אישה אחת מצאה את עצמה במוזיאון חיל האוויר של יעקב טרנר. אישה שנייה מברכת על הרגע שבו היא יכולה להחליף לבתה תחתונים באמצע הלילה. אישה שלישית ברחה לזרועות סב עצום ממדים בעת אזעקה. אישה נוספת שוכבת על גבה באמצע הים, ורוחות הרפאים של רגשי האשמה שלה מקיפים אותה.
הנשים האלה ואחרות הן האלטר-אגו של הנשים שיצרו אותן – קומיקסאיות ישראליות המציגות בתערוכה הקבוצתית "בקיצור ישראלית" במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. התערוכה, באצירתה של היוצרת ורד גנשרוא, "עוסקת בקומיקס הנשי בתרבות המקומית דרך 12 יוצרות המספרות על ההוויה הקיומית שלהן או של דמויותיהן, כאן ועכשיו".
בטקסט הפותח את "בקיצור ישראלית", גנשורא מסבירה כי פורמט הקומיקס מתפתח אצל נשים בעשור האחרון "באופן ניכר, אחרי תקופות ארוכות בהן נשלט המדיום על ידי גברים". התערוכה, שכוללת שלושה דורות של יוצרות, מבקשת ללכוד רגעים של נשיות ישראלית. ביקשנו מכמה מהן להיזכר ברגע שהוליד את היצירה המוצגת.
שמרית אלקנתי, "סבא הר וארמוזה" |
שמרית אלקנתי – השפעות מנגאיות
שמרית אלקנתי, מאיירת, אנימטורית וקומיקסאית בוגרת שנקר, מגוללת בעבודתה נסיעה קסומה ומצמררת עם סבה בזמן אזעקות, בדרך להשקות את העציצים בבית סביה הנטוש-זמנית.
הנה ייצוג חזותי מדויק לאזעקה: קווים מתפתלים וחונקים. מה היה תהליך החשיבה מאחוריו?
אלקנתי: "האזעקה עולה ויורדת כמו גלים (כמו גלי קול, שדומים אף הם לקווים בקומיקס) ומשתלטת על החלל. היא עולה על שאר הצלילים והתרחשויות. הלחץ שאני מרגישה בזמן אזעקה, חוסר האונים שלעתים עותק את נשמתי, גרם לי לחשוב על שיטפון ועל טביעה. הסגנון הושפע מאומן המנגה היפני הוקוסאי והיה שם עוד מהסקיצות הראשונות".
היחסים בינך ובין סביך אינם רק פרטיים. הם מבטאים גם הבדל בין הדורות.
"סבי, דב אלקנתי, אוהב לספר סיפורים. הם תמיד מצחיקים ואופטימיים, ובדרך כלל מסופרים כמו אגדה. כשנסענו באותו יום לחיפה, הייתי מאוד לחוצה, והלחץ בלט על רקע עליצותו. בסופו של דבר, היתה אזעקה ונפלו טילים, אבל בניגוד לקומיקס, הם לא נפלו על בית סביי.
"זה אכן הבדל אישי ודורי. סביי חוו מלחמות קשות, וכמו רבים מבני דורם, הם לא מרבים לדבר עליהן. ה'שתיקה' שלהם מרגישה לי כמו אדמה שהתקשתה. הם היו חייבים לעבור את התהליך הזה כדי לשרוד, וזאת הקרקע שעליה בנו".
אורית עריף |
אורית עריף – הבריחה לוודאי
אורית עריף, מאיירת וקומיקסאית ילידת רוחמה, מציגה שתי סדרות קומיקס בתערוכה. אחת מהן היא "השכבה", שפורסמה לראשונה במגזין "עיניים", ובה היא מספרת לבתה על הלינה המשותפת בקיבוץ. האם בקומיקס נזכרת בלילה אחד שבו הקבוצה שלה ברחה לוואדי, ומאוחר יותר מודה על חייה כיום, על בתה הישנה בחדר הסמוך בבית פרטי.
תוכלי לשחזר את הלילה שבו ברחה הקבוצה שלך לוואדי?
עריף: "הבריחה לוואדי מקפלת בתוכה כל כך הרבה אלמנטים הקשורים לילדותי בקיבוץ. מצד אחד, היא מבטאת את העצמאות (היינו בכיתה ה' או ו'), את הכוח שיש לקבוצה לקום ולעשות מעשה, את הקרבה לטבע ואת נגישותו.
"מצד שני, הסיבה שבגללה ברחנו חושפת היבט שלילי: מזכירי הקיבוץ הגיעו לבית הילדים והסבירו שאנחנו חייבים לצאת לקייטנה משותפת עם ילדי שדרות, העיירה הסמוכה אלינו. למה? כי תכף יש בחירות להסתדרות ורוצים לצרף את הוריהם לשורות מפ"ם בדרך לקלפי. 'מזעזע', לא? מזעזעת לא פחות היתה תגובתנו המפוחדת-כועסת, שמא נצטרך לבלות עם ילדים שאינם לבנים ויפים כמונו. החלטנו לברוח".
יש משהו מכמיר לב ואולי עצוב במשפט "אף אחד לא חיפש אותנו". איך את מבינה אותו בהקשר של אחריות וקרבה הורית אז והיום?
"העובדה שאיש לא חיפש אותנו ולא התייחס לבריחתנו, גם לאחר שחזרנו לבית הילדים, התגברה עם המעבר ל'מוסד החינוכי'. אין דין ואין דיין. שטח הפקר.
"כשבתי נגמלה מחיתולים, הייתי מתבאסת כששמעתי באמצע הלילה את ה'אימא, ברח לי', אבל ברגע שקמתי וניגשתי אל מיטתה, הבנתי איזו פריבילגיה היא לחבק את גופה הרטוב, להירטב בעצמי, להרגיע, לנקות ולקחת אותה קרוב קרוב איתי למיטה כי אני פה בבית, ובתוך רגע אחליף בגדים. אין מצב ששומרת לילה או מטפלת יכלו לתת אותו היחס לפעוטה שברח לה בבית הילדים.
"אני פה, קרובה אל ילדיי. אם נרטב הסדין, אם חלמו חלום רע, אם הם כך סתם רוצים את אימא או את אבא, אנחנו כאן. הנה לוקסוס ומצב שאין טריוואלי ומובן ממנו בעת ובעונה אחת".
הילה נועם, מתוך "זלעפות" |
הילה נועם – לכשכש בחיה
הילה נועם, בוגרת בצלאל, היא מאיירת ויוצרת קומיקס ובעלת טור הקומיקס "כשכושי חיות" ב"נשיונאל ג'אוגרפיק קידס". נועם מציגה בתערוכה את "זלעפות", קומיקס שיצא יחד עם זה של עמיתתה עינת צרפתי בחוברת "אומניבוס".
"זלעפות" הוא אולי הכי לא-ישראלי, ועם זאת, הכי ישראלי בתערוכה. מצד אחד, הוא מתרחש בכל מקום, ומצד שני, הוא מדבר על יחסים בין סביבה מלאת רעש ובין גיבורה הכמהה לשקט.
נועם: "ירדנה, הדמות הראשית ב'זלעפות', מגיעה לעיירה כלשהי בתקווה למצוא שקט. לאט לאט נדבקים אליה עוד ועוד שדים, ייסורי מצפון. היא אוספת אותם בכל מקום שהיא מגיעה אליו. את הסיפור יצרתי על בסיס חוויות אישיות, כמי ששרויה במאבק מתמיד עם נקיפות מצפון. לכן, לאורך הסיפור מבצבצים בכל זאת סממנים ישראליים.
"כך למשל, כשירדנה עוברת ליד אנדרטת זיכרון צבאית, בוקעים מהאדמה רוחותיהם של החיילים הנופלים, רודפים אחריה וממשיכים ללוות אותה בחייה. זה רגש מצפוני בסיסי שנטבע בכל אזרח ישראלי. זה מתחיל בבית הספר היסודי ובטקסי הזיכרון ומתעצם פעם בכמה שנים, עם כל מלחמה ומבצע צבאי".
מנגד, "המטרה ב'זלעפות' היא להשאיר את מקום ההתרחשות פתוח, ולכן לא חשוב אם עלילת הסיפור מתקיימת בעיירת פיתוח בנגב או בפרבר אמריקאי. בשנים האחרונות ביקרתי בפסטיבלי קומיקס באירופה, ואני יכולה להגיד שקורא צרפתי עשוי לאמץ את ייסורי המצפון הנוגעים לחללים לא פחות מהקורא הישראלי".
עד כמה הסביבה הישראלית חשובה ליצירתך?
"יש משהו מאוד גדוש בישראליות. גם ברמה היומיומית. לכל אחד יש דעה או הערה, וזה לגיטימי להביע אותה ברחוב. גם במישור המדיני הכול רוחש וגועש. הגודש הזה, שמתחיל מבחוץ, מחלחל פנימה - ולפחות בסיפור, בשלב מסוים, מגיע לרוויה.
"בפועל, אני חושבת שהרעש הזה והגודש הם דלק לעוד ועוד סיפורים. הסביבה הישראלית מספקת לי את רוב ההשראה. ב'זלעפות' ישראל אמנם לא מוזכרת באופן קונקרטי, אבל הגודש, האינטנסיביות, התחושה שכל פעולה ובחירה שלך מייצגת משהו גדול יותר או משפיעה עליו - כל אלה תרמו רבות לסיפור".
ומהו שקט?
"השקט האמיתי היחיד שאני מכירה הוא זה שנחווה בשנייה שמתעוררים, לפני שיודעים להגיד איזה יום היום ומה השעה. מעבר לזה, שקט הוא משהו שרודפים אחריו ולא באמת מגיעים אליו, בייחוד לא במקום עצבני כמו שלנו. כשאתה פוקח את העיניים בבוקר, אתה לא יודע אם תיקלע באותו יום לזירת יריות בדיזנגוף, כמו שקרה לי במקרה לא מזמן, ובטח גם משם ייצא קומיקס מתישהו. למעשה, כנראה רצוי שלא אגיע לשקט, וכך גם לא שום יוצר אחר החרד ליצירתו".
רחלי שלו, "איך זה נראה אצל אחרים", מתוך "מקור ראשון" |
רחלי שלו – דייט עם יעקב טרנר
רחלי שלו, בוגרת בצלאל, היא מאיירת ובעלת טור הקומיקס השבועי "המדריכה" במגזין המקוון "מוצ"ש" של "מקור ראשון", שבו היא מדברת על אימהות. אחד מנזקי האמהות הוא ייאוש התעסוקה. אצלה, כפי שמוצג בתערוכה, הייאוש מגיע לתחתית החבית כשהיא חושבת על מוזיאון חיל האוויר כעל אופציית בילוי.
המוזיאון של יעקב טרנר?! תוכלי לשחזר את הרגע שבו שמעת את טרנר ברדיו ואמרת לעצמך שהיענות להזמנה שלו היא לא רעיון לא רע כל כך?
"זאת היתה נקודה קריטית בחיי; הרגע שבו הבנתי שמשהו מהותי בהם השתנה ולעולם לא אחזור להיות אותה הרחלי שהייתי. בעצם, זאת הנקודה שבה ידעתי שאני אימא. ולכל זה אחראי בן אדם אחד: יעקב טרנר.
"אסביר: את קולו המוכר של יעקב טרנר מפציר בנו לבקר במוזיאון חיל האויר אנחנו מכירים עוד מהתקופה שבה היינו עוקבים אחר מצעד גלגל"צ. תמיד היה משעשע לשמוע אותו חותם ב'רק חמש דקות מבאר שבע'. כמו באר שבע, המוזיאון היה רחוק ממני שנות אור, חמש דקות או בלעדיהן.
"אבל אז משהו קרה. בעצם שניים: שני בנים קטנים. הלידות, הלילות וההנקות עשו את שלהם, ובשרידי המוח שנותרו ניכר שחל שינוי מהותי. פתאום האדישות על גבול הלגלוג שתמיד ליוו אותי בהאזנה לפרסומת התחלפו במחשבות על חופש גנרי כלשהו שמתקרב. ייתכן שאפילו היתה הפעלה של ווייז לטובת העניין.
"ואז ירד לי האסימון: יש רגעים בחיים שאת פשוט מבינה שמשהו השתנה. את לא אותו הבן אדם שהיית. את אימא. התחלתי לאסוף את הרגעים המזוקקים האלה, וכך נוצר הטור 'איך תדעי שאת אימא?'. למוזיאון חיל האוויר, אגב, לא הגעתי. אולי בחופשת פסח".
קריאה נוספת: משה רבנו כסופרמן - התערוכה שמחברת בין התנ"ך לקומיקס
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
8
