"הזקנה הקדושה, הזמרת אלזה"

הגעתי למחוז חפץ לבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב. / מניף מגדל הירח את החשכה – / הו, כיצד מתנגן בי לחן חרישי ומתוק.../ אבל כתפי מתרוממות, כיפות הדורות גאווה. 

(מגרמנית: נתן זך)

 

ב-22 בינואר 1945, בודדה ועזובה, כשמאחוריה קריירה מפוארת וסוערת כמשוררת ומחזאית וחיים רצופי עליות ומורדות של אהבות ואכזבות, הלכה לעולמה המשוררת היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר-שילר בירושלים. היא העבירה בעיר, שאותה כינתה "מחוז חפץ לבי", את שש שנות חייה האחרונות, לאחר עשורים שבהם ערגה אליה; אך השנים האחרונות הללו, כך מסכימים רוב העוסקים בדמותה, לא היו מהטובות בחייה.

 

המשוררת האקסצנטרית נתקלה בממסד ספרותי שלא שש לקבל אותה לתוכו, וכן בבורגנות ירושלמית שלא ידעה כיצד לעכל אותה. החודש ימלאו 71 שנה לפטירתה, ונדמה שהעניין בה הולך וגובר: בצד התרגומים הקלאסיים של שירתה, שראו אור לפני שנים רבות בתרגומם של ענקי השירה העברית כיהודה עמיחי ונתן זך, בשנים האחרונות מושכת לסקר-שילר יוצרים רבים – מחזאים, סופרים, משוררים וחוקרים – שמנסים לפענח את דמותה שופעת היצירתיות והטרגית.

 

חדר שכור ברחוב מעלות

 

לסקר-שילר נולדה ב-1869 באלברפלד שבגרמניה. היא עברה לברלין בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 וחיה שם עם בעלה הראשון, הרופא ד"ר ברתולד לסקר. שיריה הראשונים התפרסמו בגרמניה ב-1899, ושנתיים לאחר מכן יצא ספר שיריה הראשון. היא פרסמה חמישה ספרי שירה וכן מחזות ורומנים שעד כה לא תורגמו לעברית.

 

בנה היחיד פאול נולד מפרי אהבה אסורה; הוא נפטר ממחלת השחפת ב-1927. לסקר-שילר היגרה לציריך ב-1933, ובמרוצת שנות השלושים ביקרה בפלשתינה פעמיים. בפעם השלישית, באביב 1939, הגיעה לירושלים על מנת להישאר. תחילה התגוררה במלונות שונים במרכז העיר, וב-1941 התמקמה בחדר שכור בבית ברחוב המעלות 3, סמוך לרחוב המלך ג'ורג'.

 

ד"ר איטה שדלצקי, בכירת חוקרות אלזה לסקר-שילר בישראל ועורכת המהדורה המדעית של כתביה בגרמנית, מסבירה שהקשר של לסקר-שילר לירושלים היה פואטי ורגשי עוד הרבה לפני שהתממש בפועל. שירה "שולמית", שנכלל בספר שיריה הראשון, הוא שיר אהבה לירושלים. היא אף תיארה את ירושלים בספרה "ארץ העברים" שפורסם ב-1937:

 

אלזה לסקר-שילר. "פשיטת רגל היא מנת חלקם של כל המשוררים"

 

"מדי מאה במאה מלביש העם היהודי את פלשתינה, ארץ החמדה, בלבוש חדש ומגיש אותה בכריכה חדשה לאלוהים", כתבה אז, "קוביות צבעוניות, ברובע משלו בתיבת קוביות המשחק. וסביב אבני הבנייה השבטיים העצומים הללו נעים עמים ודתות מזרחיים ומערביים שונים ומגוונים. ובכל זאת הולכים כאן יהודי ונוצרי, מוסלמי ובודהיסטי יד ביד. זאת אומרת, כל אחד נפגש עם רעהו באחריות. אין זה ראוי לזרוע ריב ומדון כאן בארץ הקודש".

 

אך לסקר-שילר גילתה גם אירוניה עצמית ופיכחון באשר לחייה בירושלים. בהרצאה שנשאה ב-1942 אמרה: "סלחו לי אם אכן השכל שלי קצת לקוי. רבים אומרים זאת, ככה דרך אגב, כשעוברים לידי, כי אני קבצנית בין הקבצנים בעיר, עם כל עשרים ושניים הספרים שכתבתי ואיירתי, ועם הופעתו של כל ספר הייתי חייבת להכריז על פשיטת רגל. אך מכל פשיטות הרגל הללו, שהם כנראה מנת חלקם של כל המשוררים, אף פעם בחיים לא הפכתי לענייה. תארו לכם, גבירותיי ורבותיי, מחוסר האמונה מול עצמי ומול חוויותיי דווקא כאן בירושלים – אותה נתן לי האל במתנה, כאן בעיר הקודש, מגרש הבנייה המונומנטלי של העולם שבו נטע אבא, האב האלוהי של כולנו את האבן הראשונה לבניית עירו שלו".

 

קריאה נוספת: על משוררת נוספת שהממסד הספרותי בארץ לא העריך כראוי - רחל

 

עגנון שתק

 

נתן וסרמן, סופר ומשורר ופרופסור לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית, פרסם לפני כשנה את הספר "שחור וכוכב", שעוסק בלסקר-שילר. וסרמן נתקל בדמותה בפעם הראשונה כשעבד בחנות ספרים משומשים בירושלים. לאחר מכן מצא את קברה בהר הזיתים. בהמשך גם נחשף לשירתה, אך דווקא אז התאכזב.

 

 

נתן וסרמן

 

"בכל פעם שהייתי קורא אותה בעברית, התרשמתי שמשהו לא תואם את הציפיות", הוא אומר, "לא הבנתי למה מתרשמים ממנה כל כך. בסופו של דבר, החלטתי לכתוב עליה, ודרך העיסוק בה ראיתי שאני עובר תהליך. אני יותר מתעצבן עליה ויותר כועס עליה, נאבק איתה, מאשר מתאהב בה. היא משוררת מופלאה ודמות מרתקת, בעיקר דמות טרגית. היא לא היתה צריכה להגיע לירושלים. היא היתה צריכה לגור בברלין ולרקום חלומות פנטסטיים על פלשתינה ולמות שם. היא לא היתה צריכה להיגרר לרחוב המעלות. היא היתה נאיבית ופנטזיונרית. באותה תקופה הגיעו לירושלים אנשים מרקע די דומה, והתגובה שלהם היתה סיזיפית, הרואית, ואילו היא לא הגיבה כך. אני לא מאוכזב ממנה. היא היתה אישה מבוגרת וזקנה ומוזרה מלכתחילה, והתוצאה היא חיים די אומללים בארץ".  

 

המחזאי מוטי לרנר נתקל בשמה של לסקר-שילר בספרו של פרדריק גרונפלד, "נביאים בלי כבוד", ששרטט דיוקנאות של הוגים יהודים-גרמנים מרכזיים. דמותה של אלזה משכה את תשומת לבו, והוא החליט לכתוב מחזה שעוסק בדמותה. "השנים שלה בארץ מלמדות גם עליה, אבל הן מלמדות גם הרבה עלינו, על איך אנחנו כחברה בהתהוות לא ידענו לזהות את הגאונות שלה ולא ידענו ליצור בשבילה סביבה שבה היא תוכל להמשיך וליצור", אומר לרנר, "זו מטאפורה חשובה מאוד לחברה הישראלית. מסתובבים בעולם יוצרים גאונים שמתחמקים מקשר עם ישראל. חשבתי שדרך המפגש הטרגי של אלזה עם הארץ אפשר להבין למה יהודים גדולי עולם, אמנים גדולים, לא ראו את עצמם חלק מהתנועה הציונית, לא ראו את עצמם חיים בארץ ויוצרים בארץ".

 

מה זה מלמד על החברה הישראלית?

"שהחברה הישראלית לא היתה מסוגלת לגלות גמישות, להכיל את הגאונות שלה. היא לא הצליחה להפוך לחלק מחיי הספרות והשירה. היא פרסמה כאן רק ספר אחד, ורק שנים אחרי מותה, תרגמו אותה זך ועמיחי. קח למשל את עגנון, שחי בירושלים. בשנות ה-30 עגנון הוא סופר משכמו ומעלה. הוא הכיר את אלזה בברלין וידע בדיוק מי היא, והוא גם קרא גרמנית. הוא לא טרח בשבילה, בלשון המעטה. הוא לא ניסה להקל עליה, לעזור לה לפתוח דלתות. עגנון לא היה היחיד. זה אומר משהו".

 

ד"ר איטה שדלצקי מציגה תמונה אחרת. היא טוענת שבניגוד לדעה הרווחת, לסקר-שילר לא היתה בודדה או עזובה בירושלים. "היא תמיד חיה, מתוך מודעות, חיים לא בורגניים, חשופים מאוד", אומרת שדלצקי, "דווקא בארץ היתה לה בפעם הראשונה זה שנים הכנסה חודשית קבועה, סכום שהרוויח אז פקיד במעמד הבינוני. היו לה חברים ומכרים שדאגו לה יותר מאשר בציריך. כשהיא עברה לחדרה ברחוב המעלות, היא תכננה לקיים בביתה סוג של 'סלון', שבסופו של דבר התכנס, תחת הנהגתה, במקום אחר".

 

למרות הניסיונות הללו, מוטי לרנר טוען שלסקר-שילר לא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לקהילה הייקית הבורגנית שחיה בירושלים בשנות ה-30. "היו בירושלים אנשי רוח, אבל בעיקר היו אנשי מעמד הביניים, והיא לא היתה יכולה לקבל את הקודים שלהם, והם לא יכלו להיפתח אליה. קח למשל את האהבה האחרונה שלה. היא התאהבה בפרופ' ארנסט סימון, מאנשי 'ברית שלום'. היא היתה מבוגרת ממנו והיתה דופקת על דלתו וזורקת לו פתקאות דרך החלונות. הנה כאן גבר, בורגני, נשוי, ואישה שאינה מכירה בחוקים של מעמד הביניים הזה, של הבורגנות הזאת, ותובעת לעצמה את החופש לאהוב אותו. מצד שני, היא לא היתה מטומטמת. היא היתה אישה מבריקה. סקרן אותי להבין איך ההיגיון שלה נכנע ליצר".

 

קריאה נוספת: הכתבים הגנוזים של המשוררת זלדה

 

לא יהודייה. עברייה

  

כפופי-גו בוכים החמורים בירושלים. / כבר הלכה הזקנה הקדושה, הזמרת אלזה. / כבר אין מי שייתן להם אוכל סוכר לבן-בוהק, / ויסייע להם לעמוס גושי סלע פצועים מן הקסטל; / גושי-סלע, שמטה צונחים בגניחת 'וי' מקרב / לב כל הבאים אל הארץ – מטמון גושי-סלע! - / לבנות בה משכן לשם מלך-משיח בלי-בית (אברהם סוצקבר, 'אלזה לסקר-שילר', מיידיש: עמינדב דיקמן)

 

בימים אלו עומדת דמותה של לסקר-שילר במרכזו של מופע היחיד "אלזה – ברבור שחור", מונודרמה בכיכובה של עדי עציון-זק, שתוצג ב-26 בינואר בצוותא בתל אביב. "הדמות של אלזה מורכבת מהמון אומץ ותעוזה", אומרת עציון-זק, "מצד אחד, היא כמעט פרינג'ית, היפית, מחוץ למסגרת, ומצד שני, היא אישה רגישה – גם בגלל מחלת האפילפסיה, שהתגלתה כשהיתה בת 11, וגם כי היתה יהודייה. האהבה שלה לירושלים נבעה גם מאהבתה הרחבה יותר למזרח, כמו אמנים רבים אחרים בתנועה האקספרסיוניסטית.

 

נתן זך. הכרה בדיעבד (תצלום: משה שי)

 

"נכון שהיא היתה קצת ביזארית ומעוררת סקרנות. היא היתה משונה. היו בה צדדים יוצאי דופן במובן החיובי. היא לא ידעה לשלוט בכספים, בסדר יום, והיה לה ילד חולני שנולד כפרי אהבה אסורה. כל חייה מלאים עליות ומורדות, וב-1939 היא מבקרת בירושלים ומשתקעת בה. היא מאוכזבת מאוד כאן, כמו שקורה הרבה פעמים כשהחלום נתקל במציאות. היא מפרסמת כאן את ספרה האחרון כשהיא בודדה ונלעגת. מסתכלים עליה בעין עקומה, והילדים רודפים אחריה ברחובות. היא מידרדרת, ואחר כך היא מתאהבת אהבה אחרונה בארנסט סימון, אך היא כבר מבוגרת, ולא היה לאהבה הזאת סיכוי. היא חולה מאוד, משוגעת, הולכת ברחובות ומאכילה נמלים וציפורים. מוצאים אותה מתה בכיסא הנדנדה שלה".

 

מה משך אותך בדמות שלה?

"בראש ובראשונה, השירה. אני מאוד אוהבת את הדימויים שלה וגם את העולם שלה, את הצבעוניות והחייתיות. אני אוהבת את הצבעוניות שלה, את היכולת של אישה כמוה להופיע, להמציא, להתנועע, לנגן, לחלל בחליל. קל לי להתחבר אליה בגלל היכולת שלי לשחק את הקצוות שהיו בה. ונמשכתי גם לעבריות שלה. היא לא קראה לעצמה 'יהודייה', אלא 'עברייה'".

 

מה היה קורה אילו הממסד הספרותי בארץ היה פותח את שעריו בפני המשוררת המבוגרת ושבעת האכזבות? האם סיפור חייה היה מסתיים אחרת? האם שירתה היתה זוכה לתהודה רחבה יותר? "אני חושב שאם היו מקבלים אותה, כל הסיפור היה שונה מאוד", אומר מוטי לרנר, "זה היה מאפשר לה ליצור. היא היתה בודדה כאן. היא מתה מבדידות; לא ממחלה. אנשים חושבים שבדידות היא מפתח לכתיבה, אבל הבדידות של אלזה נהפכה לסבל ולייסורים בלתי נתפסים, ולכן היא לא הצליחה לכתוב. היא כתבה מעט מאוד בשנותיה האחרונות, והשירה שלה, כמו שכתב ביאליק, באמצע חייה נפסקה".

 

נתן וסרמן סבור אחרת. "היא משוררת נפלאה", הוא קובע, "יש לה תרומה עצומה לשירה הגרמנית, אבל אין לה שום חשיבות בשירה העברית. היא לא כתבה עברית, והיא תורגמה בידי עמיחי וזך, שממילא היו טבועים בחותם של אהבה לספרות הגרמנית. בספר שלי הגבתי לדמות שלה כמו שאנשים הגיבו אליה בחיי היומיום. אם אני עצמי הייתי פוגש אותה, לא בטוח שהייתי מחזיק מעמד. אבל בצד זאת, כאמור, יש לה שירים נפלאים. אני גם מזהה השפעות שלה על השירה שלי. יש לה כושר בניית מטאפורות שמלהיב אותי. היא חותכת מילים כמו שמנתח חותך את הבשר. הייתי מאוד שמח לומר שאני הולך בעקבותיה. אחרים ישפטו אם זו יומרה או אם זה נכון".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6