ספר הזיכרון והשכחה: הרומן הבדיוני שהשיב את פרשת ילדי תימן החטופים לתודעה

ספרה החדש של הסופרת והמשוררת איריס אליה-כהן, "גלבי", מציב במרכז הסיפור שתי חברות, זוהרה ואדיבה, שגדלות יחד בחיפה של שנות ה-60 ונושאות, כל אחת, פצע פעור בלב משפחתה: אדיבה היא בתם של ניצולי שואה פולנים שזוועות עברם מלוות את החיים החדשים שבנו בארץ ישראל, ואילו זוהרה נושאת על גבה את כאבי ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובהם היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה בהיותה תינוקת. בניסיון לגלות מה עלה בגורל אחותה בטרם תמות אמה, יוצאת זוהרה למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי ששכרה, שנושא על גבו אף הוא מטען של סודות ושתיקות.

סיפור קורותיהן של שתי הנשים הוא סיפור על כור ההיתוך הישראלי, השברירי כל כך. הספר נודד בין ילדותן של השתיים בחיפה של שנות ה-60, על רקע משפט אייכמן ומלחמות ישראל, ובין ראשית שנות ה-80, אז מתחילים להיפרם קשרי השתיקה המכסים על סיפורם של ניצולי השואה מחד גיסא, ופרשת חטיפת ילדי תימן מאידך.גיסא 

"יצאתי לכתיבת הספר הזה אחרי שראיתי כתבה מטלטלת ב'מבט שני'", מספרת אליה-כהן, "היא גוללה את סיפורו של אדם ששמו אורי וכטל, ולא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי: ילד תימני שבגיל שנה וחצי נאמר להוריו שנפטר, חי עד גיל 40 אצל הורים מאמצים בקרית אונו, ובדרך נס גילתה אותו את מאחיותיו. הבנתי שקרה פה משהו נוראי, משהו שלא רצינו להאמין שקרה – שהיו חטיפות, שקרים ואימוצים לא חוקיים, בדיוק כפי שטען עוזי משולם".   

משפחת עולים מתימן בשנות החמישים (תצלום: Kluger Zoltan - Israeli National Photo Archive)

ומה את למדה מהחזרה הפתאומית של הנושא הזה לסדר היום הציבורי בשבועות האחרונים?

"מה שמתרחש עכשיו, נוכח ריבוי העדויות, הוא לא ייאמן. אמנם ההכחשה נמשכת – אנשים ממשיכים לומר דברים כמו 'היה בלגן', 'לא היה מי שיודיע למשפחות' - אבל העדויות שהולכות ומתרבות מלמדות שהיה ונברא – ובהיקפים גדולים מששיערתי. נכון, התחלואה באותן שנים היתה גבוהה, וקשה היה להתמודד עם שיעורי התמותה, אבל זה לא הסיפור. כאן מדובר בילדים שנלקחו מהוריהם במרמה או אושפזו בבתי חולים, וכעבור זמן קצר, נמסר להוריהם כי נפטרו. זאת היתה השיטה. אני שואלת – איזה אינטרס יש להורה להמציא סיפור כזה? איך מסבירים את העובדה שהורים רבים שלא הסכימו לקבל את בשורת האיוב הפתאומית הזאת והתעקשו והפכו שולחנות מצאו את ילדיהם מוצפנים בחדרים אחרים בבתי חולים?".  

קריאה נוספת על פרשת ילדי תימן: "כשהאמת תתברר, יצטרכו לשנות כמה שמות של רחובות בישראל"

לא מגויסת לשום צבא

איריס אליה כהן (47), כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015, נולדה להורים יוצאי חבל קוצ'ין ההודי אשר עלו לארץ בשנות ה-50. היא גדלה ביסוד המעלה, למדה בתיכון בקרית שמונה ומתגוררת כיום בטבעון. היא יוצרת בתחומים אמנותיים שונים, ובהם פיסול, קדרות, תיאטרון חזותי, וכמובן, כתיבה - שירה ופרוזה. לפני חמש שנים ראה אור ספרה הראשון, "מכתוב", שעליו קיבלה את פרס שרת התרבות לספר ביכורים.

כמו ספרהּ הנוכחי, שני הרומנים הראשונים שפרסמה – "מכתוב" ו"דושינקא, נשמה", שראה אור ב-2013 – עוסקים אף הם בפצעיה של החברה הישראלית: יחסי יהודים-ערבים, קליטת העלייה הרוסית, שכול ואובדן. אלא שבניגוד לנושאים העומדים במרכזם, המוכרים היטב לכול, "גלבי" נרתם למשימה כבדה בהרבה – להביא את פרשת חטיפת ילדי תימן כמעט בפעם הראשונה לתודעה באופן מעמיק ומפורט. לתווך אותה באמצעות מדיום הרומן.

"מה שקורה עכשיו גדול ממני", מספרת אליה-כהן על התגובות לספר, "לפני שהספר יצא, הייתי במעין 'דיכאון לפני לידה' – היתה לי מועקה בלתי מוסברת. כתבתי את הספר בדם לבי, ולא היה לי מושג כמה הפצע הזה של חטיפות ילדי תימן, המזרח והבלקן עדיין שותת. שבוע אחרי שהספר יצא, הוא כבר היה לרב-מכר. זה כמובן משמח אותי מאוד שהספר מצליח, אבל אני חושבת שהנסיבות מערערות את יסודות הקיום שלנו פה, לא פחות".

אליה-כהן. "האשימו אותי בזילות השואה" (צילום: רמי זרנגר)

תסבירי.

"בשבועות האחרונים כמעט לא חלף יום בלי שקיבלתי טלפונים מאנשים שהסיפור הזה נוגע להם. באופן אישי, אני מקבלת המון תגובות טובות ומשמחות ומרגשות: אנשים כותבים לי שטוב עשיתי, שהארתי את עיניהם, אפילו שאני שליחה. ואולם, אני גם סופגת הרבה אש מכל מיני אנשים שדבקים בעמדתם שאנחנו מגזימים, מדמיינים, שפיתחנו תיאוריות הזויות, קונספירטיביות. באופן עקרוני, אני חושבת שלא המשפחות הנפגעות צריכות להביא הוכחות שזה מה שקרה להם; המדינה צריכה לחקור, המדינה צריכה לקחת אחריות".

הבחירה לכתוב ספר כמו "גלבי" שמה אותך במקום לא פשוט כסופרת: את כותבת על נושא חברתי-פוליטי בוער, ובכל זאת, את סופרת ולא היסטוריונית או תחקירנית. איך המתח הזה בא לידי ביטוי?

"המתח קיים, ויתרה מכך, אני משתדלת מאוד להסיר מעליי כל מיני תוויות שמדביקים לי. אני חוזרת ואומרת: אני לא מייצגת איש מלבד את עצמי. התיוג לא חדש לי. אחרי 'מכתוב' היה ניסיון למסגר אותי כסופרת מזרחית, והיה לי קשה עם זה. את צרויה שלו ויהודית קציר – הנפלאות, יש לומר – איש לא מכנה 'סופרות אשכנזיות'. אז גם אני תובעת את המקום הנקי שלי. אני כותבת. נקודה. לא מגויסת לשום צבא.

הבחירה לכתוב דווקא על הנושא הזה היא מודעת? היא נולדה במפגיע בניסיון למלא את הווקום בסדר היום הציבורי? ויותר מזה: מה הניע אותך לגעת בנושא הרגיש הזה בו-בזמן שלך עצמך אין נגיעה אישית אליו, ועוד "להצמיד" אותו לשואה.  

"אני חושבת שסופר צריך לכתוב על מה שקרוב ללבו. ועם זאת, ספרות היא לא וידוי; היא לא חייבת להיות נאמנה לחוויות הביוגרפיות של הכותב. כשכתבתי את ספר הפרוזה הקודם שלי, 'דושינקא נשמה', שבה אחת הדמויות המרכזיות היא דימה, ילד רוסי, הייתי בעצמי רוסייה לזמן מה, כי הייתי דימה. הייתי חולמת בלילה על הרכבת שעליה עלה, מחרקוב להרי אורל, על הנופים הקפואים וכו'. כתבתי על החוויה של הילד הנעזב, הדחוי, הילד שנפלט מהבית – כתבתי על פצע ילדות שהוא אוניברסלי מאוד.

"ואם נחזור ל'גלבי' – כשהיו תגובות שהאשימו אותי בזילות השואה, או שאמרו לי בעקיפין 'מי את שתכתבי על השואה. אין לך מנדט לכתוב על זה', עניתי שוב ושוב: אני כותבת על מקומות אוניברסליים של אובדן, כאב, שכול, שאני מכירה היטב. לכן כשכתבתי על שרק'ה, אמה של אדיבה, אני כמו חוויתי על בשרי את סיפור חייה, סיפור הישרדותה באושוויץ. אני כותבת על אנשים, על בני אדם. על חוסר, על אובדן וגם על אהבה ועל מערכות יחסים - על תמות אוניברסליות".

סיפור על אהבה בין חברות

מערכת היחסים המרכזית שסביבה טווה אליה-כהן את הסיפור ב"גלבי" היא הקשר בין שתי חברות שבאות מבתים שונים מבחינה תרבותית ומתקיים בתקופה שבה ישנה אפליה כמעט מובנית בתוך החברה הישראלית בין ה"לבנים" וה"שחורים". עם זאת, החברות בין זוהרה ואדיבה נעדרת כל סממן של המתח הזה – הן לא מתעמתות איתו לאורך כל הספר. האם אליה-כהן בחרה כאן בחירה מודעת, מתוך ניסיון לשרטט מודל אלטרנטיבי, "נכון", של קשר בין-תרבותי? האם היא עצמה מאמינה בהיתכנותו של קשר כזה, קשר קרוב כל כך בין שני קצוות כה מובהקים של החברה, וזאת מבלי שהשסעים יפערו סדקים ביחסיהם האישיים?

"העימות בין שתי התרבויות קיים, בעיניי, לאורך כל הספר", היא משיבה, "העימות הוא בעצם ההצבה של שני ההפכים זה מול זה, שני הנרטיבים, המזרחי והאשכנזי, זה מול זה. לא מזמן מצאתי בפייסבוק תמונה של שתי ילדות חברות – מזרחית ואשכנזית – שוכבות על השטיח ראש לראש, במנח מנוגד, והרגשתי כאילו מישהו צילם את התודעה של הסיפור שלי. יש כל כך הרבה ניגודים ביניהן, ועדיין – אין ספק שהן חברות נפש".

ועד כמה הנושא העדתי הוא חובק-כול בעולם של הסיפור? יש אפשרות להיפרע ממנו? יש רגעים שבהם הוא לא בחזית?

"יש בספר רגעים ששוברים את השיוך העדתי. למשל, עם יגאל, החוקר הפרטי: זוהרה כל הזמן מפקפקת באמינות שלו. היא לא בטוחה שהוא החוקר הכי טוב והיא מנסה לברר מאיזה עדה הוא, כך שזה כן משנה לה. לכולנו יש בתת-מודע את השאלה 'מי עומד מולי'; זה בלתי נמנע.

"עם זאת, אני לא חושבת שהסיפור המרכזי של הספר הוא השסע האשכנזי-מזרחי. זה סיפור על רוע ועל גזענות שבמקרה זה הוא על רקע עדתי, אבל הוא יכול היה להתרחש בגרסה אחרת במקום אחר, וגם התרחש במקום אחר. אין אדם או חברה שנקיים מגזענות או מדעות קדומות, ולכן אני רוצה להדגיש: בסופו של דבר, אם שואלים אותי על מה הספר – בעיניי, זה סיפור על אהבה בין חברות. לא סיפור על מלחמה".

האמירה הזאת שלך באה לידי ביטוי באופן חזק מאוד בסופו של הספר: את עושה שם מהלך שחושף את פניהם האכזריות של חלק מהדמויות ברגע הקריטי ביותר, אך נחשפות גם הזוועות שהמעוולים בעצמם עברו. כל זה הופך את התמונה למורכבת מאוד – אין פלקטיות של "טובים" ו"רעים". ספרי קצת על הבחירה הזאת ועל מה שעמד מאחוריה.

"בעצם האלטרנטיבה היתה מעין סוף הוליוודי, וכשגלגלתי אותו בראש, אמרתי לעצמי: איזה מסר אני מעבירה? סיפור חטיפת ילדי תימן הוא סיפור בלי סוף טוב. כי מי יחזיר את 50 השנים האבודות להורים שאיבדו את ילדיהם? מי יחזיר את השנים לאחים שלהם? מי יחזיר את השנים לחטופים עצמם? אי אפשר לתקן את זה. לכן אני שואפת שהסיפור יקבל הכרה, שתהיה הבנה של הכאב, שיהיה לו זיכרון, שלא נשכח ולא נשכיח – אבל זה לא באמת תיקון. זה יהיה כמו להגיד שהשילומים מגרמניה היו פתרון, כשברור שהם לא".

אז איך באמת ניתן לעשות תיקון לפרשה ברמה המוסדית, ברמה הציבורית?

"אני תומכת מאוד בפיצויים ובכך שהפרשה תקבל הכרה, שתיכנס לספרי ההיסטוריה, לתוכניות הלימוד, אבל זה לא הסוף שלה - זה תחילתו של עידן חדש, סיפור חדש - גם אם עכשיו יתחילו לצוץ ילדים מאומצים ותהיה התעוררות. אבל בו בזמן צריך לזכור שבחיים אין קתרזיס; יש אין שמתמלא עם הזמן בדברים אחרים".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי