המופע "אקס חמותי החורגת": אודה לנשים שיושבות ומספרות על עולם שאבד

בחיוך צופן סוד מזמינה יוצרת התיאטרון ואמנית הפרפורמנס נעמי יואלי אורחים שונים לשולחן עגול הניצב במרכז הבמה ומספרת להם בכל פעם פרק אחר בתלאותיה של הפסלת אגי יואלי באירופה, לאחר שחרורה מהמחנות. אגי יואלי, גברת מבוגרת ומקסימה, היתה בעבר חמותה של היוצרת, או בלשונה של נעמי יואלי: "אקס חמותי החורגת".

כך נקרא גם המופע, שיש לו איכויות ספרותיות והוא נפלא ומצמרר גם יחד. "אני פוגשת אותה לכוס קפה ועוגה כל שבת בבוקר, שותה בצמא את ה'שוונקים' (אנקדוטות) שלה, רושמת ומתעדת", היא מספרת בתוכנייה של ההצגה, "אבל מתחת לפני השטח מתחוללת בינינו מלחמה. היא עם ארסנל השוואנקים שלה, ואני, שמתעקשת לחלץ מתוכם את התשובה האולטימטיבית הדפיניטיבית. יש לי פנטזיה אינפנטילית שהסיפורים שהיא מספרת לי יבהירו אחת ולתמיד ובאופן עולמי מה היה ולמה".

במבט ראשון, נעמי יואלי נראית כרגיל, במיוחד בעיני מי שמכיר אותה באופן אישי. היא מקבלת את הקהל הנכנס לאולם בשיער עשוי כלאחר יד ומשקפיה על עיניה. היא אינה לבושה בצורה יוצאת דופן, אך ככל שמביטים בה, נעשים עדים למטאמורפוזה שהיא עוברת ומבינים שהיא הולכת ולובשת דמות אחרת. השינוי הוא כה עדין ומתוחכם, עד שהוא מעלה על הדעת אותן תמונות במוזיאון למדע שמציגות תעתועי ראייה, למשל תמונה ובה דמות שפעם נראית לך זקנה ופעם צעירה.

אבל מה שבאמת מעביר את הצופה במנהרת הזמן הוא הדיבור; מבטאה העמוק, הגרוני והשקט של הדמות, מבטא צ'כי ששזור בו גם צלצול הונגרי. שהרי הפסלת יואלי, שבהשראתה נוצרה העבודה, היא ילידת האזור שבין צ'כוסלובקיה והונגריה שבצעירותה למדה פיסול מאמן הונגרי בבודפשט. הילוכה ויציבתה תורמים אף הם לעיצוב הדמות המבוגרת יותר.

כך, כמשיחה לפי תומה, מספרת המספרת על המסע שלה חזרה לעיר הולדתה אחרי השואה. לכאורה, זו מספרת נדיבה, מכבירה בפרטים, מראה מפות, מסמנת נתיבים, ובין לבין מעירה הערות על החיים ועל האמנות. אך אל נא יקל הדבר בעיניכם. זו מספרת מתוחכמת, פתיינית. היא מלהטטת בפרטי הסיפור, מעלה מהאוב עולם שלם, עשיר בפרטים ובצבעים, שוזרת וינייטות. אך העולם הסיפורי הזה הוא בשליטתה הבלעדית. היא מנווטת אותו כראות עיניה, משמיטה מה שאי אפשר לספר. ויש לשים לב להשמטות הללו.

לקריאה נוספת: עבודתה הקודמת של נעמי יואלי עסקה בפלמ"ח

רוצים עוד!

יואלי, מתוך ההצגה (צילום: אורי רובינשטיין)

נראה שיואלי מעבירה אותנו את חוויית החיים שלה בצד החמות; המספרת הכל יכולה המכשפת את המילים באותו אופן שבו היא שולטת על החומר שממנו היא מפסלת יצורים כבירים. "בכל עבודה באמצע יש נקודה. יש משבר", אומרת אקס חמותי באחד הקטעים. זהו משל על יצירה, כל יצירה. ונראה שזו נקודת החיבור הנפשי של שתי האמניות. "הכול מת, העבודה מתה. הכול בלי משבר אין. [...] כשפתאום זה לא זה ואת רואה שזה מת ואין מה לעשות. ואחר כך מגיעה איזה נקודה שהעבודה אומרת לי [...] החימר אומר לי, זהו זה מה שאני רוצה להיות ואז זה תענוג גדול לרגע. אם הוא באמת נהיה מה שהוא רוצה".

כשהאורח מגיע לבמה, השולחן מסתובב כמו רולטה (או כמו הגלובוס). והוא מתבקש לבחור מגירה מבין מגירות השולחן ולפתוח אותה. זה הימור. לכל אחת יש נושא שתוכנה מעיד עליו: מגירת האמנות, מגירת חתונה, מגירת מפות, מגירת בוץ וכך הלאה. כשהמגירה נפתחת, תוכנה – רהיטי פורצלן זעירים, צלחת עם מפית תחרה ועליה מאפים קטנים ועדינים, מפות ועוד – מלבה את מעיין האסוציאציות של המספרת. בפיה קרעי סיפור. החורים שמתגלים בו, החומר הנסתר בינות לרצף השבור, הוא לא פחות חשוב ומסקרן. וככל שהסיפור נפרש, כך אנחנו, היושבים בקהל, נהיים לעבדיה הנרצעים של המספרת. נשבים בקסמיה. אנחנו רוצים לדעת עוד.

הקטעים מהיצירה "הזמנה למחול" של וובר, המלווים את המופע, מסייעים בבניית האווירה. הסרטונים, המוקרנים על וילון, שמציגים את אירופה במלחמה בשחור-לבן, משלימים את התמונה. אחת האנקדוטות שנחקקו בזיכרוני מהמופע היא סיפור השמלה. מיד לאחר השחרור, אגי ועוד כמה בחורות מהעיר שלה הובאו לווילה, והאמריקאים, המשחררים והגואלים, נתנו להן אופניים ובגדים במתנה. "שתדעי שנראינו נורא", מעירה המספרת, "כשהן יצאו למסע הביתה ברכבת, הן היו צריכות להיפטר מהציוד ולהסתפק בחבילה קטנה. "מה אני לקחתי, שמלת ערב יפהפייה [...] טול וטפטה כחול כהה הכול ביד עשוי. משהו יוצא מן הכלל", היא מספרת. כשהיא מבקרת את המורה שלה לפיסול גאדור מיד לאחר מכן, הוא שואל אותה: "מה יש לך בנייר עיתון"?, והיא עונה בבכי: "שמלת ערב". הוא אומר: "ברוך השם לא השתנית. משוגעת היתה, משוגעת חזרה". היא אומרת: "הוא הבין שאני מביאה את זה בשביל שיהיה לי ביד משהו שאומר שאני עוד אהיה בחורה, אישה עם שמלת ערב". כמה תקווה ועוצמה יש בסיפור העקיף הזה.

היריעה תקצר מלתאר את העומק של המופע, שקשה לכנותו הצגה. הוא פועל כמו טריגר לזיכרונות ולרגש. הכרתי בעצמי גברת כזו שישבה ליד שולחן עגול וסיפרה בלא הרף סיפור מקוטע ושבור, אך גם שופע ומלא יופי ותוגה, אף שמעולם לא היתה לו התחלה ואמצע. היא חזרה על הסיפורים שגמעתי בצמא שוב ושוב. אולי זו גם אודה לנשים הללו שיושבות ומספרות על עולם שאבד. הן מתבגרות, והסיפורים ומה שביניהם ייעלמו אתן.

כשהמאפים הקטנים, הוורניקס - הגרסה המזרח אירופית לעוגיות מדלן - יוצאים מאחת המגירות ומחולקים גם לקהל, מונחים על מפית עגולה ששוליה תחרה צחורה, נזכרתי בנקל בטעמו של ה"דייניש" הרך והנימוך, כרוכית השמרים גבינה שסבתי היתה אופה ומעטה סוכר לבן כעין ענן נח עליה. פיסה של אושר וחיים טובים יותר, שהוחמצה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי