הבט אחורה בזעם: מבט קולנועי על פרשת נוח

מיום שיצא אל אוויר העולם, זקוק היה הסיפור המקראי לאוזניים. "והגדת לבנך", ציווה האל בספר שמות והפך בכך את סיפורי התורה לחבילה שתמיד צריכה להיות מועברת לדור הבא. התנ"ך לא ייעד את עצמו ליודעי ח"ן והמספר המקראי ידע כי בלי חמצן הקשבתם של הילדים, עלולים סיפוריו לנבול. הוא גם ידע כי ילדים, כמו ילדים, לעולם אינם מסתפקים בהקשבה פסיבית. הורים הוכנו מראש לקראת הרגע שבו "ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת?" וידעו כי גם כש"יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?", תהיה התרסתם מרכיב חיוני להמשך גלגולו של הסיפור לדור הבא.  

לקריאה נוספת: מה מלמד אותנו "המבול" על אלימות אנושים ועל טבעונות?

בימינו, הקולנוע הנו האפיק המרכזי שדרכו מועברים סיפורים. זהו המקום שבו מבקשים יוצרים מנוסים לחלוק את התובנות שדלו מסיפור חייהם עם שומעי לקחם הצעירים, וזהו המקום שבו מנסים יוצרים צעירים להגדיר את זהותם נוכח תמונת עולמם ותביעותיהם של נציגי הדור הקודם. הקולנוע הנו צומת שאליו מתנקזים סיפורים מדורות שונים, כך שהפנייה אל סיפורי המקרא היא יותר ממתבקשת. על מסך הקולנוע נפרש מחדש הסיפור המקראי ומחזר אחרי אוזניים ועיניים שיעניקו לו רלוונטיות וקיום. 

המורד. כרזת "קדמת עדן"

 עיבודים מנופחים ושמרניים לסיפורים מקראיים מוכרים נוכחים בו למכביר, אך בדוגמאות המעניינות יותר נשמע קולו של הצופה הצעיר המוסיף לשאול "מה זאת" ו"מה העבודה הזאת לכם". בסרטים "קדמת עדן" ו"נח" נועד לשאלות אלה מקום נכבד. יוצריהם משתמשים בקולנוע ובסיפור המקראי כדי לשאול את עצמם ואותנו שאלות ערכיות יסודיות, ואין זה משנה כלל אם הם שואלים בתמימות, בחכומה או ברשעות.

"קדמת עדן" סרטו של איליה קאזאן מ-1955, הוא עיבוד לספרו של ג'ון סטיינבק (שהוא עצמו "עיבוד" לארבעת פרקיו הראשונים של ספר בראשית). את המשפחה הראשונה בתבל מיקמו סטיינבק וקאזאן בקליפורניה המשגשגת, גן עדן של ראשית המאה ה-20. במרכז הסרט עומדות מערכות היחסים הפגומות המתקיימות בין אדם לחווה ובין ההורים לצמד צאצאיהם, קייל ואהרון (באנגלית אלו אותם ראשי התיבות של קין והבל). אחת הסצנות הראשונות מוקדשת לתיאור הפעילות המשפחתית שתוארה לעיל: אדם יושב עם בניו ומנסה לאלפם בינה באמצעות קריאה משותפת של סיפור התנ"ך.

אהרן, הבן הצייתן, נהנה מכל רגע, אך בעיני קייל, מדובר בעינוי מתמשך. הוא מבין היטב כי אביו מצליף בו בסיפורי העבר כדי לבקר את התנהגותו העכשווית. שיתוף הפעולה בין גיבורי המקרא לאביו הצדקן וחמור הסבר מוביל אותו למאוס בשניהם. האב הופך לנציגו של האל המקראי ותביעותיו של האחרון מבריותיו הקדומות משנות כיוון ב"קדמת עדן", מופנות למתמרד המודרני, וזוכות, גם מצדו וגם מצדנו, להתעלמות גמורה. בידיו של קאזאן נהיה דווקא הבן ה"אחר", הרוצח הראשון בהיסטוריה, לדמות נוגעת ללב. קין של "קדמת עדן" הוא הקורבן העולה על המזבח מול שמים שותקים. הוא נציגו של דור המסרב להכיר בסמכותו של דור ההורים ובמוסר המקראי שאימצו רק מפני שהם שם.

אל עולמו המורכב, העמוס סימני שאלה, יוכל התנ"ך לחלחל, רק אם יפסיק לתבוע ויתחיל לחבק, רק אם יעניק לימודו תוספת כוח ולא ריפוי ידיים. בחירתם של סטיינבק וקאזאן להפוך את קין מנבל לאאוטסיידר הזקוק להבנה והתחשבות אפשרה לדור שלם של צעירים קוראי תיגר להזדהות עם דמותו הקולנועית. ג'יימס דין, שגילם את קיין בתערובת פריכה של בלבול, פגיעות וזדון נהיה למושא הזדהות של דור שלם שרצה שלום בית בתנאיו שלו. קריאת הסיפור המקראי מנקודת מבטו של זה שנשאר בחוץ יצרה מהלך פרשני מקראי חדש ומרתק, ו-60 שנה אחרי, ב-2014, בחר גם דארן ארונופסקי, הבמאי של "המבול" ("נח", במקור), לצעוד בנתיב דומה. 

לשמור על הרלוונטיות. "המבול"

את סיפור המבול בחר ארונופסקי לתאר דרך עיניו הזועמות של חם, בנו המושמץ של נח. גם ב"המבול" ניתן למצוא אב המשמש נציגו של האל עלי אדמות, התובע מבניו נאמנות לדבר האל ולסיפורי ימים עברו ומאיים להדיר מנכסיו את הצאצא המסרב לצעוד בתלם. גם בסרט זה נתונה אהדתנו לבן הסורר. חם, הרואה כיצד משלים אביו עם חורבנו של העולם ובוחר לציית לתביעת האל להיפטר מכל יצוריו ומעלים עין מאנושיותם, אינו מוכן עוד למלא את תפקידו כבן ומשליך ארצה את הלפיד שהועבר לידיו במרוץ השליחים המסורתי. בסצנה הראשונה בסרט סונט האב הצדקן בבנו אחרי שקטף פרח. "קטפתי אותו כי זה יפה", אומר הבן. "אנחנו איננו פוגעים בבריאה", מסביר האב בפסיב-אגרסיב הורי מצוי. חם, המשתוקק לקצת יופי לפני הסערה, קוטף פרחים בהר, מסתכל אל העמקים ומביא גוויות מן הגבעות, משתכנע לראשונה כי העולם ואביו ריקים מרחמים ומסיק מסקנות בהתאם.

גם "קדמת עדן" וגם "המבול" בוחרים לערער על הפרשנות המסורתית לסיפורי ראשית בראשית. יוצריהם אינם מוכנים לקבל עוד את הסיפורים כפשוטם. אל הקולנוע הם מביאים יצירות קולנועיות מלאות תנופה ומלאות ספק, אך דווקא בבואם להוציא את הסיפור המקראי משיווי משקלו, הם מעניקים לו יציבות ורלוונטיות. סרטיהם הם עדות למרכזיותו של המקרא בעולמם, בעולמם של הצופים ובאולמות הקולנוע. שאלותיהם הן חלק מן הדיאלוג הפרשני שראשיתו בתביעתו של אברהם כי שופט כל הארץ יעשה משפט צדק עם ברואיו, והם משתמשים בעדשת המצלמה כדי לתבוע צדק דומה לעולמנו העכשווי ולעצמם בפרט. הודות לסטיינבק, קאזאן, ארונופסקי ולבנים רבים אחרים שאינם רשעים באמת, תופס המקרא את מקומו המרכזי בעולמנו. אין זה משנה כלל אם קולו בוקע מבית המדרש או מבית הקולנוע. אנחנו, בצייתנות או בזעם, עדיין רוצים להקשיב.  

הצטרפו לדף הבית של בית אבי חי