דלת אור נפתחת במסדרונות התודעה: ראיון עם המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי

"עַל הַשָּׁנִים בְּנוֹת קַיִן / וְאַתֶּן נָעוֹת וְנָדוֹת / עַל קִלְלַת בְּנוֹת קַיִן / עַל הָאוֹתִיּוֹת אַתֶּן בּוֹכוֹת

נְגוּעָה בַּסִּימָן / אֲנִי רוֹצָה כָּעֵת לָבוֹא בַּסֵּפֶר / לָרֶוַח לָכֶן בְּאֶצְבָּעוֹת בְּשָׂרִי / מָקוֹם / בֵּין הַשֵּׁמוֹת".

 

את המילים הללו בחרה המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי להציב בכריכה האחורית של ספר השירה הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". השיר הזה הוא תמצית המהלך הפואטי שהיא מבקשת ליצור: לובינסקי חורתת על דפיה את הבקשה לשפה נשית בעולם שבו המילים גבריות. היא ניגשת שוב ושוב אל העברית המוכרת, מפרקת אותה לגורמים ומלחימה אותה מחדש, בניסיון ליצור שפה אחרת, שיש בה תודעה חדשה, קרובה יותר אל הגוף ופחות אלימה.

 

כבר בשם הספר, "בלי ברית, בלי מילה", יש בקשה להיפרד מהסדר הרגיל של המילים, והבקשה הזאת מלווה בעצם את הספר כולו. מה את יכולה לומר על המהלך הזה?

"שבירת השפה הוא התפקיד של השירה בעיניי. השירה מבקשת לא ללכת בדרכים ישרות כמו ברחובות ניו יורק, אלא להיכנס לסמטאות ולהסתובב בתוכן. זה בא מרצון להגיע לתודעה אחרת, סוג של התגלות, שזה מצב כמו של חלום. חלק מהשירים מגיעים מחלומות שלי או ממדיטציה; אני קוראת לזה 'מחשבות מהאונה הימנית'. זה מין מצב שבו השפה פחות פונקציונאלית. היא לא כלי עזר, אלא סוג של מהות שאת מתחככת בה, קצת כמו ללכת, לעומת לרקוד. כשאת רוקדת את מגלה את הגוף שלך מחדש, וכך גם הגילוי של השפה תוך כדי כתיבה".

 

השער הראשון של הספר "במעגל" מציג נרטיב שקושר בין גבריות ובין בעלות אלימה על השפה בד בבד עם השתקה של נשים. איך את רואה את הקשרים הללו?

"לאורך ההיסטוריה אין כמעט נשים כותבות. אישה כותבת זה דבר חדש, ובמובן הזה, בעיניי יש כאן הזדמנות, כי ברגע שאת אישה, את אמנם 'האחרת', אבל את גם פחות אחוזה בתוך הסדר הנורמטיבי. הבחירה להתחיל עם השער הזה היא בחירה אתית – רציתי להציג בהתחלה משהו טראומטי מאוד, אלים ופטריאכלי, שאותו אני מבקשת לשבור, ובהדרגה, מתוך השבירה, לעבור תהליך של החלמה שעובר גם בתוך אזורים של אחווה וקרבה נשית דווקא, וגם לחזרה אל הגוף, אל המקום שלפני המילים.

 

"מהבחינה הזאת אני חושבת שהחומר קודם לגוף והחוויה קודמת למילה. אני לא אומרת גוף-נפש, אני אומרת גופנפש. כמו מילה אחת. הייצוג זה דבר מאוחר יותר. בגלל זה יש המון חיות ויש המון חומריות בשירים ויש גם התפלשות וניגון; זה ניסיון להגיע למוזיקליות שמאחורי השפה, לפשוט אותה מעורה ולראות מה מסתתר שם".

 

איך את רואה את הקשר בין הניסיון הזה ובין הפמיניזם בספר?

"באופן ספציפי, יש בשער הראשון סיטואציה מיתית שמתארת משולש של אבא-אמא-בת שעוסקת גם באינטנסיביות מאוד גדולה של קשר בין האב והבת וגם באלימות שיש במקום הבראשיתי הזה ביניהם, כי זה גם מקום של פראיות. זה בא גם מתוך חוויה פנימית שלי וגם מהרצון שלי להעיד על משהו שקיים בחברה אבל מושתק מאוד. חשוב לי להגיד שאני חושבת שגם גברים סובלים מהתפקיד שהחברה כופה עליהם בתוך המשולש הזה, ולכן בעיניי, זה פרויקט שתפקידו גם לאפשר להם להשיל את הקטגוריות הדכאניות של "מה זה אומר להיות גבר". 

 

"בעצם, באופן כללי יותר, האתיקה והמהלך של הספר נוגעים באפשרות לפגוש את האחרוּת ולאפשר לאחרות הזאת לעבור דרכך. האחרות הזאת היא בעיניי במידה רבה היסוד הנשי והנשיות, אבל זה לא חייב להיות הדבר".

 

דנה לובינסקי (צילום: איילה בן לולו)

 

"כְּשֶׁנֵּשֵׁב לְמַרְגְּלוֹת עַצְמֵנוּ יְחֵפוֹת רַגְלַיִם, מְפוּיָסוֹת חֲגִיגִיּוֹת מֵרֹב פַּשְׁטוּת / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב / הַמִּלִּים / זְוָעָה הַמִּלִּים / אֵיךְ רוֹבֵץ עָלִינוּ הָרִבּוּי הַזֶּה / וּבְכָל זֹאת כַּמָּה / לִתְלֹשׁ אַחַת יָפָה / מֵאֲחוֹרִי הֶעָגִיל שֶׁלָּךְ / בְּצִדּוֹ שֶׁל הַתְּנוּךְ / בַּנְּקֻדָּה הָרַכָּה / אַחַת שֶׁמַּכִּירָה בִּמְדֻיָּק אֶת הָרֶגַע הַזֶּה בּוֹ הַכֹּל נֶהְפַּך לִתְנוּעָה"

 

מה המשמעות של "שפה נשית" בעינייך ואיך זה קשור לתהליך הכתיבה שלך?

"כשאני כותבת, אני מחפשת את המקום הקדמוני, כמו המצב שבו לומדים את השפה לראשונה. אפשר לראות את זה אצל ילדים; הם לא משתמשים בשפה באופן אוטומטי, אלא כמו משחק. בעיניי אושר במהות שלו הוא מצב של שתיקה, והמילים ביסודן מפלחות את השתיקה הזאת, ויש בכך תסכול, אבל יש מצבים שבהם כשמדברים, לא רק נתקעים בקירות של השפה, אלא דופקים עליהם, מנסים לפתוח אותם. יש לי משפט בשיר - "דלת אור שנפתחת במסדרונות התודעה" – ודרכה מתגלים צירופים חדשים. כך אני גם כותבת – קודם כול הצירופים שמתגלים לי, וסביבם נבנה השיר. אני אדם שמאוד קרוב ללא-מודע שלו, זה לא עניין של בחירה, לפעמים זה גם דבר מציף, אבל הלא מודע יודע דברים יותר חכמים ממה שהמודע יודע, והתהליך הראשוני של הכתיבה מגיע משם".

 

"מבחינת הקשר של זה לשפה נשית – אני חושבת שאנחנו מופגזים בייצוגים שבין השאר מכתיבים במידה רבה את האופן שבו אנחנו אמורים להתנהג מבחינה מגדרית, בעיקר בתוך עולם שהוא מאוד ויזואלי ומתעד. יש עלינו כל הזמן פיקוח כלשהו, ומן הבחינה הזאת, השפה מגבילה את הכושר שלנו לדמיין. אנחנו מאמינים שהייצוג שלנו את הדברים הוא הממשות של הדברים, והיה לי רצון לפרק את השפה ולבנות שפה אחרת, כדי ליצור נתיבים אחרים של מחשבה ושל קיום.

 

"השער השני של הספר נקרא 'זכרי' כי רציתי להגיד משהו על הקשר בין זיכרון ובין זכריות – זאת דוגמה לפטריאכליות שאנחנו בכלל לא שמים לב אליה בתוך השפה, וזה הפרויקט של הספר – ניסיון ליצור זכירה אחרת, יותר נשית, שקשורה אצלי גם לתנועה ולגוף".

 

את אומרת שתהליך הריפוי מאפשר גילוי של השפה הנשית, אבל מתוך הספר נשמע שהמרחב הנשי והקרבה בין נשים יותר קרובה אל השתיקה מאשר אל המילים.

"אני חושבת, גם מתוך ההתנסות והחוויה הפרטית שלי ובטח החוויה הישראלית והחוויה של כל אישה, שאנחנו חיים בתוך שמורות סגורות שהמילים כבולות בהן, ולכן צריך ללכת גם אל הגוף, שהוא אזור של תקשורת לא מילולית. יש בי תקווה כלשהי וחתירה לנוע למקום של סדר אחר".

 

זו גם הסיבה שהמיניות בספר מופנית גם כלפי גברים וגם כלפי נשים?

"כשהספר יצא, הרגשתי שהרבה אנשים מנסים לסדר ולהגדיר את המיניות בתוכו, ואני דווקא רציתי לטרוף את הקטגוריות המוכרות. אני חושבת שהבועה התל אביבית מאוד אובססיבית בימים אלה לנושא המגדרי, ובעיקר בתחום של זהות מינית, אבל בעיניי, יש משהו מפוספס אם אחרי הפריעה הזאת של הסדרים, שוב מנסים לארגן אותם, רק קצת אחרת. רציתי להביא דווקא מרחב חדש של חשיבה, ולא שכפול מודל קיים של כוח או של זוגיות או של מיניות".

 

"אני כותבת מתוך עולמי הפנימי ומתוך חיי, אבל קצת כמו שאפשר להשתמש בשפה ובתודעה באופן אלים וכובל ואפשר להשתמש בה באופן גואל, כך גם לגבי המיניות. השיר האחרון בספר מבחינתי הוא שיר אוטופי שמדבר על מצב של התמזגות בין שתי נשים, והוא חוזר מאוד אל הגוף. אני מאמינה שיש מקום אוטופי בראשיתי של "בטרם השפה", ובין שהוא מדומיין או ממשי, יכול להיות בו ממד של גאולה. לאקאן טוען שהשפה היא סוג של פציעה, שאדם מוותר על המון מעצמו כדי להיכנס לתוך הסדר, ולכן אולי הבקשה שבה אני חותמת את הספר, "תָּנוּחַ הַלָּשׁוֹן חַמָּה נַיַּחַת / לֹא יִהְיֶה כָּל צֹרֶךְ / לְשַׁנֵּס יוֹתֵר מִלִּים", היא ריפוי של הפצע הזה".

 

קריאה נוספת: וכאן דנה לובינסקי משוחחת עם עינת יקיר

 

"וְדֶלֶת אוֹר שֶׁתִּפָּקַח לָנוּ / תֹּאמַר שֶׁהַשָּׁעָה כָּעֵת כֹּה עֲדִינָה / כֹּה רְחוֹקָה מִמֶּלַח / שֶׁאֶפְשָׁר לְהַפְשִׁיל אֶת אֶצְבָּעוֹת הַיַּלְדָּה / וְלֶעָרֹם בְּצַד הַדֶּרֶךְ גּוּשִׁים רָעִים שֶׁל חֲשֵׁכָה / שֶׁאֶפְשָׁר שׁוּב לְפַשֵּׂק אֶת הָרֵאוֹת כְּמוֹ מְנִיפָה / וּלְהַנִּיחַ לַנְּשִׁימָה לְהִתְרוֹמֵם מֵעֲבָרָהּ / כָּעֵת שֶׁשִּׁבֳּלִים רַכּוֹת מִצְהִיבוּת / קְרֵבוֹת וּמִתְגַּבְּהוֹת לָנוּ בְּבֶטֶן הַדְּבָרִים"

 

 

אף שמסע הריפוי של הספר מוליך אל ההתמזגות שסופה בשתיקה, בחייה המקצועיים כפסיכותרפיסטית, שוהה לובינסקי רוב זמנה בחברת מילים, שלה ושל אחרים. המתח בין הבקשה למרוד בשפה ולכונן מתוכה דיבור אחר ובין בחירתה במקצוע שממצב את השיחה כאחד הכלים המשמעותיים בגרימת שינוי מרפא בנפשו של האדם הוא אחד הכוחות החזקים שבספר.

בלי ברית, בלי מילה

"אני לא מנסה ליישב את הפער שבין השתיקה והדיבור, אלא לרתום את שניהם ליצירה של משהו חדש. בתור מטפלת, עם הזמן אני לומדת יותר ויותר שאנשים אומרים משפט מסוים, ואת חושבת שהכוונה שלהם ברורה, ואז את צריכה לשאול עוד שאלה ועוד שאלה ונפתח לך אופק נוסף, שלרוב הוא מפתיע. בשיחה אנחנו נמצאים במישור מאוד אוטומטי שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים למה מישהו אחר מתכוון, ובעצם אנחנו לא יודעים. אז יש מאמץ כזה, להבין את המקור של המילים".

 

"המקור הזה קשור בעיניי לאזורי הסף שבין המודע והלא-מודע. הדחקה היא מחסום ששומר עלינו, אבל כמשוררת וכמטפלת, אני רוצה ללכת לאזורים שמעבר למה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו, כי אני חושבת שיש שם הזדמנות. כשאדם מגיע לטיפול, יש שבר, ובמובן מסוים זה טוב, כי שבר הוא סימפטום שדרכו אפשר להבין את הבעיה ולרפא משהו שם. במקום הזה תמיד נעשה מאמץ כלשהו להתפשט, ואחר כך לבנות דבר חדש. זאת גם שירה מבחינתי – יש איזשהו נרטיב, אבל הנרטיב הוא רק חלק מהמהלך שמתחולל תוך כדי התהליך של הכתיבה, כי תוך כדי הכתיבה או הדיבור, קורה עוד משהו, וה"עוד משהו" הוא זה שאני רוצה להביא אליו את עצמי ואת הקוראות. מה הריפוי בעצם בזה? יש פה ממד של התבוננות ויש פה ממד של עדות ויש פה חזרה כלשהי למקום טראומטי כשעכשיו את הבוראת של הסיטואציה אבל את מספרת אותה כמו שאת חווית אותה ואף אחד כבר לא מתערב".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6