המקרה המוזר של האזרחים הפולנים בשעת מלחמת העולם השנייה

הסרט "אידה", משל אסתטי יפהפה בשחור-לבן, כיכב בשנה האחרונה בעשרות פסטיבלים, זכה בפרסים רבים ונחשב למועמד מוביל לזכייה בקטגוריית הסרט הזר בטקס האוסקר, שייתקיים בחודש הבא. הסרט מגולל את סיפורן של שתי נשים בפולין של תחילת שנות ה-60. האחת היא אנה, נזירה יתומה צעירה ויפה. בהגיעה לגיל 18, ובטרם תנדור את נדריה לכנסייה, מגלה אם המנזר לאנה שהיא יהודייה ששמה אידה, שהובאה למנזר כשהיתה תינוקת ושמשפחתה נרצחה.

אם המנזר מוסיפה ומספרת לאנה שיש לה דודה יהודייה ומבקשת ממנה לפגוש אותה. הדודה ונדה היא אישה נאה, מתוחכמת ואכולה מבפנים בעקבות הטרגדיה שהולכת איתה. בעבר היתה שופטת ידועה בשורות השלטון הקומוניסטי, ועכשיו היא אלכוהוליסטית בודדה וקהה המשמשת שופטת בבית משפט לתביעות קטנות. אנה פוגשת את דודתה ונדה ומבקשת ממנה שתיקח אותה למקום שבו קבורים הוריה.

בנקודה הזאת נפתח סרט מסע ענייני, חסר זוהר, חמור ומדכדך, כזה שיש בו ניגוד מוחלט לסרט מסע מפורסם של שתי נשים אחרות, תלמה ולואיז. את המסע ב"אידה", שהוא חלקו הראשון של הסרט, מובילה ונדה השופטת, ולא אידה אשת האלוהים, ומשום כך הוא מורכב מחקירות, שאלות, פעולות והכרעות, ולא מהרהורים ומתפילות. השתיים מגיעות לעיירה ולבית שבהם חיו הוריה של אידה. ונדה, שנראית כמו מלאך שגורש מגן עדן ונהפך למלאך חבלה, מתעמתת עם מי שחיים בבית. אידה, מלאך שעל כנפיו גוננו באדיקות מאחורי חומות המנזר, חומלת עליה בשתיקה.

משל על קודש וחול

אחרי המסע הזה, שבו העיניים מוצפות דמעות, בא החלק השני. ההכרעה שנעשית בו היא ניצחון הנרטיב הפולני החדש, זה שבמידה מסוימת אפשר את פריסת הטילים האמריקאיים על אדמת פולין ואת השגשוג העסקי בין פולין לישראל. ברור שהבמאי, פאבל פאבליקובסקי, אינו מודע לכך.

פאבליקובסקי התכוון ברצינות גמורה – ובמובנים מסוימים גם בהצלחה – ליצור משל על קודש וחול, אמונה ואי אמון. אם מנתקים אותו מהוויכוח ההיסטורי, זה משל מרגש שמצולם בצורה יוצאת מן הכלל, ובו רגעים חזקים וכבדים מנשוא, ואחד המצמיתים שבהם מתרחש בקבר חפור.

מצד שני, זה גם משל שנרתע מלאתגר. יש ב"אידה" התנגשות מעניינת בין יצר החיים ליצר המוות, בין ארוס לתנטוס: כך, למשל, ציר מציאת קברים וגופות מתפתח בד בבד עם ציר העלילה שבו צומחים ניצנים של משיכה בין אידה למוזיקאי צעיר. אך התנגשות זאת אינה מפותחת דיה. באותה מידה, אפשר היה לפתח את ההצטלבות המעניינת בין זהות אתנית ודתית למיניות: אידה מגלה שהיא יהודייה ויוצאת לראשונה מגבולות המנזר, בדיוק כשבפולין נראים ניצני הפתיחות של שנות ה-60 – שנות המהפכה המינית.  

האתגר והפחד ממנו הם גם שני כוחות המאפיינים את השיח הפולני העכשווי ביחס לשואה. השיח השמרני רואה בנוצרים הפולנים קורבנות של הנאצים, ממש כשם שהיהודים הפולנים היו קורבנותיהם, ומנסה להדגיש את העובדה שאין עליה ויכוח, ולפיה פולנים הסתכנו בסכנת מוות כשהצילו יהודים בזמן הכיבוש הנאצי. אימת המסתירים פועלת את פעולתה הנוראה גם ב"אידה".

אידה. משל אסתטי יפהפה בשחור-לבן

שיח זה מבקש, לא פעם, להזכיר את נוכחותם המסיבית של יהודים בשורות השלטון והמוסדות הקומוניסטיים הדכאניים, וכזה גם המקרה של ונדה, שכיהנה כאמור כשופטת בשורות אותו השלטון לאחר מלחמת העולם השנייה, ואף מתוודה באחת הסצנות ששלחה פולנים רבים אל מותם. במחנה השמאל ובמחנה הליברלי בפולין תקפו את פאבליקובסקי על הניסיון ליצור סימטריה בין העוול שנעשה לוונדה לבין העוול שחוללה אחר כך כקורבן. הבמאי הדף את ההאשמות. ואכן, דמותה של ונדה מתוארת באהבה רבה.

האנטישמיות כמחלת נפש עממית

לאורך השנים קמו כמה היסטוריונים פולנים, "ההיסטוריונים החדשים", שאתגרו את השיח השמרני. אחד מהם הוא יאן גרוס, שהיגר מפולין לארצות הברית. ספריו "שכנים" (על טבח שעשו פולנים בשכניהם היהודים בעיירה יאדבאבנה ב-1941), "פחד" (על טבח שעשו פולנים ביהודים בעיירה קיילצה ב-1946, אחרי המלחמה) ו"קציר הזהב" (על גזל רכוש יהודי באזור טרבלינקה) נהפכו לרבי מכר בפולין ועוררו סערה.

אנדז'יי ז'ביקובסקי, חוקר לשעבר במכון הפולני לזיכרון לאומי, מתח ביקורת חריפה על ספריו של גרוס. עם זאת, בראיון שנעשה עמו באמצע שנות האלפיים, הודה כי בתגובה לפרסומים של גרוס, "המחנה הימני הגביר את מימון המחקרים הדנים בהיבטים החיוביים של התנהגות הפולנים במהלך מלחמת העולם השנייה, כמו מחקרים על חסידי אומות העולם". המכון לזיכרון לאומי, אמר אז ז'ביקובסקי, "קשור לגורמים קתוליים בפולין".

הסופרת והעיתונאית הפולנייה אנה ביקונט כתבה במאמר שפורסם באסופה "החשבון הפולני, עימות עם הזיכרון": "לא מכבר השתתפתי בכנס פסיכואנליטיקאים שבו תוארה האנטישמיות כמחלה של הנפש הפולנית – טראומה לא מעובדת, לא פתורה, ששורשיה נעוצים בשנאה עצמית, בחרדות מחריפות שמקורן בתחושת הזדהמות. הרי אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים, ולא מדברים על זה. לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה... הגיעה העת לדבר גם על זה".

ביקונט היא מהמעטות שקושרות בין תחושת הזדהמות לרכוש שנגזל. היו שכבר ציינו שגם השיח החדש הוא עסקה כדאית מאוד לפולין החדשה: היא תבנה אנדרטאות ומוזיאונים, תכתוב ספרים על יהודים ותעשה פסטיבלים למורשת יהודית, אך תעשה מעט מאוד בעניין רכוש, עסקים ונדל"ן בשווי של מיליארדים שגזלו אזרחיה הנוצרים מיהודים בזמן המלחמה ואחריה. עסקאותיה המשגשגות של פולין עם ארצות הברית וישראל מאפשרות לה להימלט מטיפול עמוק בסוגיה.

איך כל אלה קשורים ל"אידה"? "אידה" הוא עוד אנדרטה. הבחירה שעושה אידה בסופו של הסרט, גם אם ה אינה לגמרי צפויה, אמורה להיות קשורה לחמלה ולמחילה, אבל למעשה, היא גילום של חוסר היכולת "לדבר על זה". כמה ניסיונות התמודדות קולנועיים עולים על הדעת בהקשר של תיקון עוול ונקמה: סרטי הנקמה של קוונטין טרנטינו ("ממזרים חסרי כבוד" על מלחמת העולם ו"ג'נגו ללא מעצורים" על העבדות), למשל, הם ההפך מ"אידה", משום שאינם יכולם להכיל תגובה שאינה נקמה.

לעומתם, "גן עדן עכשיו", של האני אבו אסעד, מנסה להכיל את המתח בין נקמה ובין הצו "לא תרצח". "אידה" אינו יכול להכיל את המתח בין ריסון ליצר הנקמה ואינו מוכן להתמודד עם הזעם, שהוא שריר וקיים בכל אדם, גם אם האדם הזה הוא אישה המבקשת להינשא לבן האלוהים.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי