איך כותבים הכותבים?

לפעמים נראה שכדי לתאר את הדברים המופשטים והכמוסים ביותר הקשורים בתהליך היצירה, יש להתבונן כמה שיותר רחוק, לבחון את התופעות הגדולות ביותר של החיים. "בתהליכים גיאולוגיים", אומר דרור בורשטיין, "יש הר געש, ויכול להיות שיחלפו אלף שנה, והוא לא יתפרץ ולא יעלה ממנו עשן, ואז, פתאום, יעלה ממנו עשן. העשן לא התחיל לעלות באותו הרגע; קרו תהליכים קודמים מתחת לפני האדמה שפועלים מיליארדי שנה והם שם כל הזמן, בזמן שאנחנו מדברים. אם הר הגעש יתפרץ עכשיו, התהליך כבר התחיל לפני הרבה שנים. את התהליכים שקורים בתוך הר הגעש אפשר לחבר ברצף פיזי שניתן לתארו; לא רצף מטאפיזי-פילוסופי. התנועה של המַגמה מתחת לפני האדמה אטית מאוד, ואני חושב שזה בדיוק אותו הדבר בנפש".

ליאת קפלן מדמה את תהליך הכתיבה למשהו פנטסטי, בעל ניחוח חשוך ואגדתי שרב בו הנסתר על הגלוי: "זה כמו להעלות משהו מבור", אומרת קפלן, "את רואה את קצה החבל שהידיים אוחזות בו, אבל את לא רואה את כל ההשתלשלות שלו. את לא רואה מה את מעלה מלמטה. הכול קורה לאט מאוד, וזה קורה רק אם את מעלה את הדבר הזה. דבר לא יקרה אם צד אחד של החבל אחוז בידייך ולא תמשכי אותו".

בורשטיין וקפלן, שניהם משוררים ועורכים מוערכים, עובדים בשיתוף פעולה, ושניהם פרסמו ספרי שירת הייקו באחרונה: "כאן בתוך כאן" של קפלן ו"אלה הם חיי" של בורשטיין. שניהם גם מתארחים השנה בפסטיבל "ימי אהבה לשירה" של כתב העת "משיב הרוח".

רגע עוצמתי של זהות והגיבוש שלה

"כאן בתוך כאן", ספר ההייקו של ליאת קפלן

"משיב הרוח" הוא כתב עת לשירה יהודית-ישראלית שהקימו ב-1994 חבורת משוררים צעירים, תלמידי ישיבות הסדר, חלקם מתנחלים שחיפשו במה לבטא באמצעותה את העולם היצירתי-אמנותי שלהם, שלא היה לו מקום במסגרת הישיבתית. עם הקמתו, כתב העת יצר מרחב תרבותי חדש שנע בין התרבות הדתית-יהודית לתרבות המערבית ואִפשר לכותבים ולקוראיהם לבחון את הזהויות השונות שמתקיימות בתוכם.

"'משיב הרוח' היה מבחינתי תגלית ונתן לי תחושת חופש", מספרת המשוררת אפרת ביגמן, "המקום שגדלתי בו, אולפנה של הציונות הדתית, היה מקום שבו המיניות והיצריות היו דבר מודחק. מאגר היצירה נובע גם משם. בכלל ליצירה היה מקום מוגבל – רק כחלק מהעבודה הרוחנית-דתית. הוא היה מרחב של פוטנציאל בתוך שיח השירה היהודי-דתי-ישראל-ציוני; רגע עוצמתי של זהות והגיבוש שלה. היום כתב העת אינו מגזרי, ומפרסמים בו משוררים מגוונים ורבים".

קריאה נוספת: "משיב הרוח" היה רגע תרבותי משמעותי בזמן אמת

באירוע "אסוף בתוכי כקפל בד" – שתערוך ותנחה ביגמן ויפתח את הפסטיבל ביום רביעי, 30 בנובמבר – מנסה גם היא להתחקות אחר הרגע שבו היצירה נוצרת. האם יש רגע אחד כזה, של "השתוקקות לפני מימוש", כדבריה, שאחריו היצירה מתחילה לזרום? "החוויה שקודמת לכתיבה מסקרנת אותי מאוד", היא מספרת, "האם פיזית את מרגישה שאת הולכת ליצור היום? איזו מן חוויה זאת? האם יש חופש להגיד הכול כיוון שאין מי שיראה, או אולי זו חוויה של חרדה קיומית, מין מפלצת פרועה ונטולת רסן?

"לפני שאני כותבת, אני מרגישה רטט ורעד פנימיים. זה מחלחל גם לנשימות שלי; אני מרגישה שיש עין נוספת שנכנסת לנשימה שלי ובוחנת מה קורה בתוכה. אני יודעת אז שאכתוב באותו היום או שהכתיבה קרובה אליי. מסקרן אותי לשמוע איך משוררים אחרים חווים את זה".

תהליך היצירה אורך כ-200 אלף שנה

דרור בורשטיין וליאת קפלן דווקא מתארים את הכתיבה כרצף אחד מתמשך, ולא כרגע שאפשר לזהות בבירור. "אם רוצים לצמצם את זה לזמן, אז 200 אלף שנה", אומר בורשטיין ברצינות מפתיעה, "הזמן שבו ההומוספיאנס קיים. אלו דברים שעוברים מדור לדור, שקשורים לסגנון ולדרך מחשבה לדמיון בין הדורות.

דרור בורשטיין. תהליכים בני אלפי שנים

"האופן שבו אנשים מדברים קשור לאיך שהם כותבים, לאופן שבו שהם מדברים בשירה. זה קשור לשפה שדיברו הוריהם. זו לא מסירה פשוטה, אלה תהליכים חמקמקים, אך אין לי ספק שהם קיימים, זה נראה לי דבר שאפשר ממש למדוד אותו בניסוי, אם מישהו היה רוצה לערוך ניסוי כזה".

קפלן טוענת שחלק ממורכבות העניין גם נובעת מכך שקריאה וכתיבה מונחות על אותו הרצף, ולכן קשה יהיה לבודד את רגע היצירה האולטימטיבי, שכן הוא משורג באינספור שעות קריאה שקדמו לו. "אדם כותב, גם כשהוא קורא, הוא כותב לתוך מה שהוא קורא", היא מסבירה, "הקריאה היא סוג של התכתבות. הנחת העבודה שלי היא שאף אחד לא כותב טקסט מקורי. כשאני כותבת, אני מתכתבת עם כל מיני טקסטים שקראתי. אנחנו כותבים בתוך מסכת אינסופית של כתיבה והתכתבויות. לפעמים אפשר להבחין ברגע מסוים ולהרגיש שמשהו מתחולל בו, אבל ברוב הפעמים, הכתיבה היא משהו שמתבשל הרבה זמן".

ומה קורה בשעת הכתיבה עצמה?

"הרגע של הכתיבה מונע ממני הרבה פעמים להיות נוכחת. הדחף שלי לרוב בכתיבת הייקו הוא כמעט להילחם בצורך לכתוב. זה קונפליקט בסיסי מאוד. לפעמים הרגע הזה קורה: את נוכחת, ואז דברים מתחילים להתפתח. הרגע הזה יכול להיות ציפור חולפת או תשומת לב לגוון מעודן מאוד בקשת הרגשות שלך. הביטוי במילים, בין שהן מדוברות או ובין שהן כתובות, הוא סוג של תרגום, ותרגום, גם אם הוא מוצלח מאוד, הוא תמיד חסר".

כשהקפיץ מתוח, כשהכדור עף

בורשטיין שם לב לרגע שבו מתחילה הכתיבה רק בדיעבד: "אתה יכול לשחזר ולהבין כל מיני דברים שקרו באותם ימים, אבל לפעמים זה תהליך שאתה נמצא בו בלי קשר לשום דבר. יש לך מצב רוח כלשהו, ואז אתה הולך ברחוב ורואה איזו ציפור. הציפור הזאת לא קשורה לתהליך שאתה עברת. התהליך שעברת לא הוביל אליה. נגיד שאתה שמח ביום ראשון; זה לא קשור לזה שאתה רואה עכשיו ציפור.

"בלימודי פיזיקה", מסביר בורשטיין על דרך המשל, "כשמדברים על אנרגיה פוטנציאלית, מדברים על שני שלבים: האנרגיה הפוטנציאלית של הקפיץ, ואנרגיה אחרת, קינטית, שמעיפה את הכדור. האנרגיה נהיית מדבר אחד לדבר אחר ומשנה את צורתה. יש כאן שני שלבים: כשהקפיץ מתוח וכשהכדור עף. בכתיבה זה יכול להיות ככה לפעמים, אבל לא בהכרח. הרבה פעמים נודע לי על קיום הקפיץ רק אחרי שהכדור כבר עף, ובכלל לא ידעתי על השלב הראשון".

ואולי הכתיבה היא בעצם עבודה. "המילה פואטיקה, פואטס, מיוונית, היא מלאכה, עבודה", אומרת קפלן, "קילומטרים על קילומטרים של עבודה, ורק לפעמים יש תוצרת. אין שליטה על זה ממש. בלי נוכחות ובלי עבודה, זה לא קורה. יש פה נס קטן שקורה או לא קורה, ואותי מעניינים הדברים שמתגלים תוך כדי כך, שנשארים לא גלויים לגמרי; התחושה הזאת שהכותב לא יודע באמת, והוא מהסס, אינטימי, הולך על חבל ושואל אותי: רוצה לבוא איתי?".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי