"היום, במיוחד בציבור הליטאי, אבל לא רק בו, יציאה של גברים לשוק העבודה נחשבת שבירה של האתוס והמסורת", אומר יאיר הלוי, שכותב בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלו על מהפכת החרדיות החדשה והזרמים המתונים בעולם החרדי. "למעשה, נשכח העולם הישן שנמשך עד שנות ה-50 וה-60, שבו רובם הגדול של החרדים עבדו לפרנסתם והיו מעורים בחברה הישראלית. החרדים הצעירים בכלל לא הכירו את העולם הזה".
ה"עולם הישן" שהלוי מדבר עליו התקיים כאן עד אמצע שנות ה-70, ומאז נעלם בהדרגה אטית. חרדים גרו בזמנו בערים הגדולות, בסמיכות לחילונים, עבדו לפרנסתם והביעו תמיכה מסוימת במדינת ישראל, והיתה אפילו מפלגה פוליטית – פועלי אגודת ישראל (פא"י) – שייצגה אותם.
פא"י, שהוקמה ב-1922, היתה מפלגת פועלים חרדית, ומעבר להשתתפותה במשחק הפוליטי, גם הקימה קיבוצים ויישובים חרדיים (כמו חפץ חיים, שעלבים ועוד). היא הונהגה בידי דמויות מתונות כמו קלמן כהנא, בנימין מינץ ואברהם ורדיגר. אך עמדת ה'גם-וגם' של פא"י הקשתה עם השנים על יכולת ההישרדות שלה בעולם חרדי שנעשה יותר ויותר דיכוטומי, והיא נעלמה סופית מהמפה בשנות ה-90.
פרופ' בני בראון, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרסם באחרונה מאמר מקיף על יחסה של היהדות החרדית למדינת ישראל בספר "כשיהדות פוגשת מדינה" (בהוצאת ידיעות ספרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה). בראון סוקר את הזרמים החרדיים המתונים ומראה כי החברה החרדית איננה עשויה מקשה אחת בכל מה שקשור ליחס למדינה.
על פא"י הוא מדבר כעל "מפלגת גבול". "פא"י נוסדה כתנועת הפועלים של אגודת ישראל, ובצד זאת, היתה בקשר עם תנועות הפועלים החילוניות. אגודת ישראל עצמה היתה די מגומגמת בכל מה שקשור לתמיכה במפעלים ציוניים, אבל ההנהגה החרדית לא מיהרה להתנער מפא"י. בשנות ה-40 החזון איש ואישים בולטים אחרים תמכו בפא"י. החזון איש אפילו נבחר להיות הרב של פא"י בשנות ה-30; הוא היה מין מתווה דרך או דמות מופת לפא"י בשנות ה-40. אבל מהר מאוד החזון איש הפסיק להתעניין בהתיישבות העובדת והתמקד יותר בבניית עולם התורה בריכוזים העירוניים.
"בשנות ה-30 ןה-40 פא"י היתה לגיטימית לחלוטין. רק אחרי הקמת המדינה התחילו להתעורר בעיות: פא"י הצטרפה לקואליציה נגד דעתו של החזון איש וסימנה את עצמה כמורדת ב'דעת תורה'. ככל שהמושג 'דעת תורה' נהיה לערך מכונן, כך המרדנות עשתה את פא"י ליותר מוקצה".
מהם הגורמים להיעלמות של המפלגה?
"בראש ובראשונה, העובדה שהמסר של המפלגה היה גם פרו-ציוני וגם התיישבותי-חלוצי, והציונות הדתית עשתה את זה טוב הרבה יותר. גורם נוסף קשור במעמדם של גדולי התורה. כל האג'נדה של היהדות החרדית נגעה לכוללים ולישיבות, להתבצרות תרבותית סביב ישיבות, ופא"י לא לקחה בזה חלק. לא זו היתה האג'נדה שלה. היא לא קיבלה את האתוס של חברת הלומדים, אלא הציבה אתוס של חרדי עובד גאה, שלא מרגיש את עצמו נחות. אבל לא מדובר רק על אי ציות לגדולים, אלא גם על העובדה שפא"י לא הצמיחה גדולים משלה. היו גדולי תורה שהיו יכולים להתאים לפא"י מבחינת העמדות הפרו-ציוניות שלהם, אבל זה לא קרה".
לאן נעלם יום העצמאות
גם יאיר הלוי מסכים שהמיינסטרים החרדי בשנים הראשונות למדינה היה מתון הרבה יותר מכפי שהוא היום. "כשאתה קורא את העיתונות החרדית עד תחילת שנות ה-70, אתה מגלה חרדיות הרבה יותר פרו-ציונית. השיאים של התופעה הזאת הם בשתי נקודות זמן – סביב קום המדינה וסביב מלחמת ששת הימים.
"גם במיינסטרים החרדי היתה אז התלהבות רבה מהמדינה ומההצלחה שלה. בחנתי למשל כיצד עיתון 'המודיע' מסקר את יום העצמאות בכל שנה. בשנים הראשונות ההתייחסות היתה חגיגית מאוד: היה סיקור חגיגי נרחב ואוהד של מצעד צה"ל ושל טקסים אחרים. מאמצע שנות ה-70 היחס הזה מתחיל להשתנות, ובמהירות רבה אנו מגיעים למצב שלא מזכירים כלל את יום העצמאות בכתבות החדשותיות".
 פרופ' בראון |
"המתינות החרדית הישנה התבטאה בעוד שני דברים הקשורים לאותה פרו-ציונות. ראשית, טווח הדעות הלגיטימיות היה יותר רחב. היה ברור שגם בין הרבנים וראשי הישיבות הבולטים יש מתונים ויש קיצונים, וכולם לגיטימיים. כשמעמדו של הרב שך התחזק, הוא צמצם את האפשרויות. ההנהגה שלו היתה מלווה בהרבה מאבקים עם כל מי שלא יישר איתו קו, כפי שהראה בני בראון, ונוצר מצב שכל מי שאמר משהו אחר ידע שהוא מסתכן.
"שנית, השתנה מוקד הכוח. בעבר המוקד היה בידי עסקנים, פוליטיקאים ועיתונאים, שהשפיעו רבות על האווירה ועל האידאולוגיה החרדית. מועצת גדולי התורה היתה גוף רחב ומגוון וחבריה לא מיהרו להתנגד לעמדות של הפוליטיקאים והעיתונאים. לעומת זאת, כשעלה הרב שך הוא מינה את כולם: הוא הקים עיתון משלו, הוא הקים מפלגה משלו. פתאום ברור שכולם עובדים אצלו. יש בעל בית אחד, וכמובן, בעל הבית הוא הקובע".
"מספר תלמידי הישיבות ומספר האברכים הלך וגדל עם השנים", אומר הלוי, "לא רק בגלל שהציבור גדל, אלא כי מספר האנשים שהלכו לישיבות ונשארו ללמוד שנים רבות בכוללים הלך וגדל. נוצרה אליטה חדשה של אברכים ורבנים צעירים, וזה חולל שינוי בחברה החרדית. קודם לכן, הציבור החרדי היה מעורב הרבה יותר בציבור הישראלי. רבים מאוד עבדו לפרנסתם במקומות עבודה כלליים וגרו ליד חילונים וכן צרכו תקשורת ותרבות חילוניות. כל זה הלך ופחת. מתחילה הפרדה חברתית, ומי שגר בריכוזים חרדיים לא רואה כמעט חילונים.
"כל זה הוא קרקע נוחה לעלייתו של הרב שך. כאמור, בתחילת שנות ה-70 הרב שך עולה לעמדה של המנהיג המובהק של הציבור הליטאי, והוא בעל השפעה רבה על הציבור החרדי בכלל. הרב שך תמיד החזיק בעמדה פחות מתונה לעומת הציבור, אבל עד שנות ה-70, הוא היה עוד חבר במועצת גדולי התורה, אחד מרבים. בשנות ה-70 כולם מכירים בו כ'גדול הדור' הליטאי, והוא קבע עמדות ברורות. כך התרחשה מהפכה בחברה החרדית, באופן שבו רבים שכחו שפעם זה היה אחרת. במובן הזה, הרב שך הצליח".
לאן נעלמה דרך הארץ של תורה
הרב יוסף גבריאל בקהופר נולד בישראל ולמד בישיבת שעלבים, שהיתה ישיבת הדגל של פועלי אגודת ישראל. הוא בא ממשפחה של יוצאי גרמניה, האמונה על מורשת "תורה עם דרך ארץ", שביקשה לשלב אורח חיים דתי עם פתיחות למודרנה, והתגבשה בארץ סביב הגותו של הרב יצחק ברויאר, מהאידיאולוגים הבולטים של פא"י. בשנים האחרונות הוא מתגורר בארצות הברית, לאחר שהרגיש שלדרך החרדית המתונה שהוא מייצג אין מקום בחרדיות הישראלית.
"החברה החרדית התפצלה יותר ויותר, ואין כבר שביל אמצע", אומר בקהופר, "פא"י היתה האמצע בין החרדיות הקיצונית ובין הדתיות הלאומית, אבל ההנהגה החרדית לא ידעה איך לאכול את זה. זו הייתה מפלגה מאוד קטנה, הפעילים שלה נפטרו, וכך המפלגה גססה. יש הרבה חרדים מתונים שיוצאים לעבודה וללימודי חול, אך רוב החברה החרדית איננה כזו. זו הסיבה שבחרתי לחיות בחוץ לארץ. בישראל אני צריך לבחור בין קצוות, להחליט בכל רגע איפה אני נמצא. בחו"ל אפשר להיות בכמה מחנות בבת אחת; לא צריך להחליט - או שאני ככה או שאני ככה".
בצעירותך, הרגשת מתיחות סביב העמדות שלך או חוסר הכלה?
"לא הרגשתי שיש מתיחות כמו שיש היום. כל אחד הסתדר עם האחר, אבל זה הלך והקצין בסוף שנות ה-80. הרעיון של פא"י דוגל בחיים על פי התורה, בצד מעורבות עם החברה ושירות למדינה. זה שונה מציונות דתית – הציונות הדתית רואה את הציונות כמטרה בפני עצמה. אין דבר כזה בפא"י. הציונות הדתית היא ציונות של מקף: תורה ועבודה, תורה ומדע; אצל פא"י, תורה עם דרך ארץ, אין הכוונה שאלה שני דברים שונים, אלא שדרך הארץ היא דרך של התורה. לצערי זה הולך ונעלם, והציבור החרדי בוחר בהסתגרות".
בקהופר מאמין שלמרות השינויים שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות, שדוחפים יותר ויותר צעירים חרדיים לצאת לשוק העבודה, הרי שהשינוי יבוא אם המגמות הללו תתאחדנה לתנועה פוליטית או מפלגתית, שתוכל לייצג את האינטרסים של החרדים העובדים ושל החרדיות המתונה. "זה לא ישרוד אם זה יישאר תופעה של אינדיבידואלים", אומר בקהופר, "צריך להפוך את זה לתנועה, לשאת את הדגל הזה בגאווה".
 הרב שך (צילום: ישראל רפפורט) |
ניסיון כזה נעשה בשנים האחרונות במסגרת מפלגת "טוב", שרצה בבחירות המוניציפליות וניסתה לשחזר את ימי פא"י. "במובן מסוים, האובדן של פא"י מהמפה הכללית של העולם החרדי יצרה סוג של חלל", אומר פרופ' בראון, "יש קשת בכל חברה, ובחברה החרדית לא היה מי שכיסה את האגף המתון, וכך התחילה סוג של נוסטלגיה לפא"י. הנקודה המעניינת היא שבסופו של דבר, החרדיות המתונה מתרחבת. יש היום הרבה יותר חרדים מתונים בהשוואה לשנות ה-90. זה קשור להיחלשות של מעמד המנהיגות, וגם כי קל יותר להיות חרדי היום. תוסיף לכך שמי שעומד בראש המחנה הליטאי, הרב שטיינמן, נחשב למתון, וזה משפיע. יש היום בשלות תנאים להתחזקות של החרדיות המתונה".
