67' יוצאת לאור: התיעודי "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים" מציג זווית מפתיעה של ששת הימים

מפתה לבחון את "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" (יוקרן במהלך יוני בסינמטקים בחיפה ובירושלים ובבית ציוני אמריקה בתל אביב) בהקשר של פרויקט גביית העדויות של "שוברים שתיקה" – ארגון של חיילים לשעבר שגובים עדויות מחיילים בהווה על השירות בשטחים ובעזה. רק באחרונה פרסם "שוברים שתיקה" דוח על מבצע "צוק איתן" ובו עדויות אנונימיות של חיילים שהשתתפו במלחמה ומספרים על מה שבעיניהם נראה כמו חציית קווים אדומים מוסריים של צה"ל ושחיקה של מושג טוהר הנשק. העדויות של הארגון זמינות ברשת, מקצתן כטקסט כתוב ומקצתן כווידאו של חיילים שהסכימו להיחשף ולהעיד בפניהם.

גם ב"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", של הבמאית מור לושי, חומר הגלם הוא חיילים, ובמקרה הזה, קיבוצניקים שחזרו ממלחמת ששת הימים וסיפרו מה עבר עליהם שם. ההיסטוריון והעורך אברהם שפירא, בן קיבוץ יזרעאל, והסופר עמוס עוז, בן קיבוץ חולדה, ראיינו את החיילים והקליטו את השיחות על סלילי קול ישנים.

כמו במקרה של "שוברים שתיקה", גם כאן מדובר בעדויות שנגבּו זמן קצר אחרי המלחמה, כשהזיכרון עוד טרי. ההבדל בין שני המקרים הוא בחלקה של הצנזורה: אנשי "שוברים שתיקה" מעבירים את העדויות שהם גובים לצנזורה הצבאית ומקבלים אישור לפרסמן, ואילו לשפירא ועוז הממסד לא האיר פנים. 70 אחוז מהעדויות שהשניים גבו לא אושרו לפרסום בידי הצנזורה ונגנזו. 30 האחוזים הנותרים פורסמו באוקטובר 1967 בספר המפורסם "שיח לוחמים", שנמכר במאות אלפי עותקים, תורגם לשבע שפות (כולל יידיש) ועזר לנסח את עמדת השמאל הציוני כיום, שלפיה החזקת השטחים כרוכה בעוול מוסרי, גם על פי המוסר היהודי. סרטה של לושי מביא את העדויות הבולטות מאותן עדויות גנוזות.

קריאה נוספת: על שיח הלוחמים "המקורי" 

המילים שאין לומר

הסרט מורכב מקטעי ארכיון מרשימים שברקע שלהם נשמעות ההקלטות של העדויות הגנוזות. המסך עובר בין קטעי הארכיון ובין שוטים שבהם נראים הקיבוצניקים המבוגרים שהעידו בעוד הם מקשיבים להקלטה של קולם משנת 67'. ניכר על פניהם שהמעמד מרגש אותם, וזה מובן, בהתחשב בעובדה שהסלילים הגנוזים שכבו בביתו של שפירא כל השנים ואיש לא שמע אותם.      

אפשר להבין למה הצנזורה, לשיטתה, לא התירה את פרסום העדויות האלה. חלקן מזעזעות מבחינת פשעי המלחמה שמתוארים בהן, אחרות חושפות יחס מבזה לגופות וישנן כמה שכופרות במיתוסים הגדולים שנולדו בששת הימים, כמו שחרור הכותל למשל. נאמרו שם ביטויים שאז, שבועות ספורים אחרי המלחמה, נחשבו גסים: "כיבוש", "שליטה על עם אחר", "לא מוסרי", "הרגשתי קלגס", "עושים להם מה שעשו לנו" ועוד.

מתוך הסרט. "ההתרגשות למשמע ההקלטות ניכרת על הבעות הפנים של המרואיינים" (צילום: יח"ץ)

הממסד לא יכול היה להרשות למילים כאלה להתפרסם כי הטרמינולוגיה הנגדית להן, שאמורה היתה להגדיר את המציאות של אחרי 67' ולהצדיק אותה, טרם נוצרה. לעומת זאת, נדמה שהצנזורה המתירנית יותר של היום, בהשוואה ל-67', מעידה פחות על הפתיחות של הממסד הישראלי ויותר על הפִירמוּט של הביקורת. מה שנתפס אז כאיום על הסדר הקיים עוזר היום לקיים את הסדר הקיים. "שוברים שתיקה" משמשת במידה רבה הוכחה לישראל לכך שאין היא מדינה כובשת שמקיימת שליטה צבאית בשטחים, כי אם מדינה שמתנהל בה שיח ציבורי ער על אודות הנעשה בשטחים.

ובחזרה ל"סלילים הגנוזים". כוחו של הסרט הוא בהצגת החומרים הגנוזים, ובד בבד, הוא מקדיש דיון ארס-פואטי למחצה על עצם פעולת שחרורם מציפורני הצנזורה. זו בחירה מובנת, משום שכאמור, לעובדה שהצנזורה בחרה להתיר כיום לפרסום את מה שהורתה לגנוז ב-67' יש משמעות בפני עצמה. נוסף על זאת, הגניזה ב-67' הרחיקה את ההקלטות לא רק מהציבור הישראלי, אלא גם מהמרואיינים עצמם, והרגשות שניכרים על פניהם בעת ההאזנה הם דבר שהצפייה בו היא דרמטית.

קריאה נוספת: מה מקומו של הקולנוע במדינה שנמצאת במצב מלחמה בלתי פוסק?

ותודה לחיל האוויר

ואולם, העיסוק של הסרט באקט השחרור של החומרים הגנוזים מוגזם מעט לטעמי. התחושה הזאת בולטת על רקע מה שדווקא לא קיים בסרט, וזה טיפול מעמיק יותר בתוכן עדויות החיילים עצמן. כבן לדור שגדל על המיתוס של מלחמת ששת הימים כאירוע מכונן שבעקבותיו ישראל החשיבה את עצמה למעצמה אזורית שיתרונה הצבאי על אויביה גדול, גיליתי דבר מפתיע על אותה תחושת אופוריה מפורסמת של פוסט 67'.

בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה ששת הימים היתה מלחמה דרמטית שישראל ניצחה כנגד כל הסיכויים ושרק בעקבות הניצחון המפתיע התהפך מצב הרוח הלאומי מדכדוך לאופוריה (ובשנים שלאחר מכן לשאננות שגרמה להפתעה שיצרה מלחמת יום הכיפורים), העדויות של החיילים מתארות מצב אחר לגמרי.

שם מתוארת אופוריה שהתפתחה תוך כדי הלחימה, שהתגלתה כבר בעת שהתרחשה כקלה יותר מהמצופה. הלוחמים – כולם מחיל רגלים או מחיל שריון – מספרים על תחושה רווחת שעם הגעתם לשדה הקרב "גילו" שלא נותרה שם "עבודה", וזאת בעקבות תקיפות חיל האוויר, ושכל שנותר לעתים הוא להצטלם עם גופות חיילי האויב שבתוך הטנקים השרופים. בכמה מהסצנות החזקות יותר בסרט מספרים לוחמים לשעבר עד כמה המפגש עם השבויים המצרים היה מטלטל מבחינת יחסי הכוחות, כשהמצרים השתינו במכנסיים מרוב פחדם מהם ונישקו את רגליהם על שהגישו להם מים. כמו כן, הלוחמים לשעבר גם מספרים כיצד התחושה של היותנו אדוני הארץ ששולטים בגורלם של אלפי אזרחים בגדה המערבית התגבשה עוד במהלך המלחמה, ולא רק אחריה.

הפער אפוא בין הנרטיב הרווח בישראל לגבי ששת הימים ובין המציאות החד צדדית שהחיילים מתארים בסרט (שכמובן אינה מייצגת את כל המלחמה, שבה היו גם 779 חיילים הרוגים, יותר מ-2,000 פצועים וכמה קרבות עקובים מדם) אינו זוכה לטיפול מספיק ונשאר בלתי מוסבר במידת מה.

אלמנט תוכני נוסף בעדויות החיילים שחבל שלא פוּתח יותר הוא התיאור של חלקם את כיבוש העיר העתיקה בירושלים, הכותל והר הבית. הם מספרים שיצאו למלחמה מתוך ההכרח להגן על הבית וסיימו אותה רודים באזרחים וכובשים את ירושלים בשם אמונה דתית משיחית שאינה מדברת אליהם. אחד מהם מתאר איך רגעים אחרי כיבוש הכותל, כשכל הכוחות במקום היו מבולבלים ואיש לא ידע מה קורה, מיד צצו להם אנשי הרבנות הצבאית עם ספרי תורה ומיקמו את הפעולה בקונטקסט דתי.

זו נקודה מעניינת, משום שהיא חושפת קריאת תיגר בזמן אמת על הנרטיב המקובל בישראל של שחרור הכותל והעיר העתיקה ("חזרנו אל בורות המים" וכו') – קול שמאמין ש"חייו של מישי [אחד ההרוגים במלחמה] שווים יותר מכל האבנים האלה בכותל", כפי שמצטט אחד החיילים אם שכולה מהקיבוץ שלו שאמרה את הדברים בשבעת בנה.  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי