הרב-תרבותי הראשון: ר' שלום שבזי דרש את שלום ירושלים דרך שמה הערבי אל-קודס

רבי שלום שבזי (1619- 1720) חי בצל גזרות ורדיפות של יהודי תימן. הוא היה משורר הגלות והגאולה לעתיד. הוא היה בקיא במשנה ובהלכה, בקבלה, באסטרונומיה, באסטרולוגיה ובפילוסופיה, היה מרפא ועושה מופתים ויצא לו מעמד של עושה נפלאות. שבזי הוא המשורר המוכר ביותר בקרב יהודי תימן, והפיוטים שחיבר ידועים בעל פה ומושרים עד היום בחתונות ובשמחות.

לשבזי שמור מקום של כבוד גם כדמות אגדית. סיפורי העם של יהודי תימן מציגים אותו כגיבור לאומי שנלחם לבטל את גזרות השלטון ואת השפעתו של המכשף המוסלמי אבן עלואן, שחי כמה מאות שנים לפניו. שבזי הפליא ללהטט לעיני מלך רשע שהיה מציק ליהודים כדי להלך עליו אימה. כשלא נתנו לו להיכנס לבית קפה, הפך את הנרגילות של יושביו לנחשים.

נראה שבקיאותו של שבזי בקבלה מעשית היא קו התפר בין הדמות ההיסטורית ובין דמותו האגדית. כלומר, העיסוק של שבזי "האמיתי" במה שנתפס בדמיון העממי כמעשי כשפים (קבלה) הוא שגירה ויצר את הסיפורים הבדויים. כך למשל, מסופר ששבזי הפך גנבים לקופים באמצעות סגולה של כתיבת שם. בניגוד לקבלה העיונית, שמסתפקת בהכרה של סודות האלוהות, הקבלה המעשית מתכוונת להשפיע על המציאות באמצעות כוחן המאגי של האותיות העבריות. מתוך הקרבה לכוח המאגי של השפה, נהיה שבזי לדמות אגדית.

גם תקופתו היא תקופה הנושאת ממדים "מיתיים": בימי חייו התגלה המשיח שבתאי צבי, ששבזי היה מגדולי המאמינים בו. האכזבה משבתאי צבי לא ריפתה את אמונתו של שבזי במשיח, והוא המשיך לחבר שירי גאולה ולרומם את רוחם של בני עמו הנרדפים בגולה. גם לאחר מותו, המשיך לחולל נסים, וקברו שימש אתר עליה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד. רוב הנודרים בתימן נשבעו בשמו.

קריאה נוספת: בשל חורבן הבית, הקהילה התימנית גזרה על עצמה לא לשלב כלי נגינה בשירתה

פצצת מצרר רב-לשונית

שיריו של שבזי כתובים בשלוש לשונות: עברית, ארמית וערבית (בתעתיק עברי). לעתים בתוך אותו השיר מתערבבות הלשונות זו בזו. לקורא בן זמננו העובדה שהמשורר מחליף בלי אזהרה את לשון השיר עשויה להיראות מוזרה, אבל מובן שאין זה רק עניין טכני. שירו המוכר ביותר, הנפתח בשורות "אם ננעלו דלתי נדיבים/ דלתי מרום לא ננעלו", הוא שיר חתונה שזכה לביצועים רבים ובהם ביצועים של שושנה דמארי, דקלון, מוש בן ארי ולהקת שבע, ואף של אופיר בן שטרית בתוכנית "אקס פקטור". אבל כמעט כל המבצעים מדלגים על הקטעים בערבית. יוצא דופן הוא הביצוע של עופרה חזה, ואפשר להניח שהוא נועד לאוזן האמריקאית, שמבחינתה אין הבדל בין עברית לערבית.

השיר ששמו "יום אזכרה מלכי כסאו בהר קדשי" מתאר את גאולת הנפש תחת כיסא הכבוד. השיר פותח בכיסופי גאולה, ומהם עובר המשורר לחשבון עם המוסלמים. שבזי כותב: "אז אויבי יוזל/ פרא אשר ארב/ יפול לפי חרב. הפרא הוא ישמעאל אבי המוסלמים ושבזי מאחל לו שיושפל (יוזל) ויפול", בהמשך: "ספסוף וערב רב / זיו תארם יצרב".

נראה שהכינוי ערב-רב מכוון לאותו אויב שכבר הוזכר, אבל ה"ערב-רב" – אותו אספסוף שיצא עם בני ישראל ממצרים – אינו יכול לייצג רק אויב, כי הוא הרי נטמע ונעשה חלק מהעם. המתח בין אח לאויב שמגולם בדמותו של ישמעאל ובביטוי "ערב רב" זורם לתוך הלשון הערבית, שדווקא בה בוחר שבזי לשורר את חלקו המסיים של השיר, הנושא את בשורת הגאולה והעלייה לירושלים.

המעבר בין העברית לערבית נטווה במעשה אומן באמצעות הצירוף "שתי וערב". שבזי כותב: "נעלה להר קדשי ומאהבי קרב/ כשתי וערב". כאן מסתיימת העברית, והשיר עובר לערבית, שדווקא בה פונה אל נפשו: "יא טאלב אלחכמה / מן גיר אסתאדי/ אלצבר לך חשמה/ לא תנעכס עאדי...".

בתרגום המילולי שצירף יוסף טובי למהדורה היפה שערך לשירת שבזי כתוב שהמשורר פונה אל עצמו ואומר: "הו דורש החכמה שלא ממורי/ נהג בסבלנות ובצניעות, אל תיעשה עוין/ עצור/ כבול את הנועם עד שיבואך מבקר/ ילמדך דבר...". כלומר, המשורר מפציר בעצמו להיות צנוע, לכבוש את העוינות ולחכות עד שילמד לדבר.

(תצלום: מתוך ויקיפדיה)

דברים אלה מתייחסים למילים הקשות שהוטחו בעברית לעבר המוסלמי. ומה עושה כאן שבזי? מקלל את האויב בעברית ומפייס את נפשו בערבית? האם אפשר אולי לפתור את המעבר הזה כזהירות פוליטית? אם כך, המשורר מקלל בתוך הבית, ובחוץ מדבר דברי שלום. ואולם, נראה לי שקריאה כזאת מחמיצה את העיקר.

לפנינו ביטוי קיצוני למצבו המוזר של מי שקיומו קרוע; המשורר נרדף בידי התרבות שממנה ינק. המבנה והמקצב של שיריו הם על פי הדגם הערבי. ברור שאינו יכול לנתק את עצמו מהערב-רב – הוא עצמו מעורבב שתי וערב במצב רב-תרבותי שבא לידי ביטוי ברב-לשוניות שלו.

נראה שבמאבק המתקיים בתוכו בין הלשונות, מקבלת העברית את הבכורה: היא לשון הקודש שעוטפת את הקיום היהודי מעבר לכל זמן ומקום ומגנה עליו שלא יערבב את לשון התפילה שלו בלשונות העמים. ומול הסמכות והקשיחות הנבואית של העברית, מקבלת הערבית את התפקיד המשני – היא שפת החול, המשרתת את הקיום הארצי, אבל היא גם שפת האם, כלומר, היא הלשון הראשונה ששומע הילד, ולכן הערבית היא השפה שהוא מדבר בה עם נפשו.

קריאה נוספת: קיצור חייו ושירתו של רבי שלום שבזי

אז למי להאמין - לעברית או לערבית? אפשר להאמין לדברי השלום של שבזי דווקא כי הוא מקדים לה את דברי הנקם. האם הוא באמת שואף לנקם או רק "משחרר זעם" ? העניין הוא לא להכריע בין האפשריות, אלא לראות איך הן מתקיימות בשיר המופלא הזה זו בצד זו, והמילה האחרונה היא בערבית ובה נאמרת הגאולה: "רד אלכלאם/ כוף אלמלאם/ קבל אלצלאם/ כץ באלסלאם/ מן כאן פי אלחצרה/ כץ שרק ואלמגרב/  ואלקדס וחד יתרב". טובי מתרגם: "קודם החשכה/ דרוש בשלום/ אשר הוא נמצא/ דרוש בשלום למזרח ולמערב ולירושלים ולגבול יתרב (שמה המקורי של העיר מדינה)". כך, במעשה השתי וערב של הלשונות, דורש שבזי את שלום ירושלים, דווקא דרך השם הערבי אל-קודס.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי