האישה שפחדה להיות יותר מדי: שיחה עם המשוררת יונית נעמן

ספר שיריה הראשון של יונית נעמן "כשירדנו מהעצים" ראה אור לפני כמה שבועות, והוא עושה את דרכו הבטוחה, חמוש בעטיפה ​בלתי רגילה (ועל כך בהמשך) אל בתינו ולבבותינו. נעמן פרסמה לאורך השנים מסות אישיות-פוליטיות, ובהן הטקסט המכונן ״ידוע שהתימניות חמות במיטה״, שתקף חזיתית את סטריאוטיפ האישה המזרחית ההיפר-מינית. כמו במסותיה, גם בשירתה מצליחה נעמן להעניק הד פואטי ואישי להתרחשויות יומיומיות בעלות נופך פוליטי או מעמדי מובהק. השיר המופיע בגב הכריכה, הנקרא "העולם נעצר על סף המילה", מדגים זאת היטב:

 

הנִּהֵ אַבָּא

אָמַר יוֹאֵלִי

בַּדֶּרֶךְ לַגּןַ הֶחָדָשׁ.

עַל הַמִּדְרָכָה שֶׁבִּקְצֵה אֶצְבָּעוֹ הַמּוֹרָה

רָאִיתִי אִישׁ צָעִיר

צוֹעֵד לְבוּשׁ מַדִּים

שֶׁל צְבָא הַהֲגָנָה.

זֶה לֹא אַבָּא,

אָמַרְתִּי לִבְנִי,

ועְצַרְתִּי בְּאֶמְצַע מִשְׁפַּט.

הַמִּלִּים זֶה חַיָּל

נֶעֶמדוּ

בִּגרְוֹנִי

דֹּם מָתוּחַ.

שֶׁלֹּא ידַּע עֲדַיִן

לְאָן הוֹלְכִים חַיּלִָים

מָה עוֹשִׂים צְבָאוֹת

אֵיךְ עוֹמְדִים דֹּם

​​

מה מפריד בעינייך בין המסות שאת כותבת לשירה? כשקראתי מסות שלך, חשבתי על היחס בין היצירות הללו ותהיתי אם מבחינתך זה סוג דומה של עבודה.

"זה לא אותו סוג של עבודה. אמנם הנושאים שמעסיקים אותי מעסיקים אותי בכל זמן ומקום והם באים לידי ביטוי גם בשירה וגם בכתיבה המסאית. אבל שני סוגי הכתיבה דורשים קשב אחר וציות לחוקי ז׳אנר אחרים. בשירה יש משהו שמארגן אותי אחרת. אם במסה יש ניסיון לברר סוגיה חברתית או פואטית או אינטלקטואלית באמצעות המחוזות האישיים, אז השירה היא לא ניסיון של בירור, אלא פשוט פצע. אולי היא גם לפעמים מזור".

 

האם את כותבת מתוך מחשבה על הקוראת שלך?

"תמיד יש לי איזשהו נמען או נמענת בראש. מדומיינת כמובן. כאילו אני באמצע שיחה עם מישהי שיודעת את צפונותיי איכשהו. אבל בשירה זה אחרת, כי אם הנמען שלי בטקסטים הלא שיריים זה נמען שצריך לתת לו דין וחשבון, אז בשירה אני לא נותנת לנמען הזה דין וחשבון; אני לא מצפה שבהכרח יבינו אותי. במסה יש יותר ניסיון לקיים איזשהו סיג ושיח".

 

המישהי הזאת שאת מדברת איתה היא מישהי כמוך או מישהי אחרת?

"תלוי באיזו תקופה ובאיזה שיר, אבל נדמה לי שאני יוצאת מנקודת הנחה שיש לנו מכנה משותף. ברור ששירה בין היתר נועדה להתריס ולחולל מהומות, אבל אני חושבת שהנמענים שלי הם גם באיזשהו אופן שותפי סוד, וכמה כבר את יכולה להתריס בפני שותפים לסוד".

 

לייט בלומרית

 

אך ההתרסה דווקא ניכרת. ​בשיר השני בספר מתייחסת נעמן ישירות לסוגיית ההתאחרות בפרסום, לפריחתה המאוחרת של השירה, ובתוך כך מבססת טון פרוע, חוגג ומשתולל, אך בו-בזמן גם מודאג-מוטרד מההשתוללות שלו עצמו:

 

לקרוא לעצמי לייט בלומרית

זֶה בְּעֶצֶם לְהַגִּיד שֶׁאֲנִי מְלַבְלֶבֶת כְּמוֹ כַּרְכֹּם כָּתֹם עַל צֶלַע הַר

פּוֹשֶׁטֶת עַל הָעוֹלָם בְּמַרְבַדַּי,

מְנִצָּה עַצְמִי לָדַעַת,

 

מַפְרִיחָה עוֹד וְעוֹד שִׁבּוּטֵי אֲנִי-בִּזְעֵיר-אַנְפִּין

רַעֲנַנִּים יוֹתֵר,

מִתְפַּקְּעִים מִכִּסּוּפִים, עֲצוּמֵי עֵינַיִם,

מְטַפְטֶפֶת חֵלֶב אֱמוּנָה בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ.

 

לִקְרֹא לְעַצְמִי כָּכָה זֶה לְהוֹדוֹת

שֶׁהִשְׁלַמְתִּי אֶת הַתּוֹרָה כְּבָר אַחֲרֵי הַהַקָּפוֹת,

שֶׁפָּרַצְתִּי בְּנוֹצוֹת לִרְחוֹב שֶׁנָּדַם,

נְחִילֵי צִ'י

נִתָּזִים מִמֶּנִּי סִילוֹנִים 

עַל אַפְרוּר הַמִּדְרָכוֹת

 

נדמה שמי שכותבת את השירים האלו מתהלכת בעולם בתחושה של עודפוּת, מרגישה שיש לה יותר מדי מילים והיא עושה יותר מדי בלגן והיא כל הזמן משחקת בין הניסיון להצניע את העודפות ובין הרצון לחגוג אותה וליהנות ממנה. יש כאן התמודדות עם להיות מי שאת בעולם ולהבין מה את עושה עם העודפות הזאת, מתי את יכולה להוציא את זה וליהנות מהאי נוחות שאת מעוררת באחרים ומתי האי נוחות מחלחלת גם אלייך ומפריעה לך. זה גם מתקשר ליחס שלך לספרות: הספרות היא בית שאת מתפרצת אליו ומבלגנת אותו, אבל גם רוצה להיות חלק ממנו, לכתוב טוב, להעניק מקום למילים ולצורה של השפה.

"אני מזדהה עם כל מילה בתיאור שלך. אני חושבת שזה אחד המתחים שנוכחים בחיים שלי, ובטח ובטח בכתיבה: הפחד להיות יותר מדי. זה יותר מדי פיגמנטים, זה יותר מדי משקל, זה יותר מדי אישה, זה יותר מדי לא לפי הסכמות המקובלות. זו עודפות שהיא פשוט משפריצה החוצה גם בלי שאני אנסה. בעצם הווייתי אני כבר חורגת ממה שהוקצה לי.

 

 

יונית נעמן. העברית היא המולדת שלי, וזו בעיה

 

ומעניין שאת שואלת, כי הספר כמעט נקרא 'מטען חורג'. כמה שבועות התהלכנו עם השם הזה, תמי ישראלי, העורכת המופלאה שלי, ואני, ובסוף בחרנו לא לקרוא לספר ככה, בין היתר כי זה יותר מדי מפורש ומבואר. את צודקת שעודפות היא באמת אחד מהמתחים הרוויים בתוך השירה הזאת: מצד אחד זה שפע וחגיגה וזה מאפשר קרנבל; מצד שני, היא ישר מסמנת אותי כחריגה.

 

"אני חושבת שבנקודות החוזק, כשאני מצליחה ליהנות מהחגיגה הזאת, אז אין מאושרת ממני, אבל במקומות שבהם אני מרגישה כאילו אני בחגיגה שלא הוזמנתי אליה, אז זה קשה ומגביל. במקום שבו העודפות שלי הופכת להיות יתרון, שם מתרחשת שירה.

 

לגבי האבחנה הנוספת שלך, שגם בה את מאוד צודקת, אז מצד אחד, אני מרגישה שאני לא בת בית בתרבות העברית, ומצד שני, אני מרגישה שאני הכי בת בית בתרבות העברית, ומי אני אם לא בת בית בתרבות העברית, שהלוא אין לי תרבות אחרת. ובהישלל ממני התרבות ולשונות האם והאב שלי, יש לי רק התרבות העברית. זה אפילו לא מצב כלאיים, זה מצב של גרוּת. אני מרגישה כמו הגר החי בתוכך. כן, יש לי היכולת ליהנות מהחוקה ולחיות עם עם ישראל, אבל אני לא מרגישה שאני באמת חלק מאבני הדרך, מהרצף ההיסטורי. אני מרגישה מאוד זרה, באופן אינהרנטי, ועם זאת, חוקי המשחק נהירים לי, ואני עושה בהם כבתוך שלי".

 

בהקשר של מסורת ורצף, הרגשתי שהספר מתקיים במרחב שיש בו נשים אחרות, כלומר, אני מבינה אותו דווקא מתוך מסורת ומתוך רצף. בעיניי, הוא מדבר עם משוררות קודמות, למשל עם מיה אנג׳לו האמריקאית. אבל קשה לי לחשוב על שירה עברית שהוא מדבר איתה, אולי כי אני מרגישה שהוא קצת חצוף מדי, מצחיק מדי; הוא עושה פעולה אחרת מאוד בעיבוד של החומרים הכואבים של היומיום. השירה שלך בעיניי מצחיקה בצורה לא זחוחה. היא לא לועגת לאחרים, אבל גם לא מקטינה את עצמה. 

"שירה נתפסת כדבר מאוד כבד ראש, ודווקא יש מסורת שירית של חזי לסקלי ויונה וולך שיש בה המון הומור ואירוניה. אני חושבת שזו אמירה בנאלית, אבל הומור הוא באמת אחת הדרכים הכי אנושיות להתמודד עם מכאוב, ומאחר שהשירה מעסה את המכאובים האלה, אז ההומור הוא כלי רטורי אינטגרלי בתוכה. אם יש לך אותו בחיים, אז הוא נמצא גם בארגז הכלים השירי. אבל ההומור הזה שוב מעיד על הפחד מלהיות יותר מדי – יותר מדי דאובה או רצינית או גבוהת מצח. ההומור הוא סוג של וָסַת - הוא פורש רשת ביטחון, טרמפולינה למי שרוצה לקפוץ מבניין. הוא מאפשר נחיתה בטוחה בין הגבהים של כובד הראש והרצינות ובין הפשטות.

 

אני חושבת שיש משהו מדיר בשירה. אנשים אומרים לי: 'זה יפה, אבל לא הבנו'. יש כניעות בפני שירה; אנחנו אמורים להתפעם אפילו שאנחנו לא יורדים לסוף דעתה של הכותבת. אני דווקא כן הייתי רוצה להיות מובנת, וההומור הוא אולי עוד דרך שלי לא להישאר במחוזות של המורכבות, הרעיונות והייצוגים".

 

אין שפה אחרת

 

ובתוך התרבות העברית, בת בית ואורחת בלתי רצויה בו זמנית, מציעה נעמן מסורת נוספת על זו העברית-גברית – את זו הפמיניסטית, והיא עושה זאת באותה הנימה המתמודדת עם מכאוביה באמצעים בלתי שגרתיים:

 

לְהִתְנַחֵל בַּעֲמִידַת יָדַיִם

מוּל בֵּיתוֹ שֶׁל

רֹאשׁ – הַמֶמְשָׁלָה

פּוֹתוֹת מִזְדַקְּרוֹת אֶל עַל:

"לֶחֶם! עֲבוֹדָה!"

 

(מתוך השיר "המהפכה הפמיניסטית צריכה")

 

ההומור גם מאפשר לך להיות מה שאסור לך בספרות: לא להיות הדימוי הזה של משוררת מיוסרת ומפורקת שאינה מצליחה להתמודד. את כן מתמודדת עם החיים ופונה לפתרון אחר ויצירתי בהתמודדות שלך. זה דווקא שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו רגילים לעכל ולצרוך את המשוררות שלנו.

"אני חושבת שיש איזשהו נתק בכתיבה שלי. מצד אחד, יש לי מצפן פנימי פמיניסטי, אבל המסורת השירית היא עדיין מסורת גברית, ואז יש סוג של אובדן דרך. מיה אנג׳לו זו מחמאה גדולה, והייתי שמחה לחשוב שאני מנהלת דיאלוג גם עם משוררות כמו מירי בן שמחון וויקי שירן וחדווה הרכבי ודליה פלח. אבל לא משנה מה, עדיין הדומיננטה היא גברית, ובכל פעם שאישה כותבת, היא כותבת לתוך הקטגוריה של כתיבה נשית, וככה היא מתפענחת ומתפרשת.

 

"יש משהו בתפקיד הזה שמצר צעדים. את לא יכולה להיות אבן דרך ולשבור קונבנציות, כי במסורת הגברית תמיד יהיה זך מול אלתרמן וויזלטיר מול זך. ויש משהו בארסנל הכלים שעומד לרשותה של אישה שהיא משוררת שהוא מניה וביה, בתוך העשייה. יש התנגשות וסתירה פנימית. את לא יכולה שלא לכתוב בשפת האדון. זה קורה ברובד המגדרי וברובד התרבותי והאתני, כי אין לי שפה אחרת מלבד השפה הזאת. מצד שני, השפה היא מרחב אינסופי שאפשר לעשות בו הרבה ולתת למילים וכו׳".

 

מעניין אותי החיפוש שלך אחרי שפה חדשה, שאינה שפת האדון, או שלפחות עושה דברים חדשים עם שפת האדון. את משתמשת במילים לא קונבנציונליות, במשקלים ובתבניות ובהטיות לא רגילות. לתחושתי, השימוש בסיטואציות יומיומיות ובהומור דווקא באמצעות שפה שהיא לא קלה, ששומרת אותך על קצות האצבעות כקוראת, הוא מעניין. זה יכול להיות טוב אם השפה החדשה תהיה מאתגרת ובלתי רגילה, ולאו דווקא קלה ויומיומית. 

"אני חייבת להגיד שיש לי חיבה עזה למשקל ולחריזה. עזה. כשלמדתי בתיכון את שירת ימי הביניים, חשבתי על זה שבזמנים שבהם לא היו אמצעי בידור נגישים, אנשים היו יושבים ליד המלך ומשעשעים אותו במקאמות שנכתבו בזה הרגע, במקום להתעסק בסטטוס שהם יכתבו בפייסבוק. היו פשוט מתהלכים ובונים תיבות שיריות לפי משקל וחרוז.

 

"זה מקום שאני לא יכולה לוותר עליו בשירה. אני מאד אוהבת שירה מודרנית, אבל אני נפעמת משירה שיש לה כבוד לצורה, למשקל, לחריזה. אני מאוד אוהבת את המצלוליות ואת הצליליות של השפה, ועסוקה בין היתר באבני המשחק של השפה העברית, בשורשים ובמשקלים ובתבניות. השירה העברית מלאה בצורות האלה, והן יפהפיות ומרגשות. אני חושבת שהשירה המודרנית הפופולרית של זמננו חסרה קצת את הכבוד ואת החיפוש הזה. אני מבינה למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן, ואני גם לא רוצה – אני אוהבת שירה מודרנית – אבל אני כן חושבת שיש בסד המון חופש.

 

"אנחנו כל הזמן מחפשים, ואין באמת שפה חדשה. אנחנו הרי כבולים למוסכמות ולרוח הזמן ולמגבלות שלנו וליכולות שלנו. אבל אני כן חושבת שהחיפוש הוא נורא מעניין. אני מרגישה שחסר לי הידע הבין-דורי. היו יכולות להיות לי עוד לשונות ועוד היכרות עם ענפים רחבים בשפה. מול זה יש פרויקטים מבורכים כמו 'קהילות שרות', שמביאים לידי ביטוי אוצרות שהיו נעלמים אחרת, אם רוח מפא״י היתה ממשיכה לרחף פה על פני התהום".

 

דרושה: מתקפת אסטמה

 

 

עטיפת הספר. עבודתה של חן שיש "רחוב נוצץ מה יש לדבר"

 

השפה החדשה שנעמן מבקשת לבנות באה לידי ביטוי לא רק במילות השירים, אלא גם בעטיפת הספר הייחודית – יצירת אמנות נוספת שמלווה את השירים ומבטאת לא רק את רוחם, את אווירתם, אלא גם את התמות המרכזיות שלהם ואת מהותם ממש. 

 

העטיפה של הספר ייחודית. היא פשוט מתבלטת מעל כל עטיפה אחרת שראיתי בזמן האחרון, וניכר שיש פה משהו מלבד עטיפה ותו לא.

"אני אוהבת אהבת נפש את חן שיש, שהיא אמנית המחוננת בעיניי בכל המעלות, וכל מה שהיא עושה זה שירה. תמיד חשבתי שאם אי פעם אוציא ספר שירה, אני רוצה אותה על הכריכה. הלכתי אליה ובחרתי ציור ששמו 'רחוב נוצץ, מה יש לדבר', שגם זכה לשיר בתוך הספר. הציור מתכתב עם כל רעיון העודפות. יש בו ציפור ענקית כלואה בתוך בית עם לב ודמעות, נורא צבעוני ונורא נוגה, עם המון עצב. את רואה בו את כל הדברים החשובים באמת ואת כל המכאובים שמעצבים את חיינו.

 

"באתי עם הציור ללהב הלוי, שעיצב את הכריכה, והוא אמר שהוא לא אוהב שלוקחים דימוי קיים ומתאימים אותו לספר וביקש ממני לבקש משהו מיוחד. חזרתי לחן שיש וביקשתי. היא קראה את הספר ויצרה קולאז׳ מעיתוני ״לאשה״. ראיתי אותו והרגשתי שלבי יוצא אליו. אני אוהבת את הדימוי כי הוא המניפסטציה של האהבה של חן שיש לשירה הזאת, והוא גם מעורר אהבה בפני עצמו, עם ובלי קשר לספר. יש פה מלא זוגות עיניים ודמעות ויצורים מיתולוגיים, ולא ברור מה אמיתי ומה לא. אני מרגישה שהדימוי שחן יצרה מורכב מהחומרים הכי פשוטים של החיים, שנמצאים בכל מרפאה של רופא שיניים, שפשוט הופכים להיות דבר יפה שאתה עוצר ומשתאה למולו. זה הכוח של שירה, שהיא מכריחה אותך לעצור ולהשתהות. אין דבר שיותר משמח אותי מזה שעבודת אמנות של אישה מזרחית שאני עפר לרגליה מופיעה על הכריכה".

 

ואמנם, עטיפת הספר מהדהדת את חוויותיהן ואת האלמנטים החזותיים מחייהן של נשים בכלל, ונשים מזרחיות בפרט. בסדרה של שלושה שירים בספר, הנקראים "דיוקן של עובדת ניקיון", מתארת נעמן דרך עבודת הניקיון חוויה מזרחית אמנם, אך גם את חוויותיהן של נשים המצויות בשוליים בכלל. אחרי השיר על הדיל הפלסטינית וסבטלנה הרוסייה, היא מגיעה גם אליה-עצמה:

 

וְלִי דְּרוּשָׁה מִתְקֶפֶת אַסְטְמָה

בְּדִירָה מְשֻׁפֶּצֶת בִּרְחוֹב בֶּן גּוּרְיוֹן

כְּדֵי לִבְגֹּד בְּמוֹרֶשֶׁת מַרְשִׁימָה

שֶׁל עוֹזְרוֹת בַּיִת תֵּימָנִיּוֹת.

 

בִּגְלַל שֶׁאֲנִי דוֹר שְׁלִישִׁי

לְעַבְדוּת מֶשֶׁקְבַּיִת צִיּוֹנִית

הַצַּד הַגַּבְרִי שֶׁלִּי מְגַלֶּה

אֶמְפַּתְיָה לַצְּרָכִים שֶׁל הָעוֹלָם

אֲפִלּוּ הָאַשְׁכְּנָזִיָּה הַמְדֻמְיֶנֶת שֶׁבִּי

אוֹהֶבֶת נִקָּיוֹן

אֲבָל הַצַּד הַנָּשִׁי שֶׁלִּי עוֹיֵן

אֶת הָרַעְיוֹן,

מְסָרֵב לְהֵעָתֵר לַמַּגֵּב

לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת

לְנַגֵּב מַדָּפִים מְאֻבָּקִים

בְּדִירוֹת מְשֻׁפָּצוֹת בִּרְחוֹב בֶּן גּוּרְיוֹן

מִצִּדִּי,

שֶׁהָעוֹלָם יִשָּׁאֵר מְלֻכְלָךְ

 

 

כשקראתי את השיר שלך על הכישלון לנקות, הרגשתי שהוא מתמצת את חוסר היכולת להיות ״כמו שצריך״, שמתקיים לכל אורך הספר. וזה לא נעשה בלעג למי שכן מצליחה להיות ליידי או למי שכן היתה מנקה. 

"כן. זה נכון. חוסר היכולת לחיות כמו שצריך, להתרכז כמו שצריך, לקרוא כמו שצריך, להיות ליידי. מסה שלי, שפורסמה עכשיו בקובץ היפה ״לשכון בתוך מילה״ ונקראת ״האישה שחשבה שסמרטוט רצפה רודף אחריה״, מדברת בין היתר על הקושי הבלתי צליח כמעט להאמין שאפשר להיות משהו אחר ממה שהועידו לך. ניגשו אליי נשים וכתבו לי נשים שמזדהות עם החוויה המאוד מגדרית הזאת. הכוח של שירה ושל כתיבה בכלל טמון בכך שהיא מצליחה לדבר בקול מסוים את מה שהולם בלבבות רבים.

 

"אני מרגישה כל החיים שיש תו תקן ושאני לא מצליחה לעמוד בו. תו התקן הזה הוא לא תקרת זכוכית, אלא תקרת בטון מחוסם, נראית. יש תו תקן שברור לי מגיל מאוד צעיר. מעצם צבע העור שלי, נעשה ברור שאף אחד לא יטביע עליי את המשולש של האישור אף פעם. זה לובש הרבה פנים, ויש לזה ריבואות של גילומים, בכל ההיבטים של הקיום.

 

"השפה היא המקום היחידי שבו מגיל צעיר הרגשתי שאני יכולה לקנות לעצמי מקום בחברה בישראל. אבל זה עדיין מקום שמחריג אותי, כי אם אני חורגת מהמקום שיועד לי והוקצה לי כאישה וכמזרחית, אז זה קורה באמצעות השפה, ואז השפה הופכת למקום מסוכן גם. מבחינת השפה, אני מצליחה או נאבקת בכל זאת להגיד את עצמי ולהביא את עצמי. במקומות אחרים אני עדיין לא מצליחה ועדיין מרגישה שאות הקין של תו האי-תקן הוא מה שמנחה את הקיום שלי.

 

"כשהיינו ילדים, אימא שלי רצתה שנדע אנגלית ושלחה אותנו לשיעור פרטי באנגלית וקראה איתנו סיפורים בשבתות כי היא פשוט הבינה שבאמצעות השפה – ולא סתם, השפה השנייה – אנחנו נצליח לתבוע לעצמנו מקום. היא תמיד אמרה: 'אני רוצה שכל הדלתות יהיו פתוחות בפניכם', כי היא ידעה בחוש שלמרות שגידלה אותנו הכי כור-היתוכית, אנחנו ניתקל שלא בטובתנו בהרבה דלתות מוגפות. זה מעניין שלמרות ההשקעה שלה, אני עדיין מרגישה עילגת באנגלית, אבל בעברית – אין לי שפה אחרת. העברית היא המולדת שלי. זו גם חוויה לא פשוטה בשבילי, כי חוויית היסוד שלי היא חוויה של הסתננות".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6