אומרים שהיה פה שמח: על אסופת המאמרים ההיסטוריים שמזכירה ספר בלשי

"החולם החולה מברסלב מספר בדותות ארוכות, פרי פנטסיה בלתי מוגבלת, רחוקה מן המציאות ומן השכל הבריא... כל המעשיות של רבי נחמן הן, לדעתי, דברי הזיה מתוך קדחת דתית של איש חולה בגופו וברוחו, ולחינם טרחו החוקרים החדשים ללכת בדרך חסידי ברסלב ולבקש קורטוב של רעיון בגל של הבלים זה".

אילו היתה ההתקפה על רבי נחמן מברסלב נאמרת היום מפי אמן ותיק תושב תל אביב – שחקן תיאטרון, צייר, מי שלא תרצו – היא היתה מזינה במשך שבוע לפחות את עמודי החדשות של הטבלואידים. בה בעת, המשטרה היתה ממליצה לאמן התל אביבי הוותיק לעזוב לכמה ימים את ביתו, הירקן "המקומי" מדרום העיר היה מפנה לו כתף קרה כל אימת שיבקש קילו עגבניות ובבלוגים הפוסט-ציוניים – שאותם לא קוראים לא השוטרים, לא הירקן ולא האמן – היתה מתנחשל גל של תחכום אינטלקטואלי עם טעם לוואי דק, אנין, של ביקורת מסעדות.

רק שאת הדברים כתב אדם שמת כבר מזמן, שמעון דובנוב שמו, שעל שמו קרויים כמה רחובות, בספרו "תולדות החסידות" מ-1931, והם מצוטטים באסופה המרשימה "הספרייה של תנועת ההשכלה, יצירתה של רפובליקת הספרים בחברה היהודית במרחב הדובר גרמנית".

"באמצע המאה השמונה עשרה נפתח מהלך תרבותי מהפכני ביהדות אשכנז", נכתב במבוא לאסופה. "מפעל בנייתה של תרבות ספר מודרנית. מאז, ובמשך כמה עשורים, הוקמה בשדה התרבות של הקהילות היהודיות במרחב הדובר גרמנית ספרייה חדשה. הספרייה הזו העשירה את 'ארון הספרים' היהודי, ביקרה את הספרייה התורנית ולא אחת קראה עליה תיגר".  

שמעון דובנוב. האיש והרחוב

באסופה ניתן למצוא מאמרים המשרטטים תמונה גדולה; כזה הוא "השכלה ואמנציפציה: דו"ח ביניים" של דויד סורקין, המנסה להעניק "מבט חדש על המוטיבציות שעמדו מאחורי יצירתה של ספריית ההשכלה" ובודק את היחסים בינה לאמנסיפציה. וכזה גם "הסכמות בספרות ההשכלה: מנגנוני תכנון ופיקוח על הספר בעולם היהודי", מאמרה המרתק של טל קוגמן, המתאר את מאבקי השליטה בין המשכילים למתנגדיהם, כפי שבאו לידי ביטוי במוסד "ההסכמות", מנגנון שרבניו העניקו מעין תעודת כשרות לספרי ההשכלה.

הרבנים, ששלטו בשוק הספרים היהודי, רצו לשלוט בתכנים המשכיליים. טיעוניהם של המשכילים נגד הפיקוח מזכירים לא פעם את הטענות הרווחות כיום נגד מוסדות הכשרות והנישואים הרבניים: לא רק שהמשכילים מתנגדים לפיקוח ולדרגתו, אלא שלעתים הם מותחים ביקורת על הניוון, על הרפרוף ועל חוסר העניין שמגלים מעניקי האישור בתוכני הספרים.

חבורת הטבעת הטולקינית

בצד מאמרים כאלה, יש גם מאמרים המתעכבים על פרטיה הזעירים של התמונה. במובן זה, "הספרייה של תנועת ההשכלה" הוא ספר בלשי, גם אם לא במובן המקובל של המילה. יתאכזבו מי שמצפים למצוא בו עלילה יעילה ודרמטית וקתרטית שאפשר לקרוא ולסיים במהלך טיסה. הספר הוא ההפך הגמור מכך, וקרוב יותר לעבודה בלשית אמיתית: יש בו מאמרים שמשרטטים את דיוקן הכותבים והקוראים דרך רשימות של קטלוג יריד הספרים בלייפציג ודרך רשימות של חותמים מראש על רכישת הספרים; יש בו מאמרים העוקבים אחר מסלול השיווק וההפצה של הספרים, של בתי הדפוס והמוציאים לאור.

האסופה מלאה בפנינים מהסוג של דובנוב ומעוררת את הרושם כאילו לידתה של ספרות ההשכלה היתה מלווה בקרבות מילוליים סוערים כמו אלה שמתחוללים עכשיו בין אנשי תרבות חילונים, תל אביבים, אשכנזים ובני 60 ומעלה ובין כל היתר. מסיבה זאת יהיו הקוראים ההדיוטות מופתעים מהעובדה שמולידיה של ספרות ההשכלה, באמצע המאה ה-18, לא היו יותר מכמה עשרות יהודים מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית שהתערו בקהילה הברלינאית. נדרשו כמאה שנה כדי שספריית ההשכלה תשב לבטח בארונות הספרים של יהודים רבים אחרים (בעיקר עירונים) מהמעמד הבינוני.

עטיפת האסופה

תחושת המעטים מול רבים שעולה לא פעם מהספר – ושבגללה נראית ייסודה של "חברת שוחרי הטוב והתושייה" של משכילי ברלין ב-1787 כמו ייסודה של חבורת הטבעת הטולקינית – עלולה גם היא להטעות. בסופו של דבר, מולידי הספרייה דל תנועת ההשכלה אינם כולם אנדרדוגים. יש בהם בעלי הון יהודים שהתערו בצורה מופתית, נכון לאותה מאה, בקהילה הגרמנית שבה חיו.

הידיעה שאין פה חלשים יותר או פחות, עם תמהיל של אירוניה, מחלחלת בצורה האפקטיבית ביותר כשקוראים את מאמרה של זהר שביט "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: תפקידה של 'ספריית ההשכלה' בשינוי ההביטוס היהודי". שביט מראה, בין היתר דרך ספרי הדרכה שך תנועת ההשכלה לילדים ונוער, איך ביקש קומץ יהודים משכילים להנדס מחדש את המון היהודים הדתיים ושומרי המסורת. "רחץ ידיך ופניך גם צווארך במים", מצוטטת הפנינה הזאת מ"ספר תולדות ישראל", "הציפורניים יהיו קטנים עלי אצבעותייך.. אל תשכח מלשטוף פה ושיניים... למען לא יצא בבוקר ריח רע מפיך והיית לתיעוב ולזעוה בעיני כל רואייך".

אפשר לראות את זה כך: המשכילים לעולם לא נותנים אמון בהיגיינת הפה של הדתיים והמסורתיים, והם גם מוכנים לכתת רגליים רחוק רחוק כדי להפיץ את בשורת ההיגיינה. אפשר לראות את זה גם אחרת: נכון להיום, גם האמן, גם הירקן, גם השוטר, כולם מצחצחים שיניים. הבלוגרים הפוסט-ציונים אפילו מקפידים על חוט דנטלי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי