שוקולד מריר: מדוע כל כך הרבה ישראלים צהלו למראה הפיגועים בבלגיה?

בצד הודעות הגינוי וההשתתפות בצער הממלכתיים על פיגועי הטרור בבריסל, נשמעו בשבועות האחרונים קולות בוטים רבים של שמחה לאידם של הבלגים והאירופים בכלל. המשפט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" צוטט עשרות פעמים ברשתות החברתיות, בתגובה עולצת למתקפת הטרור הרצחנית.

לא רק טוקבקיסטים שלוחי מקלדת צהלו, אלא גם אנשי תקשורת ונבחרי ציבור. שר התחבורה ישראל כץ הגדיל לעשות ואמר בריאיון בגלי צה"ל: "אם בבלגיה ימשיכו לאכול את השוקולד ואם ימשיכו ליהנות מכל החיים ולהיראות ליברלים ודמוקרטים גדולים ולא יגדירו שחלק מהמוסלמים שיושבים שם מארגנים טרור, הם לא יוכלו להילחם בהם".

התגובות הקשות האלה הובילו אותי לחשוב על אותו רגש חמקמק – שמחה לאיד. בשונה מרגשות כמו כעס, קנאה או אפילו שנאה, לשמחה לאיד אין הרבה מופעים תרבותיים מובהקים. ייתכן כי הסיבה קשורה בכך ששמחה לאיד היא לא רגש "סקסי" כמו האחרים ובכך שהיא מלווה ברגשות אשמה רבים.

כעס, קנאה ושנאה נחשבים לרגשות שליליים אך "טבעיים" יותר, ועל כן נסלחים יותר, ואילו לשמחה לאיד יש תדמית של רגש אכזרי וקטנוני יותר. אם כך, מה מוביל אותנו לשמוח לאיד? האם באמת "אין שמחה כמו שמחה לאיד"? מה ההבדל בין שמחה לאיד, קנאה וסדיזם? ומה יש למקורות היהודיים לומר על כל זה?

קריאה נוספת: אל תאמינו לתעמולה - אירופה עדיין בטוחה יותר מישראל

דרוש יסוד השוואתי

בשמחה לאיד ("איד" משמעו אסון, מפלה) יש יסודות של שמחה, קנאה, שאיפה לשוויון ואפילו סדיזם. בשונה משמחה פשוטה, שמחה לאיד היא תמיד חיצונית לאדם וקשורה בהכרח באדם אחר ובדבר רע שקרה לו. ישנו הבדל עקרוני בין קנאה לבין שמחה לאיד: בשונה מקנאה, שמחה לאיד מתרחשת דווקא כשלאדם אחר חסר דבר מה או כשהוא נפגע, ולא כשיש לו משהו שאני עשוי לרצות.

תגובה אפשרית אחרת: האייפל מואר בצבעי דגל בלגיה (צילום: בנואה סילביאן)

לפי חוקר הרגשות אהרון בן-זאב, שמחה לאיד מזכירה קנאה במובנים מסוימים, בעיקר מפני שבשתיהן קיים יסוד השוואתי. אם יש אדם שמצבו שווה לשלי פחות או יותר, ואני יכול להשוות את חיי לשלו, יש יותר סיכוי שאקנא בו אם ישיג דבר מה שאני רוצה ואין לי. הדבר נכון גם מהצד השני – יש יותר סיכוי שאשמח לאידו של אדם שמצבו שווה לשלי בדרך כלל, והוא נפגע באופן כלשהו. ברגע שהפערים גדלים, הקנאה והשמחה לאיד פוחתות; קשה לקנא לאורך זמן באדם שכל חייו מתנהלים באופן שבעיניי הוא טוב יותר משלי באופן ניכר, מכיוון שקשה לי להשוות את חיי לשלו. הדבר נכון גם לגבי שמחה לאיד: אם חיי טובים באופן ניכר מחייו של אחר, סביר להניח שלא אשמח לאידו, אלא דווקא ארחם עליו.

ההבדל העקרוני בין שמחה לאיד ובין סדיזם הוא היסוד ההשוואתי, אשר נעדר לחלוטין מהסדיזם. אדם סדיסט נהנה בסבלו של האחר, בלי קשר למצבו שלו. נוסף על כך, בשונה מסדיזם, בבסיס השמחה לאיד ישנה תחושה מסוימת שהאדם שאירע לו דבר רע ראוי לכך. יש גם הבדל מידתי בין שמחה לאיד לסדיזם: אם השכן שלי מרוויח יותר ממני ופוטר מעבודתו, ייתכן כי אשמח לאידו, אך אם חלה במחלה קשה, רחמנא ליצלן, כנראה ארגיש חמלה יותר מאשר כל רגש אחר.

ממחקר שנעשה באוניברסיטת חיפה עולה כי גם פעוטות בני שנתיים שמחו לאידם של פעוטות אחרים, בעיקר כאשר מצב של אי שוויון ביניהם הסתיים במפח נפש לאחר.

מהפרט אל הכלל

אם כן, לפי מחקרי התנהגות ורגשות, נראה כי אחד היסודות המרכזיים שעומדים בבסיס השמחה לאיד הוא שאיפה לשוויון ואמונה בעונש ראוי כששוויון זה מופר. למרות ההבנה ששמחה לאיד היא רגש טבעי, כאמור, אין ייצוגים תרבותיים מודרניים מובהקים רבים שמבטאים רגש זה.

לעומת זאת, היהדות מתייחסת לשמחה לאיד בתור רגש טבעי לאדם. רוב ההתייחסויות במקורות שקשורות לשמחה לאיד עוסקות באסון שמתרחש לאויב. הפסוק "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, י"ז-י"ח) הוא ודאי הפסוק הראשון שעולה לראש בהקשר הזה. אם אסור לי לשמוח כשאויב נופל או נכשל, קל וחומר שאסור לי לשמוח באסונו של מי שאינו האויב שלי.

במסכת מגילה ישנה התייחסות דומה לשמחה בזמן נפילת האויב, במדרש שעוסק בשירת הים. לאחר שנמלטים בני ישראל ממצרים, וכל חילות המצרים שדולקים אחריהם טובעים בים, שרים בני ישראל את שירת הים, שאנו קוראים בכל בוקר בתפילת שחרית. השירה, שלוותה בתופים ובמחולות, חוגגת את הנס שהביא אלוהים על בני ישראל כשקרע למענם את ים סוף, אבל לא פחות מכך, את העובדה שהטביע את המצרִים: "יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ. מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ – אָבֶן" (שמות ט"ו, ג'-ה').

במסכת מגילה מסופר כי בזמן שבני ישראל שרו את שירתם, החלו גם מלאכי השרת לשיר במרומים. לפתע הרעים קול חזק: "אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה" (מגילה י', ע"ב).

אינספור פרשנויות ומדרשים נכתבו על מדרש זה, ורובם מבקשים לגייס אותו לאג'נדה כזאת או אחרת. אפשר לשאול אם בני ישראל או מלאכי השרת שרו את השירה מתוך פורקן של פחד והתרגשות או מתוך שמחה אמיתית לנוכח סבלם של המצרִים. אפשר גם לשאול אם אלוהים כועס על שמחתם של המלאכים מפני שבניגוד לבני האדם, מהם הוא מצפה שלא ישמחו לאיד. אני לא חושב שבזה העניין. בעיניי, התשובה שנותן אלוהים במדרש מביעה הלך רוח מסוים שהמדרש מבקש להעביר: ברור שנשמח כשאויב מפסיק לאיים עלינו, אבל אל לנו לשמוח מעצם מפלתו.

ואולם, נראה שהיחס של היהדות לשמחה לאיד קצת יותר אמביוולנטי מזה. בספר משלי, פרקים בודדים לפני המקום שכתוב בו "בנפול אויבך אל תשמח", מופיע הפסוק "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'). ישנן פרשנויות רבות שמבקשות ליישב את הסתירה בין "בנפול אויבך אל תשמח" ובין "ובאבֹד רשעים רינה". לפי המוכרת שבהן, ישנו הבדל בין האויב הפרטי שלך, כלומר אדם מסוים שאתה מכיר, ובין רשעים "כלליים", שהחברה אמורה לרצות במפלתם.

חיפוש הערך "שמחה לאיד" ב-Google images

ישנם ביטויים נוספים של שמחה לאיד במקורות. במגילת אסתר, לאחר שהיהודים ניצלים מגזירות השמד, מתואר איך היהודים רוצחים את אויביהם במסע רצח קטלני למדי ולאחר מכן מקיימים משתה גדול: "וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר, לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". גם בשיר "מעוז צור", ששרים בחנוכה, ישנו קשר ישיר בין הרג וטבח של האויבים ובין שירה ושמחה: "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ. / אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ".

לא לצנזר

אין בכוונתי לנסות לגשר על הפערים המהותיים בגישות השונות ביהדות לשמחה לאיד. כמו לגבי סוגיות רבות ביהדות, יש לא מעט סתירות וריבוי דעות גם בעניין הזה, ואין בכוונתי לצמצם את ריבוי הפרשנויות לכלל אמירה אחת מוצקה. עם זאת, ברצוני להתעכב על מחשבה אחת שעלתה אצלי כשקראתי חלק מפרשנויות אלה.

נדמה כי רבים מהרבנים ומהפרשנים אשר דורשים את הטקסטים האלה מבקשים בעיקר לאשרר אג'נדות חברתיות ופוליטיות קיימות, ולא באמת לאתגר את השיח הקיים. השמחה לאיד היא רגש עמוק ועוצמתי במיוחד; לא סתם אומרים ש"אין שמחה כמו שמחה לאיד". בעיניי, חשוב להתייחס אליו כאל רגש טבעי ואנושי וגם לרדת לעומקו ולנסות להבין את הבעייתיות החברתית המתלווה אליו, אבל גם את הבעייתיות הפנימית שהוא עלול לעורר.

התגובות הישראליות השמחות לנוכח פיגועי הטרור בבריסל פורסמו בכלי תקשורת אירופיים, תוך הבעת זעזוע עמוק מהציבור הישראלי. ואולם, כאשר קראתי את שלל הטוקבקים האלימים והמשתלחים, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שכפי שהם פוגעים במי שקורא אותם, הם גם מרעילים פנימה את נפשם שלהם. בעיניי, אין מדובר רק בפורקן של פחד והתרגשות, בדומה לשירת הים, אלא ביטוי עמוק ומובהק של שמחה באסונו של האחר.

הסביבה הפוליטית והחברתית שאנחנו חיים בה אינה מכירה בשמחה לאיד בתור חלק יסודי במנעד הרגשות האנושי מצד אחד, ומצד שני, היא חוגגת אותו ונותנת לו לגיטימציה ציבורית. כפי שהתרבות מתמודדת עם רגשות קשים כמו קנאה או שנאה, חשוב שתייצג את היסודות האלימים שבשמחה לאיד, ובכך גם תתמודד איתם. חשוב שנכיר בקיומו של הרגש החמקמק הזה ובטבעיות שלו, כדי שנוכל להתבונן בעצמנו ולחשוב – האם יום אסונם הוא באמת יום ששוננו?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי