נשואה להלכה: הקונפליקט בסרטי רונית אלקבץ נובע מקבלת המסורת, לא מדחייתה

לפני שנים, באחד מפרקי "במדינת היהודים", ראיין יוצר הסדרה מודי בר-און את השחקן הוותיק אריה אליאס על אודות מפגשו הראשון עם אריות הבמה בארץ. אליאס, הבוגר היהודי הראשון של האקדמיה לדרמה בבגדד, סיפר כיצד ניסה להתקבל ללהקת הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית הראשונה בארץ ישראל. המפגש, מתברר, לא צלח. "נתתי להם פאוסט של כריסטופר מארלו, נתתי אותלו וגם את המונולוג של שיילוק", סיפר אליאס, "וכולם נחנקו מצחוק, ממש נחנקו מצחוק. פעם ראשונה שהם שמעו שייקספיר במבטא ערבי".

יותר מ-50 שנה אחרי האודישן הכושל, עקבות ההשפלה ניכרו עדיין בפניו הכואבות של אליאס. הוא התקשה להסתיר בפני מצלמתו של בר-און את העלבון ואת תחושת האי שייכות שעליה הצהירו בצחוקם חיים חפר ודן בן אמוץ. באחת הוא הפך אז משחקן מקצועי ללא יותר מעולה חדש שמבטאו הנלעג העיד על אי התאמתו להוויה הישראלית הפלמ"חניקית. הוויה זו, שחפר ובן אמוץ הם מייצגיה המובהקים, ביקשה לחגוג בגאון את ניתוקה מן המסורת היהודית ומן העבר היהודי הטרום-ישראלי, ונדמה כי מבטאו היהודי-עירקי של אליאס היה מבחינתה בבחינת סדין אדום.

ניתן היה לראות במפגש בין אליאס לחפר ובן אמוץ בגדר עדות נוספת לתהום שנפערה בזמנו בין זהותם של בני הארץ לזהות היהודית של ילידי הנכר, אלא שפרט ביוגרפי קטנטן עלול לחבל בקריאה זו: חפר ובן אמוץ אינם ילידי הארץ. חיים פיינר ומוסיה תהילים-זאגר נולדו בכלל בפולין. מתחת לכובע הגרב גם הם הסתירו מבטא יידישאי קטן, ואת תרבותם המזרח-אירופית הם המירו בצ'יזבטים שסופרו לחבר'ה ליד המדורה.

לעגם של חפר ובן אמוץ לאליאס לא נבע אפוא מזרותו של אליאס, אלא דווקא מקרבתו המאיימת. מבטאו הזכיר נשכחות. התנגדותם לשילובו בלהקה היה פרק נוסף, ולא אחרון, במלחמה שניהלו עם עצמם: עם הזהות שלהכחדתה הקדישו מאמצים עילאיים, עם עולמם התרבותי שהידיעות על מותו היו מוקדמות בהחלט. לא אליאס התייצב מולם באותו בוקר, אלא פיינר ותהילים-זאגר, ואת השניים האלה סירבו חפר ובן אמוץ לקבל קבלה עצמית שלמה, לא רק אז, אלא עד יומם האחרון.

קריאה נוספת: יצירת המופת שהשאירה אחריה רונית אלקבץ

כתב אישום טרילוגי

קשה שלא לחשוב על מאבקה המתמשך של התרבות הישראלית במסורת ובעצמה מבלי לחשוב על רונית אלקבץ. מאבק זה היה אחד מן הנושאים הדומיננטיים ביותר ביצירתה, ואולי גם בחייה. שלושת הסרטים שבהם שיחקה אלקבץ ואותם גם ביימה, עם אחיה שלומי – "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" – מוצגים לא פעם ככתב אישום טרילוגי המופנה כלפי המסורת היהודית והמבנה המשפחתי הפטריארכלי שמסורת זו קידשה.

ויויאן, הדמות שגילמה אלקבץ בשלושת הסרטים, היא גיבורה המוצאת את עצמה הולכת ונכתשת מסרט לסרט באמצעות העלי המוחזק בידי בני משפחתה והערכים המסורתיים המנחים אותם. המסגרת המשפחתית מוצגת בסרטים אלה כשלובה ללא התר בערכים מסורתיים. התא המשפחתי יונק את הצדקת קיומו מן המסורת, והמחויבות למסורת מוסיפה להישען, גם בעולם החילוני-מודרני, על ההרגלים ועל הצרכים המשפחתיים העל-זמניים. כך למשל, הוצג כינוס האבלים המשפחתי ב"שבעה" כריטואל העונה הן על תביעות המסורת והן על הצורך בדינמיקה פנים-משפחתית, אך גם כמעשה עקר שאינו תורם לחיבורם של בני המשפחה – לא לדורות שקדמו להם ולא זה לזה.

ב"גט" כבר הוצגו המסורת והמשפחה כאויבים המובהקים של ויויאן: הדיינים בבית הדין ייצגו את ההלכה, והעדים  - בני המשפחה השונים - ייצגו את עצמם. יחד הם שילבו זרועות ומנעו ממנה את הגט שעשוי היה לחלץ אותה מן הנישואין האומללים שהיא לכודה בהם. נוקשותם של הדיינים ב"גט" אינה נופלת מן הניכור שהפגינו כלפי ויויאן בסרט רבים מבני משפחתה. מלחמתה ההרואית וחסרת הסיכויים נגד אויביה הרבים הפכו אותה לדמות סיזיפית הסופגת את קללות האלים ורחוקה מכל אפשרות לאושר אנושי.

אלא שראייה זו של הסרטים כמניפסט לוחמני אנטי-מסורתי ואנטי-משפחתי, עלולה להחמיץ את העיקר. עצם מאבקה של ויויאן לזכות בגט נובע מן הצורך העמוק להישאר בתוך המרחב המסורתי ולזכות בלגיטימיות ובהכרה משפחתית. עוצמתו החריגה של הכעס המופנה ב"גט" כלפי המסורת והמשפחה היא בשל היותו כעס שמקורו בתפיסת עולמה של הגיבורה, ואולי גם של השחקנית שכתבה אותה; תפיסת עולם שאינה מצליחה להתנתק ממנה, גם – ואולי משום– שהיא רוצה מאוד.

ככל שהסרט מתקדם, נדמה כי יחסה אל השניים נעשה אמביוולנטי יותר ויותר, ובכל זאת, בכל פרק חוזרת ויויאן אל בית הדין ומקווה כי הפעם יוצע לה תיקון שיאפשר לה להישאר בתוך גבולותיו החוקיים של העולם המסורתי, בשכנות לבני משפחתה. מבחינתה הרי לא ייתכן פתרון אחר. בארץ המראה שאליה התגלגלה ויויאן, היא ניצבת מול דיינים הרוצים למצוא למענה פתרון ואינם יכולים, וזאת בשעה שהיא יכולה למצוא פתרון מחוץ למסורת המשפחתית ואינה רוצה.

קריאה נוספת: עוצמת הלבד - קינה לרונית אלקבץ

בדומה לתקווה, הגיבורה מסורבת הגט בדרמה "גט", האפיזודה השלישית והאחרונה בסרט "סיפורי תל אביב" מ-1992, היא אינה יכולה להתעלם ממוסכמותיו של העולם המסורתי מכיוון שמוסכמות אלה מנחות את זהותה ואת אישיותה. עוד בדומה לתקווה – הדוחה את הצעתו של פרוספר (ששון גבאי, המופיע בתפקיד מעט דומה גם ב"גט" המאוחר) לחיות איתה בצוותא בלי להתחשב בדרישות ההלכתיות, ועל אף עגינותה, מתקשה וויויאן לעלות על כביש שיעקוף את המסורת ובשל כך היא תקועה חיים שלמים ברחוב ללא מוצא.

נדמה כי יחס זה, שפחד, תיעוב, זעם ומחויבות כלפי המסורת וכלפי המשפחה משמשים בו בערבוביה, היה לרוח שהניעה את מפרשי יצירתה של הבמאית רונית אלקבץ. סרטיה מכילים את הביקורת החריפה ביותר בכל קנון היצירה המקומית על המסורת המשפחתית, על שפתה, הרגליה ועוגניה ההלכתיים. ובכל זאת, סרטים אלה משמשים דוגמה מאלפת להיותו של המאבק – המופנה כלפי חוץ וכלפי פנים בעת ובעונה אחת – המר שבמאבקים.

בדומה לרתיעה שחשו חיים חפר ודן בן אמוץ מזהותו של אריה אליאס, שורשיה של המתקפה הגלויה על המסורת בסרטי אלקבץ בביקורת עצמית סמויה; בקושי להשלים עם הידיעה שאינך יכול למצוא פתרון בשעה שאתה וערכיך הנכם הבעיה. סרטי משפחת אלקבץ הם סרטים על משפחת אלקבץ בהיותם מוקדשים לתיאור כוחה המצמית של המסורת המשפחתית, המסוגלת לקנות שביתה גם בתודעתה של גדולי מתנגדיה. מעט מאוד השתנה בעניין זה מאז צחוקם של אנשי הצ'יזבטרון, רק שבמקרה של רונית אלקבץ, הפעם זה נגמר בבכי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי