אלחנן ושרה משמרים מסורת משפחתית שהתחילה אצל הסבא של נשותינו, הרב פרופ' פנחס פלאי, אשר נשלח אל המקויה בידי מורו, הרב פרופ' אברהם יהושע השל. וכך, מצליח להישמר קשר הדוק עם התנועה שנוסדה בשלהי שנות ה-40 בדרום יפן בידי פרופ' איקורו טשימה, ואחד מעקרונותיה המרכזיים הוא התמיכה בעם ישראל ובמדינת ישראל. "הם מזהים את תקומת יפן אחרי מלחמת העולם השנייה עם עזרה לתקומת עם התנ"ך בארצו", מסביר אלחנן את המניעים של היפנים, "והם עוזרים לנו ככל יכולתם, מתמיכה בנו בזמן מלחמת יום הכיפורים, תרומה של אלפי עצים אחר שריפת הענק בכרמל, ועד צעדת תמיכה ברחובות טוקיו במבצע 'צוק איתן'. אנחנו מצויים בקשר רציף ומתמיד איתם, הכולל שיעורים והרצאות וחגים משותפים, שבהם הם באים לביתנו".
 תומכים נלהבים. קבלת הפנים שעשו לשרה ואלחנן ניר בתנועת המקויה ביפן |
ממרחק הזמן, איך אתה רואה את ההתמודדות היפנית עם משבר הצונמי?
"הם מאוד חזקים, מאופקים, מופנמים; מורי זֶן כאלו. וכך הם גם הגיבו לאסון הנורא הזה, אסון שלא הפסקתי כאן בארץ להתפלל לשיקומו המהיר ולרפואת הפצועים בו. כשהם מגיעים לארץ, הם מוקסמים מהאופי הישראלי, החצוף, הלא-מאופק-בעליל שלנו. משהו בקונטרסט הבולט הזה מייצר איזון חשוב".
