הראשונים בבידור: מחאת אנשי התרבות, שכבר שנים מלעיטים אותנו בבינוניות, היא מופת של צביעות

מנהלי התיאטראות ומוסדות התרבות בישראל אינם יכולים היו לבקש מתנה גדולה יותר מאשר סאגת מופע ההתבטאויות – העלובות כשלעצמן – והצנזורה של שרת התרבות הנכנסת מירי רגב. אחרי שנים של הובלה מכוונת מראש של פסאודו-תרבות בינונית שחוטאת לתפקידה החברתי והפוליטי של האמנות; אחרי שנים של מדיניות מילוי האולמות; של רעייה בשדות הזרים של הריאליטי; של מכירת החיסול של המנויים לוועדי עובדים ולארגוני הסטודנטים; של העלאת הפקות רמה ד' כדי למשוך "קהל" שמראש מתייחסים אליו כאל "בהמות" שאינן יודעות ללעוס אמנות מורכבת - אחרי כל אלו לא יכולים היו מובילי הבינוניות הישראלית של תרבות הרפרטואר לבקש מתנה גדולה יותר משרת תרבות שאינה מבחינה, לטענתם, בין בידור לאמנות.

"לא ייאמן", הם מוחים, "היא פשוט לא מבינה אמנות מה היא". ואולי הם צודקים, אבל הצביעות חייבת להיחשף. במשך שנים אתם מוכרים לכולם בידור במעטפת של "אמנות", אז עכשיו אל תתפלאו שאיש אינו יודע להבדיל. וכי אתם יודעים להבדיל? אתם - אדריכלי הבינוניות, החרדים לדעת הקהל, סרבני השלכת של הכיסאות הניהוליים – סליחה, אבל אתם מבינים אמנות מה היא?

קריאה נוספת: קבוצת גרילה תרבות, לעומת זאת, מראה איך עושים זאת נכון 

מאה שנים של בידור

המחאה הזאת היא בדיחה. מאה שנים של בידור, ופתאום כולם תוהים מה קרה. תודה שנזכרתם להתעורר באמת. קברניטי המוסדות התרבותיים של המדינה מדברים נגד מדיניות הצנזור גבוהה-גבוהה ומביאים בשמה טיעונים הנוגעים לחופש יצירתי, לרפלקטיביות, לביקורת עצמית, לערעור על מוסכמות היסוד. זו הרי תפקידה של אמנות, נכון? האמנות הרי צריכה להעלות ספקות, לעורר שאלות, להדיר שינה מחברה מנומנמת, נכון? נכון מאוד. אבל האם אתם אשכרה טוענים שזה מה שאתם עושים? אתם באמת מבקשים שנאמין לכם שאתם עצמכם עומדים בסטנדרט שבשמו אתם מוחים? יתרה מכך, האם אתם בעצמכם אינכם מצנזרים עבודות אמנות אמיצות ומאתגרות מחשש שהקהל, שבאחרונה גילינו איפה אתם חושבים שהוא עומד בשרשרת המזון, לא יקנה כרטיסים? איך אתם לא מתביישים?

מירי רגב (צילום: תומר נויברג, פלאש90)

אילו הייתם עוסקים באמת בהעלאת תוכן תרבותי איכותי, אולי "ההמון" שאתם מתנשאים מעליו – מי יודע, אולי אפילו שרת התרבות עצמה – היו מבינים מה כוחה של אמנות טובה וחשובה דרך חוויה אמנותית מעצבת שהייתם מספקים להם, דרך חוויה אסתטית מטלטלת, מאתגרת, טרנספורמטיבית, גואלת. לפעמים נדמה שקתרזיס אחד היה יכול לפתור את כל הסאגה הזאת. אבל במקום שבו קתרזיס נהיה למסחטת רגשות פורנוגרפית, אין זה פלא ש"המדינה מזלזלת באמנים שלה", כדבריכם. האמת היא שמנהלי המוסדות נזהרים לגעת בחומרים אמנותיים כי הם לא "מוכרים". לא בטלוויזיה, לא בקולנוע, לא במוזאונים ולא בתיאטרון. אז מה אתם מתפלאים? שעכשיו אותו קהל שבעצמכם עשיתם אותו אספסוף צמא-ריאליטי אינו מתרשם מהאצטלה ה"תרבותית" שאתם מבקשים להתכסות בה?

אליטיזם איננו מילה גסה

יש שיקראו את השורות האלה ויראו בהם אליטיזם. יש שאפילו ייגעלו ממנו, כאילו אליטיזם זו מילה גסה. אבל ביקורת על תרבות בינונית נתפסת כאליטיזם רק בעיני מי שחושב שיש סתירה בין איכות לפופולריות, בעיני מי שחושב שהעם לא צריך או לא רוצה תוכן איכותי. 

ואל תתבלבלו - הרבה אמנות מצוינת נעשית היום בארץ, אבל מעט מאוד ממנה נעשית במסגרת המוסדות הגדולים שקברניטיהם מובילים את מאבק האמנים הצבוע הזה, במוסדות של מי שנושאים את הדגל של האמנים האמיתיים שלא פעם נרמסים בעצמם תחת הדיקטטורות המצנזרות של מובילי המאבק. כמה שחקנים מדברים איתי על הצמא לגעת בחומרים עמוקים שהתיאטרון הרפרטוארי מתרחק מהם כמו מאש. כמה מוזיקאים, מהמוכשרים בעולם, נודדים בין מועדון דל תקציב למשנהו כדי להציג את יצירותיהם בעבור גרושים. כמה סטודנטים לקולנוע משוועים להוביל פורמטים שונים מן השטאנץ הקבוע של בתי הספר לקולנוע. ואף שבתחום האוצרות והמוזיאונים אני פחות בקיא, לא אתפלא אם גם שם אמנים אמיצים חולמים לשווא על היום שבו יתאפשר להם להביא אמירה מורכבת יותר מהמקובל. אמירה שאינה נועדה רק ללטף את האינטלקט המדושן של אליטה בועתית – אלא לתקוף אותו.

הבעיה מתחילה כבר במערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד התיכון, כשמלמדים את הילדים שמאחר שההצגה מוצגת בתיאטרון הלאומי, אז היא משהו "תרבותי" ו"חשוב". או במשום שזה מוזיאון, אז זה "איכותי". לא חושפים אותם לחומר מטלטל או מערער, שלא יתבלבלו חלילה, שלא ירגישו שזה מעל הראש שלהם; תחת זאת, לוקחים אותם למשהו שיצחיק אותם, או ירגש אותם. ואם אפשר, אז משהו שאפשר אחר כך "לדבר עליו" בשיעור חינוך או אזרחות. כך מתחילה השבלוניזציה של המטיף בשער, בשיתוף פעולה מלא עם מובילי "מחאת האמנים" שלנו. לאט ובאין מפריע, האמנות נעשית מרכיב נוכח-נפקד במרחב הציבורי בישראל ונהיית לשיח שוליים של "אליטיסטים" מעצבנים, נודניקים, מתנשאים. זה טוב לפוליטיקאים, כי האזרחים נותרים מנומנמים, וזה טוב למנהלי המוסדות, כי האולמות נותרים מלאים. הון-שלטון-עיתון-תיאטרון.

חרב הפיפיות של טייקוני התרבות בישראל מתחילה לצבוט אותם, והם מתרעמים כאחוזי בהלה. רק אל תנופפו בשמנו את שלטי הדמוקרטיה בבקשה. אילו באמת הייתם עוסקים במלאכת הקודש שאליה התגייסתם; אילו הייתם בעצמכם נותנים דרור ליצירה מאתגרת ואיכותית שאינה מתפשרת על דעת הקהל, שמכבדת את הקהל ואינה מזלזלת בו וחוששת שלא יבוא לראות משהו איכותי; אילו אתם בעצמכם לא הייתם מצנזרים משוכללים של ביקורת תרבותית וחברתית עמוקה - אז אולי הייתם משכנעים אותנו.

ועם כמה שנוח לכם עכשיו, כשאתם יכולים להשליך על שרת התרבות הנכנסת את כל חטאיכם ושמבחינתכם היא תלך לעזאזל, אנינו מתכוונים לתת לכם לצאת בזול מהסיפור הזה. כי כולנו אוכלים את הדייסה שאתם בישלתם. כן, בידיכם הופקדה האחריות להובלת שיח התרבות בישראל – ונכשלתם. אולי במקום להוציא ניירות עמדה נגד השרה רגב, תואילו בטובכם להתפטר. ואולי עוד מעז יצא מתוק, ומאה שנים של בידור יגיעו אל קצן.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי