על נשים פוסקות הלכה, פילוסופיה של המשפט והגרזן של מלך הגמדים

"זה, אדוני, הוא הגרזן המשפחתי שלנו. תראה, הוא בבעלותנו כבר כמעט 900 שנה. ברור שלפעמים הוא צריך להב חדש. לעתים הוא גם צריך ידית חדשה, עבודת מתכת חדשה, ריענון של העיטורים ... אבל האם זה לא הגרזן בן 900 השנה של המשפחה שלי? ומכיוון שהוא השתנה לאט לאט עם הזמן, הוא עדיין גרזן טוב למדי, אתה יודע. טוב למדי. אתה רוצה להגיד לי שהוא מזויף?!"

(טרי פראצ'ט, "הפיל החמישי")

רבני "בית הלל" פרסמו פסק הלכה שלפיו נשים רשאיות לפסוק הלכה, והרב שלמה ריסקין מינה אישה שתכהן לצידו כמנהיגה רוחנית והלכתית באפרת. תופעות כאלה מתקבלות בדרך כלל בתגובות הנעות על הציר שבין "כל הכבוד! הגיע הזמן שמשהו ישתנה!" ובין "זהירות, הרפורמים באים!". להבנתי, מבחינת היחס להלכה ולתפקידה בעולם היהודי, שתי תגובות אלה אינן שונות כל כך זו מזו. הן השמחים בחידוש ההלכתי והן הנרתעים ממנו בזעקות שבר מניחים שההלכה עד אותו רגע עמדה במקום אחד – קבועה, נצחית ובלתי משתנה. אלה גם אלה מבינים את ההלכה כמסגרת נוקשה וכבדה שאינה הולכת לשום מקום. אלה גם אלה טועים.

מה שנכון לגרזן של מלך הגמדים אצל טרי פראצ'ט נכון גם להלכה: אם יש בה משהו קבוע ונצחי הוא השתנותה המתמדת. ההשתנות הזאת היא מהותית ומובנית בעולם ההלכתי. אין בה כל חידוש. עובדה זו נכונה ביחס לנשים מורות ופוסקות הלכה (ראו למשל את המקורות שמביא בעניין זה הרב דוד גולינקין), כמו לכל תחום הלכתי אחר. המציאות אינה קופאת על שמריה, ומכיוון שמערכת משפטית חייבת להיות רלוונטית לחברה שהיא משרתת, היא גם חייבת להתמודד תמיד עם השינויים והתמורות שמחוללים על פני ציר הזמן. מערכת זו משתנה תמיד – מדור לדור, ממקום למקום, מקהילה לקהילה. הדוגמאות ההלכתיות להשתנות וכן למניעיה (במיוחד המחויבות לשמור על הרלוונטיות של החוק הקדום כדי שאנשים ימשיכו לקיימו), רבות מספור וקדומות למדי (עיינו למשל בערכים של "פרוזבול", "עין תחת עין – ממון", "כתובּה" ועוד ועוד).

למרות זאת, הנחת היסוד של כל מערכת משפטית, כולל זו ההלכתית, היא שיש לה סמכות מחייבת, וזו נשענת גם על העובדה שהיא יציבה ואינה מתערערת בקלות. אם כך, כיצד יכולה מערכת כזו להיות בו בזמן גם יציבה וגם משתנה?

יש שיתלו "סוד" זה בהבדל בין חוקים ובין עקרונות: החוקים הספציפיים אכן משתנים – בהתאם לזמן ולמקום – אולם העקרונות שעליהם הם מבוססים הם נצחיים. לפי תפיסה זו, כל חוק, אפילו אם הוא חדש לחלוטין, חייב להתאים למערכת עקרונות היסוד שמעצבת את המערכת בכללה. באופן כזה ניתן לערוך שינויים ובו בזמן לשמור על קו מחשבה אחיד (פחות או יותר) ולשמר את הרצף הרעיוני והערכי שקיים מימים ימימה.

אולם המציאות מלמדת שגם מה שנראה כעיקרון יסודי וקבוע עד היום יכול להתערער ולהיעשות מחר כמעט "בלתי סביר". לכן אני מעדיפה את הפירוש ה"פסיכולוגי" יותר, שמבין את האיזון בין קביעות והשתנות כתלוי בתחושות וברגשות של חברי הקהילה כלפי המערכת.

רומן בהמשכים

רונלד דבורקין. כמו ספר

רונלד דבורקין טוען שמערכת משפטית דומה במקצת לרומן בהמשכים: כל שופט (או פוסק) מוסיף בפסיקתו פרק נוסף. פרק זה חייב להיות מחובר בעבותות לפרקים הקודמים, אולם באותה המידה הוא גם "חדש". משפטנים ופילוסופים של המשפט חולקים על השאלה אם הגדרה זו נכונה למשל למערכת המשפט האמריקאית. כך או כך, להבנתי היא מתאימה למדי לעולם ההלכתי. פוסק הנדרש לשאלה הלכתית חדשה חייב להתבסס בתשובתו על עמדות הדורות הקודמים ומוכרח להשתמש בכלים שמעמידה לרשותו המסורת ההלכתית.

עם זאת, תשובה לשאלה חדשה היא בהכרח חדשה בעצמה. אם נניח שהשאלה "האם נשים רשאיות לפסוק הלכה לרבים" היא חדשה, הרי שגם תשובה שלילית היא בבחינת חידוש הלכתי. מן העיקרון של דבורקין עולה שבסופו של דבר, מה שהופך את התשובה החדשה לפרק נוסף בשרשרת הפרקים הקודמים הוא רק מחויבות המשיב להיות כרוך יחד בספר שחיברו קודמיו.

תחושת המחויבות של פוסקים-סופרים היא אולי הכרחית, אך אינה מספיקה. מי שיקבע, בסופו של דבר, אם פסיקה X היא חלק ממסורת הפסיקה ה"לגיטימית" והיא "רק" עוד פרק ברומן בהמשכים שהוא ההלכה, הם ה"קוראים". ובמילים אחרות: הקהילה השואלת היא זו שתחליט אם התשובה מתאימה לה, למסורתה, להלכי הרוח שלה, לעקרונות שהיא מאמינה בהם, או שהיא סיפור חדש שיש להוציאו לאור כספר נפרד.

ברוך השם, יש קהילות "קוראים" רבות גם בעולם היהודי, ואפילו בחלק המצומצם של שומרי ההלכה. מקצתם בוודאי יתנגדו לפרק החדש הנכתב בימים אלה ביחס לנשים (ולתחומים רבים אחרים) ויראו בו סטייה חמורה מן ה"סיפור" המסורתי. אני מעריכה שאחרים יבינו שהוא חלק בלתי נפרד מסיפור זה. יהיו גם כאלה שיראו בפרק זה את הסיבה היחידה לקרוא את הספר כולו.

הגרזן של מלך הגמדים חייב היה להשתנות כדי לשרוד, ויותר מכך – כדי להמשיך ולתפקד בתור גרזן טוב למדי. עובדה זו לא הופכת אותו למזויף (או כמו שנהוג להתריס במחוזותינו: "לא אותנטי"), אבל היא כן משמרת אותו רלוונטי ושימושי. כזו היא גם ההלכה: מי שלא מבין שיש לעשות בה שינויים ותיקונים כל הזמן, למעשה חותר נגד המשך קיומה וגוזר עליה כליה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי