תמיד יכולה לטעון שהשיר הוא לא אני: מה אנחנו באמת יודעים על דליה רביקוביץ'?

אני קוראת דברים שנכתבו על דליה רביקוביץ, בחייה ובמותה ומאז. שוב ושוב מדברים על אישה שחוזקה בחולשתה, על היחשפות טוטלית של הנפש, על פתיחות מוחלטת בנוגע לדיכאון ולכאב שאותה הנפש חווה. כותבים עליה במונחים של שבריריות, של נפש שהולכת ״על הקצה״, של חוסר נחת. נדמה שהמחשבה על חוסר הנחת כבר התקבעה בנחת רבה – נחה עלינו דעתנו משקבענו שהאישה הזאת ושירתה חסרות נחת הן. היא כמו תפסה את המרחב שחצבה בעצמה ושאולי חצבנו בשבילה, וכעת היא יושבת במערה הזאת של המיתולוגיה הפואטית הישראלית בבטחה ותהיה שם תמיד כפי שהכרנו אותה וכפי שידענו לומר עליה.

 

יעל דקלבאום עם ביצוע מרגש לשיר של דליה רביקוביץ'

 

נקודת המבט הפרשנית הזאת, המשרטטת את דמותה המיתולוגית הכאובה, כמו מעוגנת בשירתה, האישית כל כך. דן לחמן כתב: ״על דליה רביקוביץ יודעים הרבה יותר, כל כך הרבה שכבר לא צריך וכמעט לא נעים לחזור ולספר. כדי שלא תהיה מוקפת ברכילות היא הפכה את משבריה הנפשיים לידועים לכלל הציבור, וכן את אשפוזיה בבית חולים לחולי נפש. היא הגנה על עצמה בחשיפה. סוג של יציאה מהארון. קוראי שירה ואוהביה של רביקוביץ יודעים עליה הכול, כנראה״.

 

בשאלה זו - אם אנו יודעים הכול על רביקוביץ (או על כל אדם אחר) - אנסה לגעת בהמשך. בינתיים מעניין לשאול: מדוע אנו מעוניינים לדעת הכול ומנין ההרגשה – המחשבה – שניתן לדעת הכול, ובהתאם, שאנחנו יודעים הכול, על אדם אחר ועל שקורה בנפשו: דרך השירים, דרך ריאיונות, דרך המילה המודפסת, המוקלטת והמשודרת.

 

 

כאן הרי נכנסים לתמונה דברים שהם מעבר לחוויית הקריאה: הרצון לדעת הכול על גיבורי התרבות שלנו. הניסיון למצוא משמעות למילותיהם וליצירותיהם בחייהם האישיים. ונדמה כי הדבר מקבל נופך אחר, נפשי הרבה יותר, כשמדובר בנשים. חובבי וחובבות שירה ידברו על לאה, יונה, רחל ודליה כאילו אחת מהן מדברת על האחרת. והרי גם זה מעוגן בשירה. רביקוביץ כתבה כך על יונה וולך: 

 

כָּל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

הָאֲנָשִׁים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

וְעִם שֶׁהַשִּׂיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת,

אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה,

וְזִכְרוֹנָהּ שֶׁל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט

כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת,

גַּם טִבְעִי הַדָּבָר שֶׁיִּתְכַּרְסֵם הַזִּכָּרוֹן

כְּמוֹ שֶׁהֶעָפָר מְכַרְסֵם בַּגְּוִיָּה.

הַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת חֲבֵרֵינוּ?

אֲנַחְנוּ לֹא מַמָּשׁ אוֹהֲבִים אֶת חֲבֵרֵינוּ.

וְהַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ?

לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ,

וְלָרֹב גַּם זֶה בְּמִדָּה מְצֻמְצֶמֶת

כְּמוֹ שֶׁעֵץ הָדָר אוֹהֵב אֶת הַתַּפּוּז,

וּמֵעֵבֶר לָזֶה שׁוּרַת אִי הֲבָנוֹת

הָאוֹכְלִים בְּכָל פֶּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית.

הַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ,

מַמָּשׁ כְּאַהֲבַת יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד?

מוּטָב שֶׁנֹּאמַר דִּבּוּר שֶׁל אֱמֶת

וְלֹא כְּפִי שֶׁקּוֹנֵן דָּוִד עַל יְהוֹנָתָן.

אֶת עַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים בִּמְסִירוּת

קַשּׁוּבִים לְעַצְמֵנוּ קֶשֶׁב מֻחְלָט.

וְאַף זֹאת בִּבְחִינַת שִׁפּוּר מַמָּשִׁי

שֶׁאַךְ לִפְנֵי חֳדָשִׁים מְעַטִּים

נִתְקַף גּוּפֵנוּ כְּמִיהָה חֲזָקָה

לְהַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ בִּדְחִיפוּת מִן הַגָּג.

 

מתוך אינספור שיריה המופלאים, מעניין לחזור ולקרוא את השיר הזה, שנכתב לאחר מות וולך, לאחר מות רביקוביץ; לנסות לשחק באמצעותו משחק של חילופי תפקידים שבהם אנחנו הדוברת ואנחנו בחדר שבו כולם מדברים על דליה רביקוביץ. לשאול: מה קורה לזכרה? את מי אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים כשאנחנו אוהבים את שיריה או את דמותה שמצטיירת בעיני רוחנו?

 

מאחורי השירים, מעבר לשירים

 

קל לחשוב, לאחר קריאת אינספור שיריה, על עומקם הדואב (אבל גם על ההומור שלהם, על תובנותיהם בנוגע לטבע או לרגש, על חיי היום יום הנשקפים בעדם), שאנו מכירים את מי שכתבה אותו. קל עוד יותר לעשות זאת כשאנו רואים את פניה המדברים בקטעי וידאו רבים. 

 

 

טל ניצן (תצלום: מוטי קיקיון)

 

אותם פנים ממש מופיעים על עטיפת הגיליון החדש של כתב העת הספרותי ״הו!״, שבו מתפרסמים 11 משיריה הגנוזים של רביקוביץ, שיראו אור בקרוב, ובהם גם כאלו העוסקים מפורשות במוות. ״בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי אֲבִָרים וְגִידִים וּנְשָׁמָה/ מוּטָל אָבִי בְּקִבְרוֹ שֶׁבְּבֵית הֶעָלְמִין/ וְהֵשַׁבְתִּי אֲנִי אֶל לִבִּי שֶׁלֹּא כְּכָל הַמֵּתִים/ הָאִישׁ אָבִי־מוֹלִידִי אֵינוֹ מִתְגַּלְגֵּל בֶּעָפָר״, היא כותבת. ובמקום אחר: ״לציפור העיוורת דמיתי,/ כי מוות נשאה בחובה״. ובמקום אחר, בשיר ״כפיות טובה״: ״תגיד לו שיקח אותי מכאן,/ ושיקח אותי מכאן במהירות,/ תגיד שגם אני כמותו/ ויכולה למות [...] ואם אין לו לאן להביא אותי/ שיביא אותי לתוך קברו,/ כי אין לי מקום אחר בין כה וכה/ ובין כה וכה אני אמות,/ אבל ביחד,/ רק ביחד,/ לא לחוד״.

 

בריאיון לצבי ינאי אמרה רביקוביץ עצמה, ״לא תמצא הרבה יותר ממה שכתוב בשירים״. זוהי אמירה מעניינת מאחר שהיא מצביעה על כמה דברים בעת ובעונה אחת. ראשית, היא מכירה ברצון ובתשוקה לדעת ולמצוא, להבין מה נמצא מאחורי השירים, מעבר לשירים, בנפשה של מי שכתבה אותם. באותה נשימה רביקוביץ מצביעה כאן על הריק ועל מלאות גדולה: מאחורי השירים אין דבר (זהו הריק) אך גם על כך שהשירים הם הכול (וזו המלאות). ואני, אולי מתוך חרדה לפרטיות שאינה שלי, קוראת זאת כמעשה של תחימת גבול, כבקשה לא לחפש מעבר לשירים. היא כמו אומרת: הרי כבר נתתי לכם, ולשירים, הרבה כל כך. עוד היא אומרת, 'כל מה שאני מוכנה להעיד על עצמי נמצא בשירים', ומחזירה אותנו מתחום הנפש שלה, שאולי נדמה לנו שאנחנו כבר מכירים, אל היצירה, המלאכה שלה – הכתיבה.

 

ולפעמים השיר עצמו מתמרד

 

המשוררת והמתרגמת טל ניצן, שתשתתף בערב לכבוד רביקוביץ בבית אבי חי שכותרתו ״רצועות ארגמן״ (בצד סבינה מסג, מאיר ויזלטיר ורונית שחר ובהנחיית שחר-מריו מרדכי, ב-15 בפברואר בשעה 20:00), מצביעה על המוסכמה השירית העומדת מאחורי המחשבה הזאת שאנו מכירים את מי שכתבה את השירים הללו: ״הציפייה ששירה לירית תהיה דיוקן עצמי אותנטי, שיקוף נאמן של חיי הנפש של הכותבת, היא מוסכמה ששירה מסוג אחר, שמציעה אפשרויות אחרות, חוזרת ושוברת אותה זה שנים רבות.

 

"אבל ההנחה הזאת תקֵפה במידה רבה בנוגע לשירתה של דליה רביקוביץ'. מהספר הראשון ׳ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים׳ ועד אחד השירים האחרונים, ׳היא תטבע היום./ היא טובעת היום׳, מתקיים בשירה שלה קו עקבי של עיסוק בנפש, ובה מגוון מטאפורות וייצוגים – בובה ממוכנת, אונייה, סינדרלה, מריונטה, תרצה, רנה סלווין, שונרה – ועדיין זהו עיסוק ישיר וחשוף.

 

קריאה נוספת: טל ניצן מפרקת את כתיבתה השירית לחלקיה 

 

"לפעמים השיר עצמו כאילו מתמרד נגד ההצפנה או ההרחקה וחושף את התחבולה: ׳אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.׳ ולפעמים מצבי הנפש צובעים גם שירים או שורות על טבע ונוף: ׳והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/... והיתה לי שהות רבה להרהר בצער / מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב׳.

 

 

"הישברות, טביעה, הישרפות – רביקוביץ' השתמשה בדימויים האלה גם בראיונות - ומפתה להאמין שאנחנו מכירים אותה בזכות מה שהראתה לנו בשירים. אבל גם השירה החשופה ביותר היא לא בהכרח אוטוביוגרפיה או אוטו-פורטרט. ייסורי נפש יש לכולם, אבל שירה היא יצירת אמנות, וככזו יש בה מרכיב של סינון ובחירה והמצאה. כשנדמה לנו שאנחנו מכירים אותה באמת, כדאי להיזכר בדבר שאמרה באחד הריאיונות לצבי ינאי: ׳אין אמנות שאינה חושפת, אבל להיחשף ולהתערטל באמנות אין פירושו סטריפ-טיז, כי יש לידי סגנון, ואני תמיד יכולה לטעון שהשיר הוא לא אני׳״.

 

כמו רביקוביץ, ניצן מזכירה לנו את היסוד האמנותי, ולא האישי, שביצירה. אמנם שירתה של רביקוביץ נקראה, ולא בלי סיבה, כצוהר אל הנפש, עד כדי כך שאנו חשים או חושבים שאנו מכירים את הנפש הזאת. אין בכך כדי לומר שעלינו להימנע מהזדהות, מאינטימיות עם המילים ועם זו שדוברת אותן, מהתרגשות ומכאב הנובעים מכך ומרצון לחקור אל עומקם של השירים.

 

הרי אלה הם כמה מן הדברים שקושרים אותנו באופן העז ביותר למילותיה של אישה אחרת. אך על אף המידע שיש לנו על רביקוביץ, על חייה, על שירתה, על מחשבתה, יש בכל זאת איזה מרחב שהוא מבעד למילים ומחוץ למילים, ונותר שלה. הדמות נותרת לא מפוענחת. 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6