מחסום יצירתי: "בורג", סרטה החדש של שירה גפן, הוא פוטנציאל בלתי ממומש

ישראלים אוהבים ריאליזם. אין דרך אחרת להסביר מדוע יש כל כך מעט ספרים, סדרות טלוויזיה וסרטים ישראליים שהנושא שלהם או צורתם הם פנטזיה או אבסורד. האם אלה התנאים שכופות התעשיות שבהן נוצרת היצירה הישראלית, או שמשהו בישראליות עצמה אינו יכול לשאת אבסורד?

לפני שמדברים על "בורג", סרטה החדש של שירה גפן, צריך לומר שהיא צועדת כמעט לבדה בדרך לא סלולה. מי היו שם לפניה? אורי זהר עשה ב-1964 את "חור בלבנה", סרטו הנהדר והסוריאליסטי לגמרי העוסק לכאורה בשני מוכרי לימונדה מרוששים שמנסים להקים עיר סרטים במדבר, אבל תיאור זה הוא בערך השריד היחיד של עוגן-מציאות בסרט. "חור בלבנה" היה סרטו העלילתי הראשון של זהר. הוא נחל כישלון מסחרי שגרר את יוצריו לחובות, ואחריו פנה הבמאי הגדול לסרטים נועזים פחות, כמו "מציצים" ו"עיניים גדולות".

עוד עולים בזיכרון הסרטים "פנטזיה על נושא רומנטי", שהיה סרטו הראשון והאחרון של חנוך לוין; "מחילות" של האמן והפרסומאי אודי אלוני, שגיבורו הוא חייל הלום קרב המתאשפז בבית חולים לחולי נפש שעומד על חורבות הכפר דיר יאסין; ו"התחלפות" של ערן קולירין – שהכריע הכרעה אמיצה לעזוב את הריאליזם בעודו גולש על גל ההצלחה של "ביקור התזמורת" – המספר על הגלגול בחייו של מרצה לפיזיקה שנכתש תחת גלגלי המציאות והשגרה.

טרגדיה-קומדיה של טעויות

הרבה יותר מאשר את אלה, "בורג" – המספר את סיפורן של יהודייה ופלסטינית – מזכיר את סרטיו של איליה סולימאן, במאי פלסטיני יליד נצרת שעיצב בסרטיו סצנות המתארות מעצרים, חיפוש ודיכוי של פלסטינים שכאילו בוימו בידי בסטר קיטון או הרלוד לויד. גיבורות "בורג" הן מיכל קיים (שרה אדלר), אמנית ירושלמית שזוכה להצלחה עולמית ועומדת להציג בבינאלה בוונציה, ונדין נסראללה (סמירה סרייה), פלסטינית שעוברת מדי בוקר את המחסום כדי לעבוד כאורזת ברגים במפעל רהיטים דמוי איקאה.

חייה של מיכל מנותקים מהלכותיו הרגילות של העולם: מנימוסים, מביורוקרטיה. היא קשורה אך ורק לפרויקטים שלה, ואל המציאות החיצונית היא מתייסחת כאל חומר גלם שיש לגנוב ממנו חתיכות ולהזין בהן את עבודותיה. גם נדין, בדרכה, מנתקת את עצמה מהמציאות סביבה: היא חולמת בהקיץ על מקום אחר ועל תינוק, והיא מחוברת לאם.פי 3, לאוזניות ורודות ולהיפ הופ.

נדין (סמירה סרייה), מאזינה להיפ הופ במחסום (צילום: זיו ברקוביץ')

נדין מסתכלת על העולם כמו שאמן או משורר מסתכלים על העולם. כשצוות צילום גרמני שואל אותה מה היא רואה מדי יום, היא מתארת מה שראתה במחסום אך אינו קשור למחסום: צבע, טקסטורה, קול, תינוק, שמש. שיר הייקו על קיום גדול מהמחסום שמעלה את השאלה אם נדין מנותקת מהמציאות או שמא דווקא מחוברת אליה בקשרים עמוקים וטעוני משמעות בהרבה.

הסרט נפתח כשמיטתה של מיכל מתמוטטת והיא מזמינה מיטה חדשה מהחברה שבה עובדת נדין. כשמגיעה המיטה, מיכל מגלה שאחד הברגים בה חסר לכאורה ומביאה בעקיפין לפיטוריה של נדין. מכאן מתחילה טרגדיה-קומדיה של טעויות שמשחררות את הגיבורות ממי שהיו עד כה (עד גבול מסוים) ושיאה בחילופיהן של מיכל ונדין במחסום צה"לי. נדין מגיעה לביתה של מיכל, ומיכל מגיעה לביתה של נדין.

המחסום כפי שלא ראיתם

"בורג" הוא סרט שאפשר היה לברך עליו משום שעשייתו מבקשת להיות אחרת מהעשייה המקובלת כאן. אף שיחסה של גפן לאמנות עכשווית הוא מצד אחד אירוני (שרה אדלר מסתובבת עם תספורת דומה לזאת של סיגלית לנדאו, ועבודת הווידאו שעשתה לבינאלה מזכירה עבודות של אמנים שזכו לחצי ביקורת רבים, כמו אורלאן הצרפתיה, שהפכה את הניתוחים הפלסטיים שלה למיצבי וידאו), ניכר גם שגפן מכירה אמנות עכשווית ועובדת עם האופן שבו אמנות עכשווית מפרקת עלילה ודרמה. היא כמו מתנגדת למחשבה שיש לכידות בעולם ומבנה אותו כפרגמנטים.

המחסום שמתואר ב"בורג" הוא מקום שונה לגמרי מזה שבדרך כלל מוצג בקולנוע ובטלוויזיה, וחפצים או חללים או מקומות משמשים בו דמויות. ההבניה מחדש של המציאות, בעין של מישהו שהוא יותר אמן פלסטי ופחות אמן סיפור, אינה הופכת את המחסום לנסבל יותר. האבסורד, שהוא המנוע הפועם של מיצבי וידאו רבים, מאפשר לגפן לערבב בין גורלן של האמנית המפונקת לזה של הפועלת קשת היום.

מצד שני, "בורג", שעשוי היה להיות למיצב מוצלח, מתקשה להיות סרט אחיד וחזק. במקום להעמיק את האבסורד – ואבסורד הוא עולם שיש לו עומק, זוועה, צחוק ואימה – "בורג" משחק לעייפה עם הברקות על פני השטח, כמו דימויים הנוגעים לאימהות, לעקירה ולעקרות; או עם דימוים של בורג. שתי השחקניות הראשיות קיבלו תפקידים כמעט בלתי אפשריים שכוללים בעיקר שתיקה, בהייה, חלימה, קפיאה. בשעה ששתיקותיה של סרייה מלאות נוכחות וכוח וחושפות שחקנית בעלת עוצמה רבה, השתיקות של אדלר נראות מלאכותיות.

"הזוי" הוא הביטוי הנאלח שנשמע לעתים כדי לתאר מעשה אמנות שהצופים בו לא מכירים את כללי המשחק הפנימיים שלו, וגם לא רוצים לטרוח להכיר. "בורג" אינו מממש את הפוטנציאל, לא מפני שהוא הזוי, אלא מפני שהוא לא הזוי מספיק.

רגע, מדוע כל כך הרבה סרטים ישראלים עוסקים בעצם בצבא? 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי