אישה כותבת גבר כותב אישה: ריאיון עם אמונה אלון על ספרה החדש

ספרה החדש של אמונה אלון, "בית על מים רבים", מגולל את סיפורו של יואל בלום, סופר ישראלי מפורסם ומצליח שנוסע לאמסטרדם כדי לכתוב שם את ספרו החדש. תחילת הסיפור בתמונה שראה בלום במוזיאון היהודי באמסטרדם בעת שהיה בביקור בעיר, שבה נראית אמו מחזיקה בידיה תינוק שזהותו אינה ידועה. בלום המבולבל מבקש לחקור ולגלות מי הוא אותו תינוק עלום. הוא חוזר אחורה אל מלחמת העולם השנייה ואל שואת יהודי אמסטרדם וחושף אט אט את סיפורו-שלו, שהוסתר ממנו כל ימי חייו.

 

בלום משוטט בין רחובותיה היפים של אמסטרדם של ימינו ופוגש דמויות שונות – צלליות של אנשים שניהלו חיים מלאים באותם בניינים ממש, 70 שנה קודם לכן. מבעד לחלונותיה של העיר נפרשים בפניו חייהן של שלוש משפחות, חיים שנהיו לזיכרון המאיים על יואל, שמערער את כל מה שידע וחשב.

 

מעניינת אותי הבחירה שלך במקום ובזמן שבהם מתקיימת עלילת הספר. מבחינת יואל בלום, ברור שהסיפור בחר בו יותר מאשר הוא בחר בסיפור. איך הגעת לכתוב על אמסטרדם ועל תקופת השואה? האם גם בך הסיפור בחר?
"רק על עצמו יודע אדם לספר, ורק על עצמו יודע סופר לכתוב. 'בית על מים רבים' זה לגמרי על עצמי – אף על פי שלא היה לי קשר אישי או משפחתי להולנד ואף על פי שאני לא בת לשורדי השואה. המניע ליצירה אמנותית הוא תמיד בגדר תעלומה, אבל אולי, כפי שאתה מציע, הסיפור הזה פשוט בחר בי. זה קרה כשעברתי באמסטרדם, שבועיים לפני שעמדתי לצאת למסע בפולין עם משלחת מטעם מכון שם עולם. פתאום – כנראה בהשפעת המסע הצפוי ובהשפעת יופייה של הבירה ההולנדית ואופייה המיוחד – התחיל הסיפור הזה להתרקם בנפשי ולחשוף בפניי דברים שלא ידעתי על מי שאני באמת".

 

 

אילו דברים גילית על עצמך?

"אלה דברים מן הסוג שאני מקווה שכל קורא מגלה על עצמו, תוך כדי כך שהוא מלווה את יואל בלום במסע הגילוי העצמי שלו; דברים שאתה מגלה על עצמך כשיואל בלום עומד יחף בשלולית המים העכורים במלון מוקום, מקרב את פניו הבלתי מגולחות אל הראי הסדוק ורואה במצולות עיניו את הילד שהוא היה, ואתה פוגש באמצעותו את הילד שאתה היית. שאתה עדיין".

 

מדינת ישראל היא בית על פי התהום

 

אמונה אֵלון – שמלאו לה 60 שנה בשנה שעברה – היא כלת פרס היצירה לסופרים ולמשוררים לשנת 2015.  "בית על מים רבים" מצטרף לרומנים הקודמים שפרסמה, "שמחה גדולה בשמים", "ותכתבו: אהובתנו" (ידיעות ספרים), ו"במופלא ממני" (כנרת זמורה ביתן) ולספרי ילדים ונוער רבים (שאת חלקם אף איירה) וספרי עיון שכתבה וערכה.

 

"הים" של ז'אן טורופ (1887), הציור המניע את עלילת הספר

 

אלון היא ילידת ירושלים שגדלה לסירוגין בניו יורק, בעקבות שליחויות אקדמיות שונות של אביה, פרופ' פנחס פלאי. היא התגוררה במשך שנים בבית אל, וכיום גרה בירושלים עם בעלה הרב בני אלון, לשעבר חבר כנסת מטעם מולדת והאיחוד הלאומי. את דרכה בעולמות הכתיבה התחילה כעיתונאית, ב"מעריב" ובביטאון המתנחלים "נקודה", ולימים כתבה טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", שאותו חדלה לפרסם במחאה על יחס העיתון לתוכנית ההתנתקות. ב-2007 החלה לכתוב מדור שבועי ב"ישראל היום". מלבד זאת, היתה היועצת למעמד האישה לבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה.

 

ספרייך הקודמים עסקו בדרך כלל בחיי זוגיות ומשפחה בהתנחלויות ובירושלים. נראה שהתרחקת מן המחוזות שעליהם את רגילה לכתוב.

"כמו שהסופר יואל בלום אומר לקהל מאזיניו, בסופו של דבר יש בעולם רק סיפור אחד, אוניברסלי, על האדם באשר הוא אדם. את הסיפור האחד הזה מספרים כל הסופרים כולם, וכל אחד מהם מספר אותו בשפתו המיוחדת ובעזרת חומרי חייו המיוחדים. החומרים שלי כוללים את קורות חיי, את המשפחה שלי, את  סביבתי הגיאוגרפית והחברתית וכנראה גם את כל תהומות המים הרבים והאדירים הגואים בספר החדש".

 

בכלל, למים תפקיד גדול וחשוב מאוד בסיפור. ניתן להתייחס למים כאל תהום, אבל נדמה לי שהם בבחינת מעין סוכנות כפולה בספר. מצד אחד, המים מוחקים, מערערים – "בית על מים רבים" הוא בית בלי יסודות. מצד שני, המים אמנם נושאים הלאה את הזיכרונות, אבל הם עדיין נושאים אותם, מכילים אותם, שומרים עליהם חיים.
"הספר אכן מלא תעלות מים, דגים, צלילה למעמקים, ומעל לכול, הוא מלא, כך אני חושבת, במים כיסוד המייצג מעין תת-מודע יהודי קולקטיבי. מים מעוררים את כל המחשבות שהזכרת, ועוד הרבה. ב'בית על מים רבים' המים נוכחים כל הזמן, ולו מפני שאמסטרדם בנויה על גבי מים ובתוך מים, והאדם המהלך בה אינו יכול לשכוח את המים החותרים בלא הרף מתחת לקיום האנושי.

 

"והרי כל בית, כל אי של יציבות לכאורה שאדם מצליח לארגן לעצמו בעולם הזה, מושתת – או שט – על תהום: על מים רבים, שאינם מפסיקים לגעוש ולטלטל את הקרקע הדקה המתוחה מעליהם. בספר זהו בית אחד מסוים שבו גרות משפחות דה-לאנג, בלום ורוסו, וזה גם בית הכנסת העתיק באמסטרדם הבנוי על עמודי עץ שקועים במים וזה גם הבית הלאומי של העם היהודי. מדינת ישראל היא בית על תהום".

 

אמונה אלון. "יודעת שאני מתויגת מנשוא" (צילום: הדס פרוש)

 

איזו מין תהום: ממשית, היסטורית, ערכית?

"כל האפשרויות נכונות. עמידתו של הבית על פני התהום היא מצב קיומי מתמשך. העולם נברא מתוך תוהו ובוהו, מתוך מים רבים, וב'בית על מים רבים' סוניה הצעירה מדוושת על אופניה ברחובות אמסטרדם ו'שומעת איך מתחת לפני העיר גועשים המים הקדמוניים, גועשים ושוצפים ומבקשים לפרוץ ולשטוף את הכול'".

 

התהום הזאת קיימת גם במעגל הקטן יותר, של המשפחה, וגם של הזוגיות של יואל ובת-עמי. בעיניי, אחד הביטויים הכי מובהקים שלה הוא החרדה ששניהם מביעים פעם אחר פעם. את מרגישה שהחרדה היא משהו שמלווה אותך בכתיבה? האם באמת קיימת תהום גם מתחת לבית הממשי, מתחת למשפחה?

"יללות התנים בלילות ירושלים מפילות על יואל אימה, ובלילה באמסטרדם הוא משתוקק לצאת אל האוויר הצח, אבל חושש שמא בת-עמי, אם תתעורר ולא תמצא אותו על ידה, תחשוב שנטש אותה לעולמים. אחר כך הוא בכל זאת יוצא, לאחר שנזכר שמבין שניהם, רק הוא סובל מחרדת נטישה. מבחינתו, התהום אכן פעורה ומאיימת תמיד. גם מתחת לבית הפרטי ומתחת למשפחה. אני עצמי קרובה אל התהומיות הזאת של יואל ושואפת לביטחון כמו של בת-עמי, שמצליחה ללכת על הגשר הצר מאוד מבלי לפחד כלל.

 

"כשסיימתי את העבודה על 'בית על מים רבים', שמחתי מאוד לגלות שדווקא בספר הזה, שבו התהומות גועשות והמים הרבים עולים ומציפים, הזוגות הנשואים 'יצאו לי' שלמים ואוהבים. יואל ובת-עמי הם זוג נהדר, וכך גם סוניה ואדי, וגם מרטין ואנוק. בספרים הקודמים שלי הופיעו שוב ושוב זוגות מוטרדים, שסבלו מתקשורת לקויה או מאהבה בלתי ממומשת, ואילו בספר הזה יש הרבה מורכבויות וקשיים, אבל לַזוגות שלום". 

 

כל דמות היא בת דמותי

 

חלק מרכזי מעלילת "בית על מים רבים" הוא ניסיונו של הסופר יואל בלום להפוך את הסיפור המשפחתי שלו לספר. דרך כתיבתה הארס פואטית של אֵלון, אנו נחשפים בחלק זה ל"מאחורי הקלעים" של עולם הכתיבה. תהליך הכתיבה המייגע ומלא הלבטים והייסורים של בלום מעורר שאלות מעניינות לגבי התהליך שעברה והבחירות שעשתה אֵלון עצמה בכתיבת "בית על מים רבים". מה שמאפשר את ההצצה לתהליך הכתיבה הוא, בראש ובראשונה, הדמיון בין המחברת ובין המחבר שבספר.

 

"גם אני", אומרת אלון, "ממש כמו יואל בלום, התהלכתי ברחובות אמסטרדם ונתתי לסיפור להתגלות מתוך המראות והקולות. מובן שלא הסתפקתי בכך, אלא השקעתי הרבה זמן והרבה עבודה בתחקיר נרחב ומעמיק על העיר ועל תולדותיה. ואולם, כדי לכתוב את הספר, הייתי מוכרחה לא רק לדעת על העיר, אלא גם לחוש אותה מבפנים. לשם כך ביקרתי באמסטרדם כמה פעמים, ובאחד הביקורים שהיתי בה במשך חודש תמים.

 

"כמו יואל בלום, גם אני מצאתי בית מלון קטן ומרופט בשכונה שעליה רציתי לכתוב. גם אני שכרתי, במחיר מציאה, חדר שמרפסתו פונה אל החצרות האחוריות של שתי שורות בתים. ובדיוק כמו יואל בלום, גם אני השקפתי ממרפסת החדר הזה על הבית ועל החצר, שבהם, כך החלטתי, חיות הדמויות המככבות בסיפורי.

 

"הרי בסופו של יום, כל דמות ספרותית שכתבתי או שאכתוב אי פעם היא 'בת דמותי' באופן כזה או אחר. יצירה אמנותית אינה יכולה אלא לתאר ולבטא את הלך רוחו של מי שיצר אותה, ורק מפני שאני מזדהה לחלוטין עם יואל בלום, גם קוראי הספר מסוגלים להזדהות איתו. הפרדוקס הידוע הוא שככל שסופר כותב באופן יותר אישי וספציפי את עצמו – כך יותר קוראים ימצאו בסיפור שלו את עצמם הם".

 

 

 

מלבד העיסוק במעשה הכתיבה, יש בספר עיסוק משמעותי גם באמנות הציור. הציורים של יאן טורופ, יוסף ישראלס, מאטיס, ואן גוך ושאגאל שבים ומופיעים בסיפור כמה פעמים.

"רוב הזמן יואל בלום נמצא באמסטרדם לבדו, ובתוך בדידותו הגדולה נהיים הציורים שבמוזיאונים לידידיו היחידים כמעט. הוא רואה בהם השתקפויות של עצמו ומזדהה במיוחד עם וינסנט ואן גוך: 'את הספר הזה הוא רוצה לכתוב כמו שווינסנט ואן גוך צייר: לשפוך את הצבעים בנדיבות, ללוש אותם במכחולו כמכייר בחומר ולָצוּר את תבנית נפשו שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה. הוא רוצה, כמו וינסנט, לא לפחד לקחת יריעה שצִייר עליה רחוב עירוני או קן של ציפור, להפוך אותה כשהציור הישן כלפי מטה ולצייר בצדה האחר עוד דיוקן עצמי'".

 

הוא דומה לי בכך שהוא בן אדם

 

הפן הארס פואטי בספר נעשה מעניין בייחוד כאשר הדמויות שיואל בלום עותב עליהן בספר, ובראשן הגיבורה סוניה, מתמזגות לפרקים בעלילה הראשית של הספר-בתוך-הספר. מעניין בייחוד ההיפוך המגדרי הכפול שמתקיים בספר: כמו אֵלון, שבוחרת באופן חריג בדמות ראשית של גבר, כך גם הסופר יואל בלום יוצא מעורו וכותב על גיבורה אישה, אם כי אפשר לומר שסוניה בחרה ביואל שיכתוב אותה יותר משהוא בחר בה בתור גיבורה לספרו. וכך, אמונה אֵלון כותבת את דמותו של יואל בלום, גיבור "בית על מים רבים", אשר כותב את דמותה של סוניה, גיבורת הסיפור שלו.

 

"יואל בלום שונה ממני מאוד, ולא רק בעובדה שהוא גבר, אבל הוא דומה לי מאוד בכך שהוא בן אדם ובכך שוהוא מרבה להתבונן בבני אדם אחרים, ובדיוק כמוני, גם הוא מפחד ואוהב ומתגעגע. חלק מן ההנאה שבכתיבת הספר הזה נובע מן הארס פואטיקה שבו, כלומר מהיותו יצירת אמנות שעוסקת בתהליך היצירה האמנותית. יואל מתמודד עם הסוד, שהתגלה לו בתחילת הספר, באמצעות עיבודו לסיפור שהוא כותב שלב אחרי שלב. אולי הייתי זקוקה ל'תיווך' של גבר כדי להגיע לתובנות ספרותיות חדשות על נשיות ועל אימהוּת".  

 

את מרגישה שהאימהוּת והסבתאוּת השפיעו עלייך בתור כותבת?

"הקשר עם ילדיי ועם נכדיי משפיע עליי בכל תחום ובכל מובן. אולי יותר מכל דבר אחר, 'בית על מים רבים' הוא על זה, כלומר, על החיבור בין היחיד ובין החוליות שלפניו ושאחריו בשרשרת הדורות. אם יש חיים אחרי המוות, אם יש חיים לפני המוות, מקורם בחיבור הזה. לא במקרה זהו טל, נכדו המרוחק לכאורה של יואל בלום, שבסופו של דבר מצליח להדליק בנפשו של יואל ניצוץ של חיים".

 

קראתי ריאיון איתך מלפני כמה שנים שבו את אומרת שמדי פעם מתחשק לך פשוט ללכת ברחוב בלי כיסוי ראש, בלי שיזהו אותך. כשיואל מבקש להיעלם קצת בתוך אמסטרדם, הוא עושה דבר די דומה כשהוא מחליף את כובעו ואת בגדיו ומשנה את הופעתו כדי  שיפסיקו לזהות אותו ברחוב. את מרגישה שבתור אישה דתייה שמזוהה עם זרם מסוים, יש ציפיות ממך בהקשר הזה גם בתור סופרת?

"לפעמים מתחשק לי, כמו לכל אדם, לקחת פסק זמן ולהיות, למשך זמן-מה, רואה-ואינה-נראית שכזאת. חופשייה מתדמיות חיצוניות באשר הן. אין ספק שהחברה נוטה לתייג אנשים לפי תדמית חיצונית, דעות פוליטיות וכיוצא באלה. בדרך כלל אני מודעת להיותי מתויגת-מנשוא, ולא תמיד קל לי עם זה, אבל כשאני שקועה בכתיבה ספרותית, אני משחררת את עצמי לגמרי מכל הקליפות והתדמיות ומכל הציפיות. רק מתוך חופש גמור אפשר ליצור באמת".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6