חוזה המדינה: מחבר "משחקי הכס" ג'ורג' ר.ר. מרטין צפה את העתיד של מדינת היהודים

11.05.16

מחבר סדרת הספרים שעל פיה נעשתה היצירה הטלוויזיונית המדוברת "משחקי הכס" חיבר בשנות ה-80 ספר מז'אנר ה"היסטוריה חלופית". הספר מציג את עתידה האלטרנטיבי של ישראל בעולם שבו קיבלה את תוכנית החלוקה. ספוילר: זה דומה למציאות העכשווית באופן מבהיל ובלתי מלבב כלל

"למרבה הצער, הביטוי ההולם לתיאורה אינו 'עיר פתוחה' אלא 'פצע פתוח'. ירושלים ממשיכה לדמם כבר כמעט ארבעה עשורים. אם ככה נראית עיר קדושה, לא הייתי רוצה לבקר בעיר חולין".

לא, המשפט הזה לא נכתב כתגובה לגל האלימות הנוכחי בירושלים בין הישראלים לפלסטינים. למעשה, הוא הופיע בדפוס לפני כמעט 30 שנה בסיפור שהיה חלק מ"אסים בחו"ל" ("Aces Abroad") – הכרך הרביעי בסדרת אונטולוגיות המדע הבדיוני המצליחה "קלפים פרועים" (המונח ""Wild Cards פירושו גם קלפים מסוג ג'וקר או אס שהמשמעות שלהם נקבעת אד-הוק, וגם אירועים שההסתברות שלהם נמוכה אך האימפקט שלהם גדול; המתרגמת). ואף על פי שהוא מתאר מציאות חלופית, שבה ההיסטוריה של מדינת ישראל (ושל העולם כולו) הלכה בדרך שונה מזו שאנו מכירים, נדמה שהסיפור נבואי בצורה מפחידה. המחבר של הסיפור הוא ג'ורג' ר.ר. מרטין, הידוע היום יותר בשל סדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח", שעובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "משחקי הכס", שעונתה השישית עלתה בשבוע שעבר בקול תרועת הייפ עזה.

קריאה נוספת: מה "משחקי הכס" "גנבה" מספר בראשית?

סדרת ה"קלפים הפרועים" צמחה מתוך מפגשי משחקי תפקידים. מרטין והקולגות שלו פיתחו במהלכם תרחיש שבו "וירוס קלף פרוע" חייזרי מכה בכדור הארץ זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ומחלק את אלה הנגועים בו ל"אסים" בני מזל ובעלי כוחות-על ולמנודים, "ג'וקרים" מעוותים בגופם. מרטין והקולגות שלו אהבו כל כך את התרחיש הזה, עד שהחליטו להפוך אותו לסדרה מתמשכת של "רומני פסיפס": כל כרך מכיל סיפורים שכתבו מחברים שונים, ואלה מצטרפים לכלל עלילה מתפתחת אחת. מרטין ערך את כל הכרכים בסדרה ותרם לה סיפורים וחומר רקע, שחיבר בין כל החלקים שנכתבו בדי המחברים השונים.

ב"אסים בחו"ל" דמויות מהכרכים הקודמים – ג'וקרים ואסים כאחד – מצטרפות למשלחת של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם ומספקות לה (ולקוראים) מבט מקיף על העולם בסדרה, של חזונות חלופיים של שנות ה-80. קטעים מהיומן של חאווייר דזמונד – ראש העיר של שכונת הגטו הידועה לשמצה "ג'וקר-טאון" בניו יורק והמייסד של "ליגת הג'וקרים נגד השמצה" – משמשים קטעי ביניים בין הסיפורים השונים של הכרך. קטעי הביניים האלו, שכתב מרטין בסגנון קודר, מציירים תמונה עגומה של הפוליטיקה העולמית בכלל, ושל הפוליטיקה המזרח תיכונית בפרט.

הסיפור על הביקור של המשלחת בירושלים נפתח בסקירה קצרה של דזמונד של ההיסטוריה החלופית של העיר: בעולם של "קלפים פרועים" התממשה תוכנית החלוקה של האו"ם, והיא חילקה את הארץ לישראל ולפלסטין. בירושלים שולטים במשותף "נציבים מישראל, מירדן, מפלסטין ומבריטניה". ואולם, מדובר בנישואים אומללים, שכן "בלוקים שלמים נראים כמו לונדון במהלך הבליץ האווירי, והאוכלוסייה שנותרה הורגלה כל כך לרעש המקלעים, עד שלא נראה שמישהו בכלל שם לב אליו".

מטרידה אפילו יותר היא תמונת הראי המעוותת שדרכה בחר מרטין להציג את המציאות החלופית הקשה של העיר: העוינות בין הישראלים לפלסטינים אינה תוצאה של הכיבוש של 1967, שכלל לא התרחש (במקום זאת, במציאות החלופית של הסדרה התאפיינה שנה זו בחורבן הכותל המערבי, שגרמו מחבלים פלסטינים), אלא תוצאה של הניסיון ליצור דו-קיום ישראלי-פלסטיני. לא רק שדו-קיום של ישראל-פלסטין הוא בלתי אפשרי בעולם של 'קלפים פרועים', אלא שההפרדה הכפויה בין ארץ ישראל ובין פלסטין היא בלתי מוצלחת באותה המידה.

קריאה נוספת: "לא נוכל להכיר את יהדותנו ללא הערבית" - גרסת אלמוג בהר לדו-קיום

כהניסט מהאגדות

רוב הסיפור של מרטין מוקדש לביקורו של דזמונד ברובע הג'וקרים של ירושלים, ביתם של פליטים ג'וקרים מכל רחבי המזרח התיכון (מדינות ערב, לפי הסיפור, אינן נוטות חסד לאזרחיהן הג'וקרים). שם ברובע נפגש דזמונד עם "כלב הציד" – ג'וקר מיליטנטי ומנהיג של ארגון הטרור הידוע לשמצה "האגרופים המפותלים" ("הבלתי חוקי בישראל ובפלסטין כאחת").

כלב הציד מעלה במהלך פגישתם את ההשערה שמלחמה בין ישראל לפלסטין היא בלתי נמנעת, בטענה שהשקט היחסי בין שתי המדינות אינו יותר מ"קיפאון בן 40 שנה" בין "שתי חצאי-מדינות מעוצבנות אשר חולקות את אותו מדבר קטן ואינן מוכנות אפילו להכיר אחת באחרת". כשדזמונד שואל מה המשמעות של מלחמה כזו בעיני קהילת הג'וקרים של ירושלים, כלב הציד מבטיח לו שהארגון שלו יתמודד ביעילות עם פעולות איבה, ואין זה משנה מאיזה צד: "בכל פעם שהם הורגים ג'וקר, אנחנו הורגים חמישה מהם".

מאיר כהנא. האידאולוגיה שלו קוסמת עד היום לישראלים רבים (תצלום: משה שי)

כלב הציד, בנם של מהגרים יהודים-אמריקאים לישראל, דואג לאינטרסים של קהילת הג'וקרים של ירושלים באופן בלעדי, בצורה שיש בה דמיון רב למאיר כהנא, הרב המיליטנטי שייסד את מפלגת כך הגזענית והטיף לאלימות נגד אזרחי ישראל הערבים (השם של ארגון הטרור של כלב הציד – "האגרופים המפותלים" – מזכיר את הלוגו של תנועת כך, שמציג אגרוף מונף בתוך מגן דוד).

הבוז השווה שרוחש כלב הציד לישראל ולפלסטין כאחת מזכיר את העובדה שכהנא בז לדמוקרטיה הישראלית באותה המידה שבה הוא בז לנוכחות של הערבים בישראל, והתחזית שלו, שתינטש מלחמה אפוקליפטית בין שני הצדדים, שאחריה "יחלו להירפא חלק מהפצעים", מזכירה את התוכניות האפוקליפטיות של כהנא, הן מבחינת היהודים והן מבחינת הערבים בישראל.

כהנא בז גם לליברלים יהודים-אמריקאים, כך שאין זה מפתיע שכלב הציד לועג לליברליזם של דזמונד ומתרברב בכך שאף שרובע הג'וקרים של ירושלים הוא "קהילת הג'וקרים השנייה בגודלה בעולם" אחרי קהילת הג'וקרים של ניו יורק (באופן דומה לישראל, אשר בעת כתיבת הסיפור, היתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי זו של ארצות הברית), יש לו תומכים רבים בתוך ג'וקר-טאון, אפילו בתוך המשלחת שעמה נוסע דזמונד. ואכן, אף שהוא טוען שאין לו שום דבר במשותף עם כלב הציד ואף מאיים להסגיר אותו למשטרה, בסוף הסיפור דזמונד פשוט אינו יכול להביא את עצמו לעשות את זה. בוודאי, הוא התנגד לפוליטיקה של כלב הציד, אבל עמוק בפנים, הוא חולק עמו את פחדיו.

בלי הפי אנד

אף שהסיפור מושרש עמוק בתוך הפוליטיקה של ישראל של סוף שנות ה-80, הוא בכל זאת עשוי ליצור חוויית קריאה בלתי נוחה לישראלים כיום. כהנא נרצח בשנת 1990, ואף שתנועת כך היא כיום לא יותר מתנועה שולית שהוצאה מחוץ לחוק בישראל, האידיאולוגיה שלה קוסמת לישראלים רבים.

לקראת סוף "אסים בחו"ל", בקטע מתוך יומנו של דזמונד, מציג מרטין טוויסט מריר – המומחיות שלו, כפי שכל קורא של "שיר של אש ושל קרח" וכל צופה של "משחקי הכס" יודע – וחושף איך בדיוק הגיע המזרח התיכון לסטטוס קוו המדמם שלו ביקום של "קלפים פרועים".

כפי שמתברר, אס יהודי-אמריקאי המכונה "השליח" השתמש ביכולות השכנוע העל-טבעיות שלו כדי לגרום לשני הצדדים לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1948. ואולם, כפי שהסיפור מזכיר לנו, אפילו כוחותיו ורצונו הטוב של גיבור-על אמריקאי אינם מספיקים כדי להביא שלום אמיתי למזרח התיכון. זוהי מסקנה עצובה, שהינה מדכאת כיום כשם שהיתה בעת שנכתב הסיפור.

* רז גרינברג הוא עמית הוראה באוניברסיטה העברית. מאמרים וביקורות שלו הופיעו, בין היתר, בעיתון "הארץ", ב-Y-NET, ב-Strange Horizons, וב- SF Signals.

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

תגיות: במה