המיניות כפי שהסבירה לנו הקבלה: על שתי יוצרות שמשיבות את הגוף הנשי למקורות

"קוטף אישוני מביא מנחה לשרפים לשמש/ואז תשוקה ואז היער אשר תרעד תגדל אצלי להתפוצץ/עירום הולך נכנס אלי כולי אלי יסוד מלי/לפות בפות צא למסעותך/ זהו!"

(חיה אסתר, מתוך השיר "עסיס חיי").

כשקוראים בשיריה של המשוררת המיסטיקאית חיה אסתר, קשה להתעלם מהכוח הטמיר הדוחף אותה לפעולה, לשירה. בשפה שוצפת וגועשת, גדושה בהקשרים מיסטיים יהודיים, בשפה ארוטית לא מרומזת, המשוררת, שאסופת שיריה וכתביה "הבלדר במוח שלי תנור" ראתה אור באחרונה, כובשת לה מקום שלא היה כמוהו בשירה העברית.

משוררות לפניה שדלו ממקורות מיסטיים כמו יונה וולך, חביבה פדיה, ובמידה מסוימת גם זלדה, עשו זאת בדחילו ורחימו, ושפה זו לא היתה במוקד שירתן. לעומתן, דומה כי חיה אסתר חווה באופן בלתי אמצעי ובעודפות שלא נשמעה קודם לכן – כבמין טרנס – את המראות והתחושות שהיא מוסרת בטקסט השירי. הטקסט הזה יונק היישר ממקורות קבליים, כפי שאפשר למשל לראות בשורות האלה: "..הגוף שלי השמימי זה הממש/מסוף עולם ועד סופו עטוף שלמה ועולמות מתגלגלים משתלשלים ומלאכים כרובים ממים ואויר ורוח הגדול משמיע קול.... וכבר באור הזה כל יכולה". דומה כי חיה אסתר אינה מחוברת בשום צורה למסורת שירית עברית או אחרת, והיא יוצרת מעין סוגה בפני עצמה.

באותה התפרצות הר-געשית שמאפיינת את שיריה, חיה אסתר גם מציירת, והביטחון שעומד מאחורי יצירתה אינו מובן מאליו בכלל. חיה אסתר פורצת את הגדרות של מסורת הסוד היהודית הקבלית הקדומה ומוציאה לחופשי את היסודות הארוטיים הטמונים בה; יסודות שאין להם ביטוי בחברה ובתרבות היהדות המודרנית, משום שהגוף מודר מהן כמעט לחלוטין. אפשר לומר שהיא יוצרת מתוך מסורת בת כמה דורות של השתקה ודיכוי של הגוף ונדחפת אל האלוהי והנשגב בעל כורחה ממש, באמצעות המצאה של ארוטיקה יהודית קדומה וחדשה בו-זמנית. מההיבט הזה, המהלך שלה אינו נקרא כאפיקורסיות מתריסה, אלא דווקא כמה שמתחבר למסורת הקדומה האבודה, ואף מחזיר אותה לרבים שלא הורשו להלך בין שביליה.  

קריאה נוספת: מיניות בחברה הדתית - אם לא נשאל, איך נדע? 

הרמב"ם הועדף על פני המיניות

יחס המקורות לגוף רחוק מלהיות חד-ערכי או חד-משמעי. ד"ר תומר פרסיקו, חוקר דתות, מציין כי חז"ל התייחסו בטבעיות למיניות ובחנו אותה לפי חוקי התורה. לדבריו, "לא היו להם עכבות מודרניות. הם דיברו חופשי. בפרק א' בבראשית כתוב 'הבדיל בין מים למים', והכוונה היא בין מים עליונים, מי גשמים, למים תחתונים, מי תהום. אצל חז"ל, מים עליונים מסמלים ישויות מטפיזיות שיש להן מין ומגדר גברי הרוצים וצריכים להתאחד עם הנקבות (מים תחתונים). כשיש זיווג תקין, יש מים ויש ברכה".

עטיפת ספרה של חיה אסתר

ההקבלה בין מיניות ופריון בטבע נעשתה מרכזית בקבלה, והשפה היא ארוטית כמעט במפורש. כך למשל, התפתחה בקבלה התפיסה שלפיה המקובל צריך לעורר "מים נוקבים" נקביים כדי שהשפע האלוהי, הנותן חיות לעולם, ירד למטה. "המים בספרות זו מסמלים את הנוזלים הגופניים של גופנו, והספרות היא מערכת האינסטלציה השמימית שדרכה השפע יורד", מסביר פרסיקו, "מים נוקבים, נקביים, צריכים להתעורר ראשונים כדי ששפע, שהוא ביטוי של זכריות, ירד לעולם. הנקבה היא העולם, כנסת ישראל.

"למה צריך לעשות מצוות?", שואל פרסיקו ומיד עונה: "יש לכך הסבר קוסמולוגי. כי ספרה מזדווגת עם ספרה אחרת, ואז השפע האלוהי יורד. בכתבי האר"י השפה שבה כל זה מתואר בצורה היא פלסטית מאוד, פורנוגרפית ממש".

ואולם, הספרות היהודית, הגדושה במיניות, דוכאה בתנועת מלקחיים בתקופה המודרנית, אומר פרסיקו. "בתקופת ההשכלה היהודית במאה ה-18, דאגו המשכילים לטאטא את המיסטיקה אל מתחת לשטיח. זה הביך אותם מול הלא יהודים. הם רצו יהדות רציונליסטית שתתאים לרוח הזמן של הנאורות והמודרנה, של הנצרות הפרוטסטנטית, ולכן הם העדיפו את הרמב"ם השכלתני והחביאו את המיניות".

מנגד, החברה החרדית דיכאה את הגוף כחלק מההתבצרות שלה מול סכנות החילון והמודרנה ואימצה את ההלכה על פני הגיונות קבליים. הליטאים לא עסקו בקבלה, והחסידים עסקו בה, ולכן ידעו להגביר את חומות הריחוק ממנה.

לא מיניות מקודדת או סמלית

מתוך מסורת זו של השתקה ודיכוי הגוף, בוודאי של האישה, ניצבת חיה אסתר, שבעצמה גדלה בהוויה חרדית. חוקרת הקבלה ד"ר מלילה הלנר-אשד, שכתבה אחרית דבר לספרה של חיה אסתר, אומרת שהמשוררת מחוברת לדימויים וללשון של הספרות הקבליסטית. "היא לא קוראת את המקורות הללו; היא חיה אותם. היא נוטלת את החופש לבקר במחוזות האלה, שנשים היו ממודרות מהם לגמרי, ולעשות את המסעות האלה בתור אישה עם גוף ועם מיניות. עם דמים, בלא שפלות רוח ובלא אפולוגטיקה. ועמדה זו מתוך חירות אישיותית – זו הנועזוּת שלה".    

הלנר-אשד מוסיפה שספרות הזוהר היא אמנם ארוטית מאוד, אך זו מיניות מקודדת וסימבולית. "חיה אסתר לעומת זאת", היא אומרת, "חווה חוויה אקסטטית, מינית ומלאת מסתורין, והיא פשוט קופצת לנהר – וכמעט בעל כורחה. היא מדווחת לנו משם. הגוף משמש לה חלון לאלוהי, הוא כלי המעבר שלה לנשגב, והפריצה של הגבולות הללו הם באותו סדר גודל של הדיכוי".

חוקרת הקבלה הלנר-אשד מבחינה בלי קושי שהמשוררת שולטת בספרות הקבלית. "השפה שלה היא של הזוהר ושל ספרות חז"ל. יכול להיות שאם היתה נוצרית או הודית, העולם היה מתואר במושגים מדתות אלה. ואולם חיה אסתר היא משוררת עברית מיסטיקאית והיא יוצרת בתרבות העברית ומחברת בין שפה קדושה לשפת רחוב, בין גבוה לנמוך".

דלת לנשגב

משהו מאותה חציית גבולות, שהיו מסומנים כאסורים לנשים – מהשימוש בגוף ככלי לנשגב – אפשר לראות גם בתערוכה עכשווית של האמנית נינה מרידור, "מעשה צעצועים", בגלריה אגריפס 12 בירושלים. שֶם התערוכה, העוסקת באיקונוגרפיה יהודית, מתייחס לביטוי שמשמעותו אמנות לצורכי פולחן, ומקורו בספר דברי הימים, בתיאור הכרובים שעיטרו את קודש הקודשים בבית המקדש.

נינה מרידור (צילום: רנטה ריבקין גל)

מרידור מציגה עבודות צילום מעובדות ומעוצבות כאיקונות. במרכז התערוכה עומד מיצג שמתלווה אליו קולה של ויקטוריה חנה - יצירה קולית שהוזמנה לתערוכה. בעבודה אחרת נראה רדיד אדום עוטף גוף אישה בלי פניה. במרכזה של אותה דמות אפשר לזהות קווי מתאר של איבר מין נשי. הדימוי הזה חוזר ברוב הצילומים, שהם מניפולציות בעיבוד מחשב בדמותה של האמנית.

היא מציגה פרשנות אישית מאוד להקבלה של חז"ל בין מיניות ופריון ובין מיניות ושפע אלוהי. תערוכה שמתעדת תפילה ומציירת איקונה יהודית ומשמיעה את התפילה של ויקטוריה חנה היא דרישה להכרה בזכות הנשית של התפילה. ואולם, מכיוון שתפילה זה דבר ספציפי וגם אבסטרקטי, הכוונה היא שההכרה בזכותו של כל אדם לתפילה משמעותה הכרה בזכות של כל בן אדם ואישה לשוויון זכויות במובן הרחב יותר.

כמו אצל חיה אסתר, יש תחושה שמרידור, ציירת ואמנית בוגרת בצלאל ממוצא רוסי, נוטלת את החופש לפעול בהקשרים התרבותיים היהודיים, לאו דווקא באופן המקובל ובמרחב המקובל. נוסף על זאת, נראה כי שתי היוצרות הללו, שפועלות מתוך הקשר של טקסטים קדומים, מבטאות במשהו רוח של תקופה: התרבות כיום מאפשרת התרופפות של ההיררכיה בין גבוה לנמוך, עירוב של קודש וחול, ואולי יש גם השפעות לחדירת האסתטיקה של הפורנוגרפיה למרכז התרבות.

"יכול להיות שפעם לא היו אוזניים שהיו יכולות לקבל את השפה של חיה אסתר, בייחוד בעולם שהיא באה ממנו", מעירה הלנר-אשד, שנתקלה באקראי בספר שירה של חיה אסתר ומאז היא עוקבת אחריה, "השירה שלה היא בין העולמות. בין היתר בשל העודפות שלה; היא לא מתאימה למינימליזם בשירה, זה משהו אחר. החוויה היא בו בזמן גם של קדושה וגם של מיניות".  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי