דה יזראלי דליגיישן: הסרט הפולני "הדיבוק" מציג את כיבוש אומן בידי הישראלים מנקודת מבט חיצונית

לקראת סוף הצפייה בסרטו המעניין של הבמאי הפולני קריסטוף קופצ'ינסקי "הדיבוק", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, נפל לי האסימון: העיר האוקראינית אומן היא הדבר הקרוב ביותר להתנחלות מחוץ למדינת ישראל. יש שם גרעין עיקש של יהודים שנמשכו לעיר בגלל הקדושה ההיסטורית שלה; עם השנים הם מגדילים אט אט את אחיזתם במקום, תוך שהם מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם החוק ועם המשטרה המקומית: הם מקימים קול צעקה על כל קרוואן שרוצים לפנות להם – מה שהופך כל פינוי לסימפוזיון ולעתים אף מונע אותו, והאוכלוסיה המקומית, זו שהיתה שם לפניהם, לא ממש מרוצה מנוכחותם שם. ואם אומן חולקת קווי דמיון עם מפעל ההתנחלויות, הרי שבסרט של קופצ'ינסקי אפשר לפגוש במקבילות שהיא מעמידה לדמויות כמו זמביש ואורי אריאל.

הכול התחיל ב-2008 כשקופצ'ינסקי - קולנוען ותיק בן 56 שהפיק יותר מ-40 סרטים תיעודיים וביים כמה בעצמו ומשמש גם מרצה לקולנוע ולכתיבה באוניברסיטת ורשה – הוזמן לפסיבל קולנוע בקייב, אוקראינה. "הקרנתי שם את הסרט הקודם שביימתי, שעסק באישה שחיה בהרים באפגניסטאן תחת חוקי השריעה ונרצחה אחרי שנחשדה בבגידה בבעלה", הוא מספר.

"במהלך הפסטיבל שמעתי מכמה מקומיים על הקבר של רבי נחמן מברסלב, שנמצא בעיר אומן כ-200 ק"מ מקייב, ועל זה שהקבר נהיה למוקד עלייה לרגל לעשרות אלפי יהודים. המקומיים סיפרו לי גם על מתיחוּת בין אותם יהודים לתושבי אומן האוקראינים, שנובעת מאירועי המאה ה-18, אז טבחו הקוזאקים המקומיים בכ-20 אלף יהודי העיר, וזה הספיק לי בשביל לנסוע לשם לראות במה מדובר. מאז ומתמיד נמשכתי כקולנוען לנושא של הרג – למה אנשים הורגים היום ולמה הרגו בעבר – ולכן הסיפור הזה סקרן אותי מיד".

הבמאי קריסטוף קופצ'ינסקי. משתדל לא לשפוט

קריאה נוספת: מה מחפשים הישראלים באומן?

הקשר הפולני

כאשר קופצ'ינסקי התחיל לצלם באומן, הוא גילה מציאות יוצאת דופן מבחינתו: מדי שנה, בראש השנה היהודי, פוקדים את העיר שמונה 90 אלף תושבים כ-30 אלף יהודים, שחלק גדול מהם ישראלים. הם משתלטים על רחובות העיר הקטנה ומכניסים המון כסף לכלכלה המקומית תמורת מגורים, אוכל ושתייה, אבל בה בעת חלק מהם גם הופכים בעצמם דומיננטיים בכלכלת המקום, היות שיותר ויותר עסקים בבעלות יהודית נפתחים שם.

הקהל היהודי שפוקד את העיר, כפי שהמצלמה של קופצ'ינסקי מיטיבה להראות, כולל גברים ברסלבים, משפחות חרדיות מרובות ילדים, חבורות של בחורים צעירים ישראלים קולניים בצד יהודים מבוגרים ממדינות שונות באירופה. הבמאי תקשר איתם ברוסית, בפולנית ובעברית, בעזרתו של המתורגמן והמתרגם תושב קרקוב אבישי הדרי, והוא עוקב במהלך הסרט אחרי יחסיהם הטעונים עם המקומיים. הסרט זכה בפסטיבל אודסה האחרון בפרס FIPRESCI – פדרציית מבקרי הקולנוע הבינלאומית.

"לקח זמן עד שהדמויות בסרט, רובם חסידים, הסכימו שאצלם אותם", מספר קופצ'ינסקי, "היה להם ניסיון רע עם במאים שונים מרחבי העולם, שלא הציגו אותם בצורה מכבדת, לראייתם, אבל אותי הם למדו לכבד כי הבינו שאני לא מחפש לרדת עליהם ולהראות כאילו הם פגאניים תימהוניים. הם כל הזמן התעניינו באיזה צד אני – שלהם או של האוקראינים מאומן - והסברתי להם שאני בצד של המתבונן".

הציפייה של היהודים המתועדים בסרט מהבמאי הפולני הלא יהודי לבחור צד אינה מופרכת, מאחר שהפולנים הם הצלע השלישית בסיפור הטבח של אומן. במחצית השנייה של המאה ה-18 היו אלה הפולנים ששלטו באזור, ובשלב מסוים התעוררו ההיידמיקים – קוזאקים אוקראינים – והתמרדו נגדם. יהודי האזור התקבצו עקב כך באומן עם כמה פולנים, והיא נעשתה עיר מקלט. בשנת 1768 נכנסו בשערי אומן ראשי הקוזאקים מקסים ז'לזניאק ואיוון גונטה, ובניגוד לציפייה שיחוסו על תושבי העיר, השניים בחרו להרוג את כולם – כ-20 אלף איש, רובם יהודים והשאר פולנים.

יהודים באומן, מתוך הסרט

32 שנה לאחר מכן, עבר באומן הרבי נחמן מברסלב, וכששמע על הטבח, ביקש להיקבר בבוא היום בעיר, בצדם של 20 אלף הנטבחים. ב-1810, עת שגסס, עבר רבי נחמן לעיר, וחצי שנה אחר כך נקבר בה. המהלך ההפגנתי שנקט, בשילוב העובדה שעוד בחייו הכריז שקברו יהיה לימים מוקד עלייה לרגל ושמי שיגיע לשם יזכה בסגולות שונות, עשו את אומן ליעד לאלפי יהודים שמחפשים ברכה.

המתח בין היהודים לאוקראינים בהקשר הטבח נובע בין השאר משום שהיהודים רואים בז'לזניק וגונטה זוג צוררים, ואילו האוקראינים רואים בהם גיבורים לאומיים ששחררו את הקוזאקים מהשלטון הפולני. איך רואים אותם בפולין?

"כולם בפולין מכירים את סיפור הטבח של אומן מאחר שגם פולנים נרצחו בטבח. אין ספק שזה טבח נורא. יצא לי לשאול כמה פעמים כל מיני אוקראינים, כולל אנשים מאומן שמצולמים לסרט, איך הם מסוגלים להעריץ זוג רוצחים כאלה עד לדרגה של לבנות להם אנדרטה באומן? הם הסבירו לי שבעיניהם, השניים הם קודם כול משחררי אוקראינה, עוד לפני שהם רוצחים, וחלקם הודו שאין לאוקראינים יותר מדי סמלים ודמויות מיתיות להתאחד סביבם – וזו עוד סיבה להערצה שלה זוכים השניים".

אני חייב להודות שבמהלך רוב הסרט, נראה שאתה יותר בצד של האוקראינים, מאחר שההשתלטות השנתית של היהודים על אומן מוצגת כמטרד מעיק. אבל אז, בסצנת הסיום, אתה מאזן את הרושם הזה.

"כיוצר דוקומנטרי, אני מחפש את האמת, גם במקומות שקשה לומר בדיוק מהי. היה לי מקרה מעניין עם הסרט כשהקרנתי אותו בפסטיבל אודסה ביולי האחרון: בקהל היו אוקראינים, יהודים וגם קצת ישראלים, ובסוף ההקרנה ניגשו אלי עיתונאי יהודי מקומי ומבקרת סרטים אוקראינית וסיפרו שבעקבות הסרט שניהם ביקשו סליחה זה מזה. אני חושב שהתנצלות זה גם משהו שראוי שהשלטון באוקראינה יעשה – התנצלות רשמית על הטבח באומן. אגב, אני מסוקרן מאוד איך יגיבו החסידים שמתועדים בסרט כשיראו אותו לראשונה בפסטיבל בירושלים".

קריאה נוספת: הנשים שהעולים לאומן מותירים בבית בגפן

אור לגויים והגויים

קופצ'ינסקי מסיים את סרטו בסצנה שבה נראים יהודים תושבי אומן (יש כ-500 כאלה, והיד נטויה) בביקור ניחום אבלים אצל אלמנתו של האוקראיני הזקן שגר צמוד לקברו של רבי נחמן ובמשך שנים טיפל במתחם ותחזק אותו. הם מסבירים לאלמנה שהיו רוצים לראות עוד גויים כמו בעלה המנוח – גויים שמבינים שעם ישראל הוא העם הנבחר ושיש לעזור לו.

מה אתה חושב על העניין הזה שיהודים רואים עצמם נעלים על שאר העמים – "אור לגויים" כפי שמסבירים את זה המצולמים בסצנת הסיום?

"אני יכול להבין את נקודת המבט הזאת ומכבד אותה. נגעה לי ללב באופן אישי הבחירה שלהם ללכת ולנחם את אלמנת הזקן הזה, בין השאר כי נקשרתי לזקן באופן אישי. הרבה אנשים לא יהודים שואלים אותי בעקבות הסרט למה יהודים חושבים שהם טובים יותר מאחרים. אני מסביר להם שזה חלק מהיהדות וש'אור לגויים' זה ערך מוביל ביהדות ושכיוצר קולנוע, אני לא מחפש לבקר אותם על זה. גם כשצילמתי באפגניסטן, נמנעתי כמה שאפשר מלבקר את הדמויות שלי, אף שברור שלגופו של עניין, אני סולד מרוצחים וממעשי רצח נוראיים כאלה".   

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי