שירים ושערים: כיצד אפשר לעשות מהשבת אמנות?

מי אוהב את השבת? נראה שכולם. השבת – כמוסד דתי, חברתי ותרבותי – מעוררת גם בימינו אמוציות חזקות, יותר מכל יום או אירוע במחזור השנה היהודי. ובאמת, לכל אחד ישנה "השבת שלו" - בבית הכנסת, בקידוש ליד שולחן השבת או בטיול בטבע או על חוף הים, רחמנא ליצלן. וגם מי שאינם שומרים שבת כהלכתה חווים קרוב לוודאי את האווירה המיוחדת שמתחילה בשישי בצהריים וממשיכה אל תוך השבת.

פסטיבל הפיוט, שייתקיים בבית אבי חי ב-6-9 באוקטובר, מציע מסע אל תוך השבת – חוויה משותפת של מילים ומוזיקה. לכבוד הפסטיבל, לראשונה, יפתח בית אבי חי את שעריו בשבת. באירוע "השבת כפארק בזמן", שיזם ד"ר מאיר בוזגלו, יושב ראש תנועת תיקון, ידונו פרופ' חביבה פדיה, ח"כ תמר זנדברג, שמואל חיים פפנהיים ממכון מנדל ואחרים בערכי השבת הדתיים, הציבוריים והחברתיים במדינת ישראל של 2016.

"לא מדובר בניסיון ליצור שבת חדשה או אלטרנטיבית", אומר דיוויד רוזנסון, מנהל בית אבי חי, "הפאנל של תנועת תיקון, למשל, יציע הסתכלויות שונות על אותה השבת. אנחנו לא מסתכלים על השבת כדבר מה ששייך רק לחלק מעם ישראל, אלא כעל משהו משותף לכולנו. חשוב לנו להתייחס אל השבת כעל אחת. השבת גם מאפשרת להגיע לכל מיני דברים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם במהלך השבוע. המטרה שלנו היא לתת את המקום לאנשים לדבר, להיות ביחד, ללמוד, ליהנות מהמוזיקה שתהיה פה, ליהנות מהמילים של הפיוטים וללמוד אותן".

מאיה בלזיצמן. כל אחת והשבת שלה (צילום: מאיה שלו)

פתיחת השערים בשבת היא צעד בעל משמעות. למה החלטתם לעשות את זה דווקא לכבוד פסטיבל הפיוט?

"אנחנו חושבים זמן מה על פתיחת בית אבי חי גם בשבת. אני חושב שחשוב לתת לאנשים אפשרות ליהנות מאירועים שבית אבי חי עושה גם בשבת. הפסטיבל זו הזדמנות מצוינת לעשות את זה, בזכות התוכן, המוזיקה והעיסוק במשמעות של השבת. אמנם לא יהיו תפילות, אבל נעניק תפריט גדול ומגוון של מה שבית אבי חי עושה במהלך השנה. זו השבת הראשונה של השנה, וחשבנו שאין מקום מתאים יותר לציין אותה מאשר בבית אבי חי. אני מקווה שזו תהיה הסנונית הראשונה של אירועים שנקיים בשבתות במהלך כל השנה".

כלי נגינה בשבת

ואכן, מדובר בתפריט גדול ומגוון. הפסטיבל, שיתקיים בבית אבי חי זו השנה התשיעית, יכלול אירועים ייחודיים, החל בטיש חסידי וג'עלה תימנית, דרך אירוע מיוחד לילדים ובו סיפורים ופיוטים ועד מפגשים מוזיקליים יוצאי דופן וחד-פעמיים.

אחד האירועים המסקרנים בפסטיבל נקרא "מסע נשי אל השבת", קבלת שבת בחצר של בית אבי חי עם מאיה בלזיצמן, רונה קינן, נטע אלקיים וחבורת נגנים מוכשרת. "זו קבלת שבת קצת אחרת, לא מסורתית כל כך", אומרת מאיה בלזיצמן, שלא רק משתתפת באירוע, אלא גם הפיקה אותו מוזיקלית. "הרעיון הוא שכל אחת תביא מעצמה את השבת שלה; לא לנסות לייצר אלטרנטיבה לטקס המקובל של השבת, אלא משהו שלנו. קבלת השבת כפי שאנחנו רואות אותה".

קריאה נוספת: נטע אלקיים יצרה פרויקט אישי-משפחתי עם אביה

זה נשמע כמו פרויקט מורכב. איך התנהל תהליך העבודה על המופע?

"אני באה מבית חילוני שלא היו בו אפילו ארוחות שבת. לכן ממש הייתי צריכה לעשות עבודת מחקר על נוסחים שונים של קבלת שבת, ומהם בניתי נוסח שהחלטתי שאני רוצה ללכת בעקבותיו. את הנוסח הזה חילקתי לארבעה חלקים וביקשתי שכל אחת מהבנות תביא משהו שמתאים לה; לא בהכרח פיוטים או מזמורים של שבת; גם שירים ישראליים, גם שירים בערבית, ואפילו קטעים אינסטרומנטליים. אני בחרתי את 'השיר על הארץ', שהלחין יוני רכטר - זאת מבחינתי שבת, שבת ישראלית; רונה בחרה לשיר את 'פתחי לי את הדלת', שכתב אביה עמוס קינן; ונטע בחרה לשיר שיר בערבית שנקרא 'יא ראשא', שמציג גם הוא סוג של שער. כך כל אחת הביאה מהמקום שלה את הכניסה אל השבת.

"גם האנסמבל הוא חלק בלתי נפרד מהמופע. החלק השני של המופע בנוי מיצירות אינסטרומנטליות, ולכן ההרכב הוא חלק מהותי כל כך.המוזיקה לא פחות חשובה מהשירה ומהטקסט מהעולם שאני באה ממנו. למוזיקה יש מקום משמעותי מאוד באירוע".

עם זאת, כלי נגינה בקבלת שבת זה לא עניין מובן מאליו.

"כן, אני חושבת שזה משהו שנחשב למודרני, אבל כבר נמצא היום בכל מיני קבלות שבת בקהילות בארץ ובעולם. מבחינתי, זה הבסיס לכול; לכלים, למנגינה ולנגנים יש מקום חשוב בדיוק כמו לזמרות. אנחנו רוצות להציג מכלול שלם של יצירה, ולא אסופת שירים. אנחנו מנסות להעביר את הקהל תהליך מסוים מנקודת המבט שלנו".

אישה יכולה להיות קצת חזן

איך באופן אישי הגעת לעסוק בפיוטים?

"אפילו שלא גדלתי בבית מסורתי, אני זוכרת שכשהייתי הולכת בתור ילדה לבית הכנסת, הייתי שומעת כל מיני שירים ומנגינות שאהבתי והתחברתי אליהם. גם במחקר שלי גיליתי המון דברים חדשים שלא הכרתי. כל אחת מאיתנו תצא קצת יותר מעורה ותבצע גם משהו שהיא לא הכירה קודם לכן. יש נוסחים ולחנים רבים כל כך, ממש כמספר הקהילות. את הפיוט 'לכה דודי', למשל, נבצע במופע בכמה לחנים שונים".

איך זה לעבוד עם טקסטים מורכבים כאלה?

"זו התמודדות שונה מעבודה עם טקסטים עכשוויים או מקוריים, לפחות מבחינתי. כשקראתי את 'צמאה לך נפשי', ניסיתי להתנתק מכל הביצועים הקודמים ומכל מה שאני יודעת עליו. כשאני באה לטקסט, אני קודם כול רואה איך הוא מדבר אליי. אפילו שאני באה מעולם המוזיקה הקלאסית, אני בודקת כל הזמן איך הטקסט מדבר אליי, ועל פי זה אני פועלת. וזו התמודדות מעניינת".

מה מייחד מסע נשי אל השבת?

"אני מודה שזה תחום שאני פחות מעורה בו, אבל אני כן חושבת שזה יפה שאישה יכולה לבצע ולהלחין שירים שבעבר רק גברים שרו בבית הכנסת. אני אוהבת את זה שאישה יכולה להיות גם קצת חזן".

אלה בדרך כלל טקסטים שנכתבו בידי גברים.

"את חלקם כתבו גברים, נכון, אבל לא את כולם. כל הטקסטים למופע נבחרו ממש בקפידה. למשל, חשבנו לקרוא את הפיוט 'אנא בכוח', אבל אחרי שקראנו אותו, נטע אמרה שהיא לא מתחברת כל כך למילים ולא בטוחה שהיא מסכימה לצורה הזאת של כוח. וכך בחרנו בטקסט אחר, 'אנא ברוך', שכתבה חביבה פדיה בעקבות הפיוט המקורי".

אז למעשה החלפתן טקסט שנכתב בידי גבר בטקסט כמעט הופכי שכתבה אישה.

"נכון. ופתאום, אחרי שנטע הציעה אותו, ראינו שרונה כבר ביצעה אותו פעם, וזה התחבר לנו יפה למופע".

ניק דרייק בבית כנסת מרוקאי

אירוע מעניין נוסף הוא "שירת הבקשות", שבו יגל הרוש ואנסמבל "שיר ידידות" (בתמונה הראשית, למעלה) יארחו את הפייטן הרב חיים לוק ואת היוצר ארז לב ארי בפרשנות חדשה לפיוטים העתיקים משירת הבקשות של יהודי מרוקו. המופע הוא למעשה גם אירוע ההשקה לאלבום "אעירה שחר". באלבום ובמופע יעניקו הרוש והאנסמבל פרשנויות חדשות ומפתיעות לפיוטים מרוקאיים מוכרים וגם יציגו פיוטים מקוריים פרי עטם.

יגל, איך הגעת לעסוק בשירת הבקשות של יהודי מרוקו?

הרוש: "אני גדלתי בבית דתי בדימונה, שהיא היא שמורת טבע של התרבות המרוקאית. השתמרו שם מסורות מוזיקליות שלא השתמרו במקומות אחרים. עזבתי את העולם הזה בגיל צעיר מאוד, ולמעשה לא המשכתי באורח החיים הדתי. לפני 12 שנה, כשהייתי סטודנט, פעל באוניברסיטת בן גוריון ארגון בית הלל, וזה יזם פרויקט ששמו 'ידידי השכחת', שמטרתו היתה לעורר צמיחה מחודשת של עולם הפיוטים. הם חיפשו מוזיקאים שיאתרו פיוטים ישנים ויחדשו אותם.

"וככה התקבצנו כמה מוזיקאים והתחלנו לנסות לאסוף פיוטים. פתאום מצאתי את עצמי חוזר לדימונה, ללילות של בקשות שהיו מתקיימות בליל שבת ממש באמצע הלילה. רוב הפיוטים ששרים שם הם שירי אהבה ושירי געגועים, ואני חושב שמבחינה פואטית, זו השירה העברית הכי יפה שנתקלתי בה. אתה רואה שהיתה פעם שפה אחרת עם אלוהים: שפה שמאפשרת לנסח את המציאות, שפה שהלכה לנו לאיבוד. התחלתי להגיע ללילות הבקשות האלה ממקום אינטלקטואלי כביכול, להתבונן מהצד ולאסוף דברים, אבל מהר מאוד נמשכתי לבקשות ולטקסטים האלה בעבותות אהבה. זו למעשה הפעם הראשונה שחזרתי להתפלל".

איך נראתה העבודה עם הטקסטים האלה?

"בעבודה שלנו ניסינו גם לקרב את הטקסטים האלה אלינו ולהכיר ביופי שלהם וגם לחשוף בהם שני אלמנטים. הראשון הוא למקם את שירת הבקשות כחלק ממסורת שירה אחרת. אנחנו משתמשים בכלים כמו ניי קמנצ'ה וסנטר שמשויכים בכלל למוזיקה המיסטית של המזרח התיכון.

"האלמנט השני לא היה מודע כל כך; הוא פשוט קרה מעצמו. כשהתחלנו לעבוד על האלבום, עשיתי סקיצות ראשוניות בגיטרה. המוזיקה ששמעתי כנער היתה רוק ופולק אמריקאי – ניק דרייק, ניל יאנג - ופתאום אני מזהה במוזיקה הזאת צעדים הרמוניים שלא ידעתי קיימים שם בכלל. כשניגנתי לאשתי את הסקיצות בגיטרה, היא אמרה שזה נשמע כאילו שמו את ניק דרייק בבית כנסת מרוקאי, ובמקום לחסום את זה, החלטתי לזרום עם האסוציאציות המוזיקליות האלה.

"הדור שלנו חי עם מרחבים מוזיקליים משותפים ומשקף את הצומת התרבותי שישראל נמצאת בו. אני זוכר שפעם מישהו שאל אותי אם לא פחדתי שזה לא יישמע אותנטי, אז עניתי שמבחינתי, לנסות לגרום לזה להישמע כמו במקור זה לא אותנטי. לא גדלתי ככה; גדלתי במציאות שבה הפרשנות ההרמונית היא חשובה, ויש בה דיסטורשנים ואלמנטים מערביים אחרים.

הרב חיים לוק, "כל מה שאפשר לחלום עליו" (צילום: מעוז ויסטוך)

"ניסינו לחשוף צד רך שיש במוזיקה מרוקאית, ובפרט בשירת הבקשות. יש נטייה לחשוב שמוזיקה מרוקאית היא רועשת וקצבית, מוזיקת כפיים. יש בזה גם אמת לפעמים, אבל אני זוכר את הבקשות כמשהו רומנטי ואינטימי מאוד. במופע יהיה איתנו הרב חיים לוק, שהוא הפייטן הגדול ביותר של דורנו, פייטן שמסוגל גם ללחוש על הבמה, שזה משהו שאחרים לא עושים. מה שהוא יבצע על הבמה במופע הזה יהיה שונה לגמרי מדברים שהוא ביצע במקומות אחרים. לא שמעו אותו ככה. יש למשל פיוט מלווה בגיטרה אקוסטית ובבס, וזה נשמע כאילו ר' חיים דוד לוק שר פולק שקט ואינטימי. ומבחינתי, לפחות, זה יותר ממה שאפשר לחלום עליו".

קריאה נוספת: על הרב חיים לוק, ש"חי בעולם הפיוט"

במופע יהיו גם פיוטים מקוריים שלך. מעניין אותי מה גורם לאדם בשנת 2016 לשבת ולכתוב פיוטים. איך פיוטים כאלה מתחברים לחיים שלנו היום?

"חשוב להקדים ולומר שאי אפשר בכלל למקם את הפיוטים שלי על אותו רצף של הפיוטים של אבן גבירול או רבי יהודה הלוי; זה לא כוחות. ביחס אליהם, הכתיבה שלי היא של שברי מילים. אבל גם המציאות שאנחנו חיים בה היא מציאות שבורה שמלאה בסדקים, ואי אפשר לבטא היום הוויה שלמה כמו שביטא אבן גבירול. אבל אני כן יכול להגיד שאני יונק ממנו כשאני כותב פיוטים.

"פיוט בעצם מנסה ליצור שפה חדשה שתעזור להבין הוויה, להבין את המציאות. לדוגמה, יש פיוט שר' ישראל נג'ארה כתב: 'לו אהיה אהל / ואתה שוכני / נתעלסה אהב / בגיל נתאזרה'. הבקשה לקרבה עם אלוהים היא אינטימית מאוד. מצד אחד, היא מביעה ומנכיחה ריחוק, כי אלוהים הוא לא אוהל ור' ישראל נג'ארה לא שוכן בתוכו; הפיוט מעניק שפה לבטא את הריחוק הזה, את השבר שהפייטן חווה. הוא גם נותן אפשרות לבטא את הבקשות שלנו מהמציאות.

"כך שמצד אחד, מקופלת בו פרשנות מציאותית וכואבת מאוד של ההוויה, ומצד שני, הפרשנות המציאותית והכואבת של ההוויה מומתקת בעצם הבקשה, עם אפשרות לתיקון. זה בעצם מה שהביא אותי לנסות לכתוב מחדש פיוט. אתה מסתובב בהוויה שאתה צריך לנסח אותה, כדי שתוכל לעבוד איתה. אני מוצא שהשפה של הפיוט מחזירה אותי למקום שיש בו רפואה לעולם".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי