זכות, שתיקה: מסע בעקבות שתיקותיהם של גיבורים מקראיים, ספרותיים וקולנועיים

"עת לחשות ועת לדבר..." (קהלת)

חייבים להודות: בית המקדש לא היה מקום פוטוגני במיוחד. המקדש, גם בגרסת המשכן, קודמו המודולרי מתקופת המדבר, היה מקום מדמם ולא אסתטי. קרוב לוודאי שהמתקרב אליו היה נתקף תחילה בריחות עזים של בשר מעושן, אחר כך בעשן כבד ומאוחר יותר, כמקובל במוסדות דתיים מאז ועד היום, בצפיפות אנושית מוגזמת ובתורים בלתי פתירים.

הרצון בקרבה אלוהית, אשר באה אז לידי ביטוי בקורבנות מן החי, הוביל מן הסתם לרקימתן של אי אלו חוויות עזות מבע וריחניות, שהיום אינן מתקשרות אצלנו לעולם רוחני במיוחד. ובכל זאת, היה בו משהו שהרחיק אותו ממחוזות בתי המטבחיים, מן המקדשים הפגאניים ואפילו מבתי הכנסת של ימינו: דממה.

המתקרב אל בית אלוהים ובזרועותיו קורבן היה מוצא את עצמו במקום ששוררת בו דממה גמורה. הכהן היה נוטל מן המקריב היחיד את קורבנו (תמיד יחיד, לעולם לא קבוצה; קרבת אלוהים אינה שירה בציבור), ובלא שום היגד מילולי - לא הלל ולא תפילה - שורף אותה על המזבח. בספר הנושא את השם שהעניק יחזקאל קויפמן לבית האלוהים העברי "מקדש הדממה", הסביר מחברו ישראל קנוהל כי "בעמדו מול הקודש, שוב אין האדם רואה עצמו כמרכז היקום, ואין הוא בוחן את האל מנקודת המבט המצומצמת של סיפוק צרכיו ומאווייו". העמידה הזאת הפילה על המאמין שתיקה. התקדשות אילמת הנובעת מן עמידה מול מה שאינו יכול ואינו צריך להיות מוגדר במילים והצהרה על מה שנמצא מעבר להם.

רגע של דומייה כזו מופיע בפרשת צו, אלא שבפרשה זו מדובר על קורבן יוצא דופן, והשקט המלווה אותו הפעם רועש במיוחד. זה קורה כשהמעמד החגיגי של חנוכת המשכן נהיה באחת לאירוע של יגון וצער, עת משלמים בחייהם נדב ואביהוא על הקרבת אש שלא צוו עליה. "בקרובי אקדש" קובע דודם משה, ואת תגובתו של האב השכול מתארת התורה במילים "וידום אהרון".

קריאה נוספת: הופעתו של חנוך לוין היא הופעה של מפץ

לבחור בזכות השתיקה

את שתיקתו המתמשכת של אהרון, המכילה קרבה וקורבן, קדושה והסתגרות, ניתן לפרש בדרכים שונות, אך הניסוח הטוב ביותר להבנת תגובתו לקוח דווקא ממחזה ישראלי עכשווי מאוד. בסופו של המחזה "אשכבה" מאת חנוך לוין, כשמבקשים שלושה כרובים מרוטים מן הזקן, גיבור היצירה, לתאר במילים את המפגש עם המוות, הוא מלעלע, פותח שוב ושוב את שפתיו בחיפוש אחרי המילה האחרונה והנכונה ולבסוף פוסק: "מה זה היה...היה זה אותו עניין...שעליו כבר לא אוכל לומר דבר".

בעמידתו חשוכת המילים של גיבור המחזה, ואולי גם של לוין עצמו, ש"אשכבה" היה המחזה האחרון שביים ונהיה לתפילת האשכבה שלו עצמו, מהדהדת דומייתו של אהרון. מול עיני הצופים נפרשת תמונה שהיא בבחינת ניגודה של תמונה מקראית מוכרת יותר, זו המפגישה את אברהם ושרה הזקנים עם שלושה מלאכים שבפיהם בשורת חיים.

אצל לוין אין ניסיון, אין צחוק ואין בת קול אלוהית שתפתור את כל הבעיות. לעומת זאת, יש גיבור מבוגר ששכל את בתו, וכל מה שיש לו להציע לשלושת המלאכים האביונים היא שתיקה. שתיקה נזעמת, נבוכה, מתריסה וחסרת אונים. שתיקה הנרתעת ממילים ומדייקת בדבריה. השתיקה של גיבור אשכבה שחתמה את מכלול יצירתו של לוין היא לא רק היגד התואם את משפטו הידוע של הרבי מקוצק – "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה" - היא גם היגד על יכולתה וחובתה של הדרמה, המתפרנסת דרך קבע מהלחמת מילים זו לזו ושיגורן אל אוזני הצופים, להצטמצם לפעמים לכלל שתיקה המכילה הכול.

את חיי השגרה שלנו אנחנו מנהלים, קבע לוין, באמצעות מילים. במפגש הלא שגרתי מול הנשגב, עלינו לבחור בשתיקה. בכך צעד לוין בעקבות יוצרים שקדמו לו כדוגמת ויליאם שייקספיר, שאת מסעו של המלט הגוסס לפתרון חידת חייו חתם במילים "והיתר – דומיה", וזלדה שכתבה כי "יפה מכל השירים הפרוכת הלבנה שרקום עליה בחוט לבן 'לך דומיה תהילה".    

מפתה לחשוב עד כמה הוביל האלם שנכפה על הקולנוע עד 1928, בעידן שקדם לפיתוח הטכנולוגי שהפך את הראינוע (באנגלית: Silent Pictures) לקולנוע, לעיסוק תכוף בנושאים קיומיים שאינם זקוקים לגלגלי העזר של השפה. חשבו על אנה פלקונטי בדמותה של הבתולה מאורליאן המתייסרת באמונתה בסרטו של תיאודור דרייר מ-1928 "הפסיון של ז'אן דארק" או על צ'רלי צ'פלין כמעט בכל סרט ארוך שיצר, ומיד תיווכחו כי הדברים החשובים באמת סמויים הם מן הלשון. את הרפליקות המתחכמות מן הקומדיות המדברות שוכחים שנייה אחרי שהמסך עולה. את נשמתו המבצבצת מבעד לעיניו של הנווד העילג בסרט "אורות הכרך" אנחנו נוצרים לנצח.

מסע בעקבות שתיקותיהם של גיבורים מקראיים, ספרותיים וקולנועיים הוא מסע בעקבות החוויות הגדולות מכדי להתמצות לכלל מילה. זהו מסע אל השפה הטרום מילולית שבה מדבר התינוק עם הוריו, שבה מדבר המאמין עם אלוהיו, שבה מדבר האדם עם עצמו ויודע כי הוא בא מן השתיקה ואליה הוא עתיד גם יום אחד לחזור.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי