כך עושים כולם: מדוע ילודה היא טאבו כה חזק ומה קורה כשדתיים מורדים בו?

שלוש שנים אחרי שנישאו, שוחח נדב רוזיאביץ עם אשתו על השאלה האם ומתי הם מתכוונים להביא ילדים לעולם. כבר כשנישאו, היא אמרה לו שאינה רוצה ילדים, אך רק אז, כששוחחו על כך לעומק, הבין רוזיאביץ שיש כאן "אישיו אמיתי", כהגדרתו. "היא אמרה שהיא לא רוצה ילדים, לא כרגע ולא אחר כך", הוא אומר, "הייתי המום, אבל החלטתי לא להתעמת איתה או לנסות לשכנע, אלא להקשיב לה ולהבין שבעצם אף פעם לא התמודדתי עם האפשרות של לא להביא ילדים. יצאנו יחד למסע של בירור השאלה, בניסיון להבין מה עומד מאחורי זה, מאיפה זה בא".

הזוג רוזיאביץ מגדירים את עצמם דתיים; ההשתייכות לחברה הדתית, שמקדשת את ההורות ואת המשפחה הנורמטיבית ונושאת את דגל הציווי המקראי "פרו ורבו", הוסיפה רובד נוסף של מורכבות לקונפליקט. את הקונפליקט הזה מציג רוזיאביץ במחזה חדש פרי עטו, "שני קווים" – הצגת יחיד בבימויה של גלית צברי ובכיכובה של שירה נתן. במרכז העלילה ניצבת דמותה של חני, אישה דתייה נשואה שאינה רוצה להביא ילדים לעולם, וההצגה כולה מתרחשת בין כותלי חדר השירותים. שם, כאשר חני עושה בדיקת היריון שגרתית, היא מגוללת בפני הקהל את סיפורה ואת הרצון שלה לא להביא ילדים לעולם, למרות הנורמות הדתיות והחברתיות הברורות.

רוזיאביץ בא ממשפחה דתית-לאומית קלאסית, פתוחה מאוד, ירושלמית. "לא חששנו ממה שיגידו ומאיך שזה ייראה", הוא אומר, "אבל לאט לאט התחלנו לשתף חברים בהחלטה שלנו, ובד בבד, המשפחה התחילה לתהות מה קורה. היינו פתוחים מאוד בנושא הזה מהרגע הראשון, והתגובות במשפחה היו אמוציונליות מאוד. זו משפחה דתית ליברלית יחסית, ולמרות זאת, נגענו בעצב חשוף ורגיש.

ילדים הם טעם החיים?(טינסטוק)

"בשיחות עם המשפחה עלו המון דברים, ובסופו של דבר הם עשו את דרכם למחזה. אמרו לנו שילדים הם טעם החיים, שצריך לעשות את זה למען עם ישראל, שהבחירה לא להביא ילדים היא אגואיסטית, ואילו אנחנו חזרנו ואמרנו שבעינינו, דווקא להביא ילד לעולם זה מעשה אגואיסטי. אתה מביא ילד כדי להגשים את עצמך, כדי לקבל תחושה של סיפוק ושל שייכות. המשפחה לא קיבלה את זה. זה זעזע את אמות הספים".  

טאבו גם בעולם החילוני

גם הילה, אישה דתייה ממרכז הארץ, הבינה בשנים האחרונות שאינה רוצה להיות אימא. "כבר בגיל 17 הבנתי שזה לא באמת מגניב", היא אומרת, "ומאז אני יודעת שאני לא רוצה ילדים. כשהייתי באולפנה, למדתי במגמת תקשורת, והסרט הראשון שתכננתי ליצור עסק בנישואים מוקדמים ובהורות מוקדמת. פגשתי המון בנות שהתחתנו בכיתה י"א או י"ב, ושנה לאחר מכן היו אימהות. הבנתי שזה לא מי שאני. באולפנה התייחסו לזה כאל ניסיון לגיטימי לשאול שאלות, אבל כשזה נהפך להחלטה מודעת, זה כבר משהו אחר. עד היום החברות שלי מהאולפנה לא מבינות אותי כל כך, והאמת היא שגם בעולם החילוני זה עדיין טאבו. אנשים נבהלים מאוד מעמדה כזו, ולכן אני לא מדברת על זה הרבה".

קריאה נוספת: "אבא, אמא וילדים שהם הביאו לעולם - זה הבסיס המשפחתי וכך הוא צריך להישאר"

את מדמיינת מצב שבו אי פעם תרצי ילדים?

"קשה לי להאמין שזה יקרה, אבל אם כן, זה יהיה במסגרת של אימוץ. קשה לי הבחירה להביא עוד נשמות לעולם הזה. יש בעולם הזה מספיק נשמות שצריכות אהבה, ולא צריך להביא עוד כאלה. גם מבחינה אקולוגית ומוסרית, הבאת ילדים היא בעייתית בעיניי. אף פעם אין סיבה אחת מובהקת; זה מכלול של סיבות. אני חושבת שאחד הדברים שהכי מפריעים לי הוא שאנשים לא עוצרים כדי לשאול את עצמם אם הם מתאימים להיות הורים, אם הם רוצים בזה בכלל. הם פועלים באופן אוטומטי".

"אנחנו רגילים לחיות כאילו הילדים הם חיינו, וצריך לשאול אם זה באמת נכון", אומר רוזיאביץ, "בחברה הדתית, מעבר לציווי של 'פרו ורבו', יש גם את הנושא של השייכות הקהילתית. השייכות שלך בקהילה הדתית נמדדת על פי הילדים שלך, וכשאין לך ילדים, זה מוציא אותך מהקהילה במובן מסוים. ההצגה מנסה לגרום לאנשים לעצור רגע ולחשוב. אין כאן ניסיון לשכנע אנשים לא להביא ילדים, אלא לגרום להם לקבל החלטה שקולה ומודעת - לא לעשות כי ככה כולם עושים, ולא בגלל החברה והמשפחה".

הציבור הדתי הוא לייט בלוּּמר

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה העוסק בפסיכולוגיה בציבור הדתי, אומר שאם יבוא אליו זוג דתי שאינו רוצה להביא ילדים, הוא ינסה בראש ובראשונה להבין אותם. "אני ארצה קודם כול לשמוע את הסיפור, להבין את החוויה", אומר מוזס, "וכפסיכולוג, אני גם מניח שמאחורי הרצון הזה – אם נתבונן היטב – נגלה מניעים נפשיים עמוקים: לפעמים זה נובע מטראומות ילדות, מכעס על ההורים. הנטייה הטבעית היא לרצות להביא ילדים, לרצות המשכיות, וכשיש זוג שאינו מעוניין בכך, אני אנסה להבין מדוע".

"הציבור הדתי נתקל בכל הדברים שקורים בעולם הרחב, בדרך כלל באיחור", אומר מוזס, "התורה ברורה מאוד בקשר להורות – יש את מצוות 'פרו ורבו'. זו לא רק נטייה טבעית או צורך, אלא גם מצווה. תפקידו של הפסיכולוג במצב של התנגשות בין המצווה ובין הרצון האישי הוא להאיר ולבדוק את המניעים, לסלק את החרדות ואת המחשבות הלא הגיוניות ולהביא את האדם לחשיבה מדויקת יותר לגבי רצונותיו. אם הוא באמת לא רוצה להביא ילדים, אני אברר איתו מה מעמדה של התורה אצלו, עד כמה הוא מאמין ועד כמה לא. לפני שאני חותר לפתרון, החוכמה היא להביא את האדם לקבל את ההחלטות שלו בעצמו".

נדב רוזיאביץ. "אין כמעט התייחסות לנושא האל-הורות כיום"

"אם יישב מולי זוג דתי שלא רוצה ילדים, אפתח מנקודת מוצא שאני מבין ללבם, ואני יכול לראות את הקשיים שלנגד עיניהם", אומר הרב רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, "אבל גם אדבר על כך שמנקודת מבט אנושית וגם מנקודת מבט דתית, כדאי לשקול את זה ולא לפסול על הסף את הילודה. מבחינה הלכתית, מדובר במצווה בסדר גודל מיוחד, ועובדה שהתורה ציוותה עליה – כי היא הבינה שיהיו אנשים שלא יהיה להם דחף ילודה. יש כאן נושא בעל חשיבות רבה מבחינה הלכתית ומוסרית: הבאת ילד פירושה הוצאה של כוחות הנתינה והדאגה לאחר והיכולת שלו לחנך מישהו אחר לתורה ולמצוות ולהעניק לו את הערכים שאתה מאמין בהם".

השאלה של הורים שלא רוצים להביא ילדים למעשה דומה למקרים אחרים של התנגשות בין ההלכה ובין הרצון האנושי. כיצד מתמודדים עם מקרים כאלה?

"בכל מצב של קונפליקט בין הרצונות שלנו ובין ההלכה, השאיפה היא לנסות לצמצם את הקונפליקט ולראות כיצד אפשר בכל זאת לקיים את ההלכה כמה שניתן, ומצד שני, לא לבטל את הרצון שלנו לגמרי. צריך למצוא מעין דרך של גישור בין הרצונות האישיים שלנו ובין ההלכה. אנו לא מוותרים לגמרי על הרצונות שלנו, אבל אנו בכל זאת מוותרים על דברים מסוימים. צריך לדעת לוותר, גם אם זה לא באופן טוטלי. ואחרי הכול, זו ההחלטה של הזוג".

האם העולם הרבני יודע להתמודד ולהכיל זוגות דתיים שאינם רוצים ילדים? "זו שאלה גדולה", אומר נדב רוזיאביץ, "נתחיל מזה שכרגע אין כמעט התייחסות לנושא. יש דתיים ודתיות שמגדירים את עצמם כאל-הורים, אבל זה עדיין לא הגיע לממדים של תופעה, ולכן אני מבין מדוע רבנים לא נותנים את הדעת לנושא. אנחנו עוד לא שם. אני כן מניח שזה יחייב התייחסות בשלב כזה או אחר, כמו כל התמודדות בין העולם הדתי לעולם הליברלי. יש כאן התמודדות לא קלה, בדומה לנושאים כמו היחס ללהט"בים. אני לא מקנא ברבנים".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי