כדג שמוקף במי העברית

אני תוהה איך היה עונה דג לשאלה מה היחס בין המים המקיפים אותך ובין חייך ואיך זה משפיע על שחייתך.

על תקן דג כזה, אהסס ארוכות בטרם אשיב, כי אחד הדברים הקשים ביותר הוא לחלץ מובן מתוך המובן מאליו.

אני חיה פה מגיל שלוש וחצי; העברית שאני שוחה בה היא השפה המקיפה אותי, צמודה לעורי וננשמת בי; היא הלשון שבה אני חושבת ולתוכה אני יוצקת את הגיגַי ואת יצירי דמיוני. העברית היא החומרים שלי – החמר, השיש, הברונזה – ואותם אני לשה ובהם אני חוצבת ואותם אני מתיכה לערבול מטאפורי. כל מה שקורה בארץ – החל בפגעי מזג האוויר וכלה בפיגועים האחרונים – מתנפל עליי בשלל קולות ומראות, משפיע על הדרך שבה מתנהלים חיי ומפעפע לתוך הכתיבה שלי בדרכים שאני מגלה רק בדיעבד.

לפני כעשור וחצי נשלחתי בידי משרד התרבות הישראלי ליריד הספר הבינלאומי שנערך בבואנוס איירס והוזמנתי לבקר אף בצ'ילה, בואלפָּרָאיסו, בביתו של המשורר פאבלו נֶרודה. את רשמֵי הביקור כתבתי בספר האורחים בעברית. הפקידות הממונות על סדרי המקום הרימו גבה: "מה זה? איזו מין שפה היא זאת?". עניתי, בכל הגאווה שיכולתי לגייס: "זאת עברית, זאת השפה שלי, זאת השפה שבה כתבו את התנ"ך". אך הן נעצו בי מבט של תוכחה; כל ילד יודע, אמרו, שהתנ"ך כתוב לטינית.

גבריאלה אביגור רותם וידיד (צילום: מיכאל פתאל)

קריאה נוספת: השאלון הספרותי עם גבריאלה אביגור רותם

השפה העברית היא היהדות שלי והיא הישראליות שלי. אני מקשיבה לה בדריכות, חוגגת כל חידוש לשוני ומנסה שלא להחמיץ דקויות. אני מרגישה שהצלחתי במשימתי כאשר אני מתבשרת מפי מתרגם/ת שמה שכתבתי אינו ניתן לתרגום. כלומר, מובן שניתן לתרגם את הטקסט, אך "זה לא יהיה זה".

איני יכולה להפריד, גם לא בעיני רוחי, את היהדות מן הישראליות, ולא את שתיהן מן השפה העברית. הן מהויות שלובות זו בזו, זולגות זו אל זו לתמהיל שצבעיו משתנים. כל מה שמתחולל בספרי, קורה בעברית, גם כשהעלילה נשזרת על רקע נופי ארגנטינה, צ'כוסלובקיה או קוסטה ריקה.

העברית בספריי אינה רק זו המכונה בפי חוקרים מסוימים "ישראלית". הדמויות שלי מביאות איתן את העברית שלהן – עשירה ומשובצת שברי פסוקים מהמקרא, דלה ומשובשת, עסיסית ומתובלת בצימוקים מתורגמים מיידיש, זרויה ערבית, רוסית, לאדינו, ספרדית, צעירה ובועטת ושגויה-להכעיס. בארץ הגירה השפה מתעשרת בשאילות מכל הבא ליד, ומי שהתמזל לו להשתמש בה ככלי הביטוי שלו, אינו יכול אלא לברך על השוני המרהיב.

אם ידחקו אותי אל הקיר ויאיצו בי לענות: מה את בראש וראשונה; יהודייה? ישראלית? סופרת? אישה?  אענה: "תלוי מתי".

בבודפסט, למשל, כאשר גיליתי על ספסל מרופד ברכבת צלב קרס חרוץ בסכין, הייתי יהודייה מבוהלת. בפריז, כעבור כמה שנים, כאשר ראיתי בטלוויזיה את הפיגוע באוטובוס בחדרה, הייתי ישראלית זועמת וכואבת. כשאני שומעת את פרופסור רחל אליאור או את השופטת דליה דורנר, למשל, מתראיינות, אני גאה על היותי אישה. וישראלית. ויהודייה. וכשאני כותבת – איך היינו אומרים פעם? "מת העולם, נשרף הים, הדגים עלו על העצים" – אני קודם כול סופרת.

יש סופרים הבוחרים לנסוע לחו"ל כדי לכתוב; גם לי הוצע לנצל אפשרות כזאת לא פעם, אך סירבתי. אני, כאותו דג שבפתיחת דבריי, זקוקה להיות מוקפת במי העברית כדי שאוכל להפליג אל מחוזות הכתיבה. העברית לדורותיה – התנ"ך, ספר האגדה, מדרשים ומילונים, לקסיקונים, ספרי שירה – מקיפה אותי בחומה גבוהה וחמה ומאפשרת לי להיות מה שאני.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי