עידן הסליחה: מושג באינפלציה

1.

אתמול עליתי על מונית שירות ברחוב בן יהודה בתל אביב. מאחר שהמושבים הבודדים היו תפוסים, התיישבתי בלית בררה במושב האחרון, שיש בו שורת מושבים צפופה ומועדת לפורענות. הצטמצמתי שם יפה יפה בין האנשים ועצרתי את נשימתי כדי לא לתפוס חלל מיותר. בשלב כלשהו, איש כבד גוף מימיני, שנראה כמו פיל קטן, החליט לרדת ודרך לי על כף הרגל בכל כובד משקלו. הוא לא ביקש סליחה, ואיחלתי לו כל רע. מיד אחר כך עלה בחור צעיר ונמרץ למונית השירות, ושלא באשמתו, פספס את המושב שלידי והתיישב עליי. הוא ביקש סליחה, וראו שלא היה לו נעים. למרות זאת, אני חושבת שמלמעלה החליטו להעניש אותו, כי כשירד מהמונית, אופנוע כמעט דרס אותו.

 

האפיזודה הזאת גרמה לי לחשוב על התרבות שלנו, שמשופעת בסליחה, ועל מה שסובב אותה, כמו הרצון בנקמה. אנחנו ממלמלים סליחה על כל צעד ושעל: אם דרכנו למישהו על הרגל או אם בגדנו בו בגידה חמורה; מפטירים סליחה כהקדמה לכל בקשה פרוזאית ואם ביצענו פשעים נגד האנושות. אנחנו ממטירים סליחות ושוכחים שלסליחה יש מהות דרמטית ואינטימית. יום כיפור מציב את הסליחה פעם בשנה במרכז התודעה, אבל בסך הכול הסליחה נהפכה לבונטון תרבותי שחוק. די לראות את כתב העת הפופולרי "Psychology Today ", שמציע מדריכים לסליחה נכונה ומחילה נכונה כדי להבין שאנחנו חיים בעידן הסליחה – אולי כקוטב נגדי לאלימות שהחברה שלנו משופעת בה.

 

2.

אפשר להבחין איך הסליחה עברה מיחסים בין בני אדם אל במות ציבוריות ויחסים בין קבוצות, כחלק הכרחי וחסר נשמה לקידום אג'נדות פוליטיות. מנהיגים פוליטיים רואים בבקשת הסליחה הזדמנות: קלינטון התנצל בפני מנהיגים אפריקאיים על יחסה של אמריקה לעבדים; נשיא פורטוגל התנצל על כך שהיהודים אולצו לברוח מפורטוגל ולהמיר את דתם; האפיפיור התנצל בשם האינקוויזיציה על יחסה של הנצרות ליהדות ואילו אהוד ברק ביקש סליחה מעדות המזרח בשם "מפלגת העבודה לדורותיה".  

 

צילום: Thinkstock

 

 

אם אני נשמעת כאילו אני מפקפקת בסליחה, זה נכון. הסליחה היא אקט פרדוקסלי. את חוסר האפשרות של הסליחה ניסח דרידה. הוא אמר כי הסליחה אפשרית רק במקום שקיימת בו פגיעה. ככל שהפגיעה גדולה יותר, ככה קיים יותר צורך בסליחה. ומצד שני, ככל שהפגיעה גדולה יותר, ככה הסליחה מוצדקת פחות.

 

מהסיבה הזאת מעניין יותר לחשוב גם על הרצון הפרדוקסלי בכך שיאמרו לך סליחה, כלומר, על הכמיהה או הזעקה לכך שמי שפגע, במכוון או שלא במכוון, פגיעה קלה או חמורה, יבוא ויתייצב ויאמר סליחה, וזאת בידיעה שהסליחה כלל לא תעזור ושהיא אקט הצהרתי, מילה ותו לא, שיכולה לעורר את החשד שאחריה לא יהיה ולא כלום.

 

אולי הנוכחות הבוטה ביותר של אלה שרוצים שיבקשו מהם סליחה נמצאת ברשתות החברתיות, ובעיקר בפייסבוק, בצורת שיימינג. השיימינג מבקש שהמושא שלו יבוא ויתנצל בפומבי על העוול שעשה, שימרק את חטאיו, שיודיע שהוא מבין ועומד לשנות את דרכיו. טריבונל השדה של השיימינג שקובע כי X הוא גזען, מיזוגן וכיוצא באלה, בעצם מעוניין ש-X ייקח אחריות על מעשיו. הדבר המוזר הוא שזה לא קורה. השיימינג מרחיק את החוטא מלקיחת אחריות, עד כדי כך, שיש מי שמעדיפים להתאבד ולא לומר סליחה, כמו מנהל לשכת מרשם האוכלוסין שהואשם בגזענות.

 

3.

הפעם הראשונה שבה הייתי צריכה לומר סליחה התרחשה בגן ארבל, גן חובה עירוני. עדיין לא הייתי בת חמש והיה פורים. נדרשנו להביא משלוחי מנות לגן, ובאמת הבאנו כולנו. משלוחי המנות ניצבו על השולחן הירוק הנמוך ליד דלת שהובילה לחצר, ואני עמדתי והבטתי בשולחן הזה בהפסקה. החבילות האלה היו מפתות מאוד בעיניי. ידעתי שיש בהן ממתקים, ולי לא היו ממתקים בבית כי זה לא היה בריא. החלטתי שאני חייבת לטעום את כל החבילות. קראתי לסיגל, שהיתה חברה שלי וגם שכנה בבניין שלידי, וביקשתי ממנה שתשמור על הדלת ותגיד לי אם מישהו מגיע.

 

בינתיים חוררתי את ניירות הצלופן של משלוחי המנות באצבעי. טעמתי את אלה שנראו מפתים יותר מאחרים. סיגל לא רצתה לאכול איתי, אבל שמרה בנאמנות עד שהגעתי למיצוי מעשה הטעימה, ואז עזבנו שתינו את המקום קלות לב. אחר כך, בסוף היום, כשהגיע רגע חלוקת המשלוחים והתגלה הפשע, חשתי אשמה עצומה והתביישתי מאוד בכל מה שעשיתי והודיתי בכול. הגננת ביקשה שאתנצל ואבקש סליחה מכל הילדים. ביקשתי סליחה. לילדים לא היה ממש אכפת מהחורים שעשיתי להם במשלוחי המנות, אבל הרגשתי מושפלת מאוד. 

 

 

 

 

הסליחה על פי אריאל סרי-לוי

 

הסליחה על פי אלחנן ניר

 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8