מחוץ לקופסה: סיפור תחיית מחשבתו של מכלוף אביטאן

״ובכן, רבותי, המדובר הוא ביהודי השוכן בתוך עמו באחת הסימטאות ושמו מכלוף אביטאן, אדם שהוא כיום בגיל העמידה, בן להורים ישישים החיים עוד איתנו ואב לששה בנים, תלמיד ישיבה שלא ראה בית ספר מימיו, לא ידע על סוציאליסטים או קומוניסטים, את תורתו קיבל מחכמי ימי הבינים, מחבב את ׳מורה נבוכים׳ ומכיסו לא ימוש התנ״ך. איש התורה והמסורת. סוחר זעיר אהוב על הבריות, ואף שנשא בעול עשר נפשות לא התלהב מעסקיו, את חנותו לא תמצא פתוחה לפני תשע וחצי בבוקר. לפני שעה זו אתה מוצא אותו בפארק ליוטי, המשתרע על אלפי דונמים, מתבודד לפעמים עם משנה תורה להרמב״ם חביבו, נהנה מהדר הטבע, מפליאת הבריאה. ראיתיו הולך בין שדרות עצי הפארק, לאטו, עיניו למעלה, לא הביט אל עובר ושב, שבוי בעולמו״.

כך כתב אברהם דנינו בעיתון ״דבר״ בינואר של שנת 1950 על מכלוף אביטאן, והנה באמצע שנת 2016, מוצא מכלוף אביטאן את דרכו אל מוחותיהם ואל לבבותיהם של רבים כל כך, עת מודפסת המהדורה השנייה של ספרו, בתוך שבועות ספורים. בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע כבר התכנסו רבים לשמוע על אביטאן. בחודש שעבר, בעת השקת הספר ״אוטופיות מקזבלנקה״ (הוצאת רעב, בעריכת יעל דקל), המאגד מכתבי אביטאן, האולם באוניברסיטת תל אביב היה מלא. זה ליד זה ישבו שם בני משפחה נרגשים וחוקרים מכובדים, אנשי ספרות ואוטופיסטים מושבעים שביקשו להרחיב את דעתם בנוגע לאדם ההוא, עוף מוזר בעולמנו שלנו, אך גם בעולמו שלו, שמוחו הקודח תכנן לפרטי פרטים חזון אוניברסליסטי עולמי, המבקש שפה, מטבע וערכים משותפים לאנושות כולה.

דוד גדג׳, חוקר צעיר של יהדות מרוקו שהביא לדפוס את מילותיו של אביטאן וכתב את אחרית הדבר המחכימה לספר היפה הזה, סיפר באותו ערב על הדרך הכמעט בלשית, מלאת צירופי המקרים המשמחים, שבה התגלגל אליו אביטאן. הוא עיין בארכיון של הפעיל והמשורר המרוקאי יחיאל בוסקילה ובו מצא חוברת מאת אביטאן ושמה ״בנין העולם ובריאת אדם חדש״.

קריאה נוספת: ליהודי מדינות האסלאם דרושה היסטוריה טובה יותר

החוברת פרשה משנה אוטופית לשלום עולמי המבקשת ליצור אדם חדש וחברה מתוקנת. יתרה מכך, היא שיקפה השפעה מובהקת של תרבות ימי-ביניימית ושל הרמב״ם ונכתבה כולה בשפה ייחודית השואבת את מקורותיה מן הימים ההם. בעקבות המציאה, פרסם גדג׳ רשימה קצרה במוסף ״תרבות וספרות״ של עיתון ״הארץ״, וזו הביאה לפתחו את בנו של אביטאן ואת נכדו, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון.

כך נחשף גדג׳ ליתרת הספרייה של אביטאן ממרוקו, שנשתמרה בארץ בידי אחד מבניו. בספרייה הוא גילה את מקורות המים שזרמו אל הגותו של אביטאן: שלושה כרכים של ״מורה נבוכים״, מלאים בפתקים שאביטאן כתב בישראל. הוא פגש את בנותיו, והן מסרו לו כתבה שהתפרסמה בעיתון ״הדור״ חודשים ספורים לאחר שהגיעה המשפחה לישראל וכותרתה ״פילוסוף וסוחר בקזבלנקה – חקלאי בגבול רצועת עזה״. גדג' גילה באמצעותה שאביטאן שלח מכתבים ויצירות לבן גוריון וביקש להעניק לעם היהודי מקום בהגותו האוניברסלית וכן שביקש לתרגם את ספרו לשפות זרות ולהנגישן לקוראים בעולם.

מכלוף אביטאן (משמאל) וכתב "דבר" אברהם דנינו (התמונות בכתבה באדיבות משפט אביטאן)

כך, אט אט, צוירה דמותו של מכלוף אביטאן: הוא נולד ב-1908 בקזבלנקה, שאליה היגרו הוריו מצפון מרוקו, התחנך במסגרות מסורתיות – למד בצלא (מעין ״חדר״) ואז בישיבה בקזבלנקה, ומלבד זאת, היה אוטודידקט ולמד בעצמו צרפתית. הוא נישא לסוליקה, ולבני הזוג נולדו שלושה בנים וחמש בנות. לפרנסתו התקיים מחנות סדקית שהיתה בבעלותו. אביטאן עסק בפעילות עברית – הוא החזיק ספרייה עברית גדולה, ייסד בביתו מועדון עברי והיה בקשר עם משכילים. הוא תמך בציונות - לא ממש בפעילות ארגונית - אלא בתרומות בלבד. בשנת 54׳ עלתה לארץ משפחתו במסגרת התוכנית ״מן האונייה אל הכפר״ והתיישבה במושב תפרח. לאחר מכן עברה המשפחה לתדהר, שם שימש אביטאן מזכיר המושב וגורם מקשר בין העולים לסוכנות ולתנועת המושבים, בצד עיסוקו החקלאי. חזונו העולמי של אביטאן לא התממש עדיין, ודאי לא לפני מותו בגיל 52, מדום לב.

מה זה חשוב?

מדוע מכלוף אביטאן חשוב, אם כך? האם הוא חשוב משום שנתגלה? ודאי ישנם אינספור אנשים הכותבים למגירותיהם רעיונות פוליטיים, חזונות אוטופיים, חלומות ותורות. התשובה היא שכשקוראים בספרו של אביטאן, אי אפשר להימנע מן התחושה שמדובר באוצר בלום, שאינו אחד מני רבים. אביטאן ישב על צומת מכריע, היסטורי ותרבותי, שהדיו מהדהדים בבירור גם בזמן ובמקום שבהם אנחנו חיים.

הוא הכיר את השפה הצרפתית ואת התרבות הצרפתית, אבל גם את התרבות המרוקאית, שממנה הגיע. הוא הכיר את המקורות היהודיים והוכשר לקריאה בהם - וכל השפות הללו חלחלו אל תוך שפתו ושימשו אותו ליצירתו של חזון כולל.

אביטאן גם הציג חזון לשפה אוניברסלית (ממש כמו אנשים אחרים בני זמנו שבראו שפות בעלות יומרות אוניברסליות, שהמוכרת בהן היא האספרנטו) ולערכי יסוד של האדם החדש – ממשלה עולמית שתעניק לאדם השכלה ותספק את צרכיו החומריים, שיושגו גם בעבודת אדמה. גם מקומו של האל כמנחה את האנושות אינו נפקד מעולמו של אביטאן.

גדג׳ מספר כי דמותו והגותו המרתקות של אביטאן משלימות פרק חשוב בהיסטוריה של הרעיונות ושל תרבות יהודי מרוקו. אמנם מדובר בהגות של אדם יחיד, שכתב בשולי הקהילה בקזבלנקה ובישראל ושלא נמנה עם השכבות המעצבות את מהלך ההיסטוריה, ועם זאת, אביטאן הוא ביטוי מושלם של מגע בין תרבויות – נשא של רעיונות שמקורם באירופה ובעיתונות העברית שקרא, אבל גם רעיונות מימי הביניים שנעשו זמינים, כמו ״מורה נבוכים״. השפעתו של הרמב״ם על אביטאן אינה רק סגנונית ושפתית, כפי שהצביעה החוקרת מיכל אוחנה, אלא גם תוכנית: כמו הרמב״ם, מבקש אביטאן לענות על שאלת אושרו של האדם ולהציע תפיסה מחודשת למשמעות החיים האנושיים ולמימוש הפוטנציאל האנושי.

חשוב כמובן להזכיר גם את הרגע ההיסטורי שבו כתב אביטאן, אחרי מלחמת העולם השנייה. יצירתו חייבת להיבחן גם כהגות ספרותית המושפעת ממה שראה, שמע וקרא בזמן המלחמה ההיא. דווקא אחרי המלחמה המפלגת כל כך, שהביאה את האנושות אל מעבר לסף המוסריות, מבקש אביטאן את אחדות האדם, מאמין ברוחו וביכולתו לבנות ולהיבנות, מן התהום הגדולה ההיא.

לא היה ממי ללמוד

ומן הנסיבות ההיסטוריות הגדולות אל הקטנות, המקומיות, שחושפות את החשיבות המקומית של חשיפת סיפורו הייחודי של אביטאן ושל הגותו: ראשית, מדובר באבן דרך חשובה במחקר של יהדות מרוקו וצפון אפריקה. ספרו של אביטאן, מספר פרופ' ירון צור, הוא ספר אנטי-לאומי שנושא בשורה, כזו שאיננו נוהגים לקשר ליהדות מרוקו ולמה שהיא מביאה עמה. יתרה מכך, הגות זו מצאה את מקומה גם בעיתונים של מפא״י בישראל, אף שהיא עומדת בניגוד להלך הרוח הלאומי-ציוני שאמור היה לשלוט גם ברוחם של יהודי מרוקו. כך נוצרת לנגד עינינו תמונה מגוונת ועשירה אף יותר.

צור מדבר על השממה המחקרית והממשית שעולה מן הג׳ונגל שהוא העולם התרבותי שממנו הגיע אביטאן: ״מה מתפתח בשממה?״, הוא אומר, ״השממה יכולה לעלות גם מתוך ג׳ונגל. האם מכלוף אביטאן לא הגיע למרסיי במקרה? האם יכול היה להגיע למרסיי אף שלא הגיע? למה הגיע לארץ והתיישב בתדהר? זה נוגע לעניין של שממה מחקרית״.

כשצור מדבר על שממה מחקרית, הוא מצביע על האופן שבו הדור שלו, שביקש לכתוב את ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם, התחיל מעמדה של חוסר, מהצורך להוכיח ולמצוא את החשיבות של היסטוריה זו: ״כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש בצורה זו או אחרת״, הוא מספר, ״כשגדלתי והתעניינתי בסיבות למצב של יחסי אשכנזים-ספרדים במדינת ישראל בשנות ה-60 וה-70, כשרציתי לדעת מה קורה כאן ולמה – היתה שממה. לא היה ממה ללמוד.

"אוטופיה מקזבלנקה", אגד כתבי מכלוף אביטאן

"ההישג הראשון החשוב של חוקרי הדור שלי היה לראות יער בשממה, והיער הזה קשור למכלוף אביטאן. ראינו שיהדות צפון אפריקה לא היתה, כפי שאמר אריה גלבלום (בכתבותיו בעיתון ״הארץ״ משנת 1948 - ז.א), קבוצה של נבערים ופרימיטיביים, אלא קבוצה מגוונת מבחינה תרבותית. העלימו מן המציאות ההיסטורית את האינטלקטואלים ואת אנשי הרוח והדעת והלימוד שעסקו בלימוד במסגרת השפות המקוריות של יהודי מרוקו - עברית וערבית-יהודית. ההתעלמות מהאליטה הזאת של יהודי צפון אפריקה סגרה בפנינו את הדרך גם לעיתונות של יהודי צפון אפריקה, שהיתה כתובה ברובה בערבית-יהודית. האליטה הזאת זורמת בעורקי האליטות הישראליות כי מדובר באנשים שידעו עברית וערבית-יהודית, ועל כן היו מתווכים טבעיים. הטעות של הפוליטיקאים בישראל היתה שהם לא השתמשו באליטה הזאת כמתווכת בין האשכנזים ובין העולים מצפון אפריקה״.

אביטאן הגיע אל ישראל, כמו רבים אחרים, כשבאמתחתו יצירה ומטען תרבותיים שלא זכו למקומם הראוי כאן. הוא החליף את מקצועו, נהפך מאינטלקטואל עירוני (גם אם בעל עסק קטן) לאיש הכפר והספר. מן החזון הרחב והעולמי של אביטאן נותר קו האופק הרחב והשומם של הנגב - העין ראתה חול.

גדג׳ מסביר כי סיפורו של אביטאן הוא גם, בין היתר, סיפור על גורלו של אינטלקטואל שעם עלייתו נשלח אל הספר ונותק מעולם הספר האינטלקטואלי של ירושלים ותל אביב. כמה חוקרים נשכחו בפריפריה וממתינים שיגלו אותם ואת כתביהם, הוא שואל. הגותו האוניברסליסטית של אביטאן מבקשת מאיתנו בדיוק את זה: לתת מקום לאחינו ולאחיותינו בני האדם. היא תובעת זאת מאיתנו, וקולה נשמע צלול גם ממרחק עשרות שנים ומבעד לדפי ארכיון מצהיבים. הבאתו אל הדפוס של הקול הצלול הזה היא כמעשה תיקון שחשיבותו מקומית ואוניברסלית בה בעת: הוא מביא אלינו את מחשבתו ואת הלך רוחו של האדם הזה שחי במקום הזה בזמן אחר, אבל גם את דמותה של האנושות כולה כפי שהשתקפה במוחו ובנפשו וכפי שהיא עתידה עוד להיות, אולי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי