לסרב לעולם בשביל לכתוב: שיחה עם רונית מטלון

את התכונה המתבקשת, סדרת הפעולות הכמעט הכרחיות של השעות הספורות המטרימות את ליל כלולותיה, מחליפה מרגי, גיבורת הנובלה החדשה של רונית מטלון "והכלה סגרה את הדלת", בהסתגרות, ומשלחת מתוך החדר החתום את גזירת הסירוב להתחתן. וכך, על כפות המנעול, ניגפים בזה אחר זה קרובי המשפחה בניסיון לשנות את פסק הדין ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם השיבוש שנכפה עליהם.

"הנובלה מתחילה בהיעדר ובאופן החזק שההיעדר מקרין אלינו ומעצב אותנו", אומרת מטלון בשיחת טלפון, "ההיעדרות של מרגי היא גנרטור חשוב מאוד לטקסט הזה. ההיעדר מעצב את כל האנשים שמאחורי הדלת. אנשים נעדרים לפעמים נוכחים בחיינו ומקרינים עליהם יותר מאשר האנשים שנמצאים בהם. ההיעדרות, האין או האין-יש מקרינה ופועלת".

לקריאה נוספת: על התרגום החדש לספרה של ז'קלין כהנוב "סולם יעקב"

ההיעדר ביצירתה של מטלון הוא לעולם אינו רגע מובחן שמזוהה רק עם דמות אחת; הוא פוער תהום שמתמלאת בהיעדרויות מסדרים ומיקומים מתחלפים בכל מערכות החיים שנבראות בטקסטים שלה. גם ב"והכלה סגרה את הדלת" מתברר היעדר ראשוני שבתוכו ומתוכו מתממשים היטלים של חסר: אחותה הצעירה של מרגי יצאה מהבית ומאז נעלמו עקבותיה, והיעדרותה מקצה מקום או מתגלגלת להיעדרות של מרגי; כמו שמדווחת אמה של מרגי לרופאה שמטפלת במקרים של כלות מתחרטות:

"'מרגי הגדולה. יש נטלי, הקטנה. בשלוש שנים יותר קטנה ממרגי. היא איננה,'" אמרה.

"'היא נפטרה?,'" שאלה הרופאה בזהירות.

נדיה הנידה בראשה לשלילה. "'לא, לא, היא חיה, הילדה. נטלי חיה. היא איננה,'"(והכלה סגרה את הדלת, עמ' 73).

האבנים הראשונות של הכתיבה

כבר ברומן "קול צעדינו", ואף  קודם לכן, ניסחה מטלון בכתיבתה את ההיעלמות המכוונת, את הסירוב לעולם ואת ההוויה שאחוזה בהתנגדות: "סירבתי, החולמנות היתה סרבנות. לאט-לאט, במסתרים, ומתוך איזו נקודת איזון לא נתפסת בין שליטה לאי שליטה, בין מאמץ להרפיה, טופחה בתוכי ההיעדרות הסרבנית, עצירת הנשימה – בדומה לגן סודי ההולך ומשתרג, מעמיק את שורשיו.. " (קול צעדינו, עמ' 179).

גם אם חוט של שתיקה ואילמות קושר בין הגיבורות שלה, וגם אם יש בספר מופעים של היעדר שגוזרים בדידות, מטלון אינה נעתרת לעשות השוואות כאלה או להצביע על הזיקות ביניהם, מוצדקות יותר ופחות. "ברור שבתוך העמדה הזאת של הסירוב ושל ההתבודדות מונחות האבנים הראשונות וההכרחיות של הכתיבה", היא מבהירה, "צריך לסרב לעולם בשביל לכתוב. תמיד כשאני מתחילה לכתוב משהו, זה מתוך אשליה של הפניית עורף מוחלטת לכל מה שעשיתי.

"אני אומרת אשליה, כי ודאי שאי אפשר להפנות עורף. ודאי שנמצא איתי איזה חוט של המשכיות בין כל הגיבורות שלי, אבל אני לא רוקמת את הטקסט הפנימי בין הטקסטים שלי. זה לא מעניין אותי. לדעתי, אי אפשר לכתוב ככה. צריך תחושה חזקה של חירות. בשביל לכתוב משהו חדש, עליי להגר ממה שעשיתי. ברור שיש גנאלוגיה של גיבורים; למי אין? לכל יוצר יש. הגיבורות שלי עברו כל מיני שינויים, בטוח, אבל עליי לראות אותם ולא לראות אותם בעת ובעונה אחת". 

עטיפת הספר

על ציר התנועה הסואן של היעדרות-נוכחות מטלון אינה מזכה את מרגי המתבצרת במבט מלווה או מכיל; את נוכחותה של המחברת היא משתדלת לצמצם ולמהול אותה רק בהתרחשויות שמחוץ לחדר. "לא יודעים על מרגי הרבה", היא מסבירה, "גם אני לא יודעת, ואני כאן בחרתי לא לדעת למה מרגי עושה את מה שהיא עושה. אני מרגישה את ה'למה', אבל לא יודעת אותו. אין לי מילים בשבילו; זה משהו שאין לו מילים. אין לי הנמקות. אני לא יודעת אם למרגי עצמה יש הנמקות. התעניינתי ברגע הזה שאנשים עושים משהו מסוים או לא עושים, מתוך איזו חשכה פנימית שהיא כנראה בו בזמן גם אור מסנוור.

"מרגי כנראה מבינה משהו בעוצמה חזקה מאוד, אבל הוא גם חשוך לה לחלוטין. אם הייתי פותחת אותו, הייתי יוצרת מלאכותיות של המקום הזה, שהוא חשוך ואפל. אני לא יודעת עליה. במובן הזה, המצב שלה שונה מאוד מזה של אסתר מ'זה עם הפנים אלינו' או מזה של המספרת ב'קול צעדינו'. זאת סיטואציה שמצריכה אסטרטגיה אחרת של כתיבה. אף על פי שיש חוטים שנמשכים, זה מיקום אחר. גם אני מאחורי הדלת, מהצד של המשפחה".

לדייק את הסבל

בשלושת העשורים האחרונים התבסס מעמדה של מטלון במרחב האינטלקטואלי כאחת מאנשי הספרות המרכזיים הפועלים כיום בארץ, ומכלול יצירתה, שיכול לתת מענה גם לשאלה מהי ספרות - "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", "זרים בבית", "שרה, שרה", "קרוא וכתוב", "זה עם הפנים אלינו", "גלו את פניה", "קול צעדינו" ,"השפעה בלתי הוגנת",  "הנערות ההולכות בשנתן", וכמובן, הנובלה החדשה – מחזיק אפשרות מעמיקה ומורכבת של עיבוד ופיתוח עמדות ביחס לנשיות ולמזרחיות, והוא בבחינת עדות לכך שהן כבר זכו לטיפול ספרותי מסור גם בעבר.     

"המזרחיות והנשיות הן קואורדינטות שכל הזמן חוצות זו את זו ומסבכות אחת את השנייה", מסבירה מטלון, "בטוח שיש לנשיות משמעות, ויש לה משמעות גדולה יותר ויותר עם השנים, אבל אני לא יכולה להקיף אותה במבטי ולהגיד לך כי אני בתוך זה. יש לה משמעות עצומה, למזרחיות שלי גם; היא רק לא יכולה להתנסח במילים של אחרים. נלחמתי על המקום הזה, שלא יכניסו אותי לקופסאות הנשיות הרגילות.

"ספרות מסתכלת אחרת על שאלת הזהות. ספרות במיטבה מסבכת את הזהות בכל המקומות כי זה מה שצריך לעשות. מרגי היא בחורה מבית מזרחי שלומדת באוניברסיטה, אוהבת את צ'כוב ואוהבת את לאה גולדברג".  

"אני גם לא מרגישה שייכת לדור ספרותי. אני לא חושבת על השאלה הזאת בכלל", הודפת מטלון עוד ניסיון להכניס אותה לקופסאות הרגילות, "אני לא יודעת איזה דור אני בכלל. בדיוק כמו שאני מרגישה שמתפוצצים בי הרבה גילים: אני בת 80, אני בת חמש, אני בת 12 ואני בגיל שלי,  בת 57. לפעמים. באותו גיל שאומרים שהוא שלי. השאלה הזאת של דורות - אני לא מסוגלת להסתכלות כזו על עצמי".

והשפעה? "אני לא יודעת על השפעות. יש סופרים שאני אוהבת ואני קשורה אליהם. אם הם השפיעו עליי או לא? אולי לא. גם ההשפעה היא משהו הפכפך. היא משתנה מאוד כשמכניסים אותה לגוף. וירג'יניה וולף, פוקנר, סלין, ס. יזהר, קנז - אף לא אחד מהסופרים האלה לא היה כותב את 'והכלה סגרה את הדלת', ואולי הם אפילו היו שונאים אותו".

אז לא נדבר במונחים של מסורת כתיבה נשית ולא של השפעה ישירה וגם לא במונחים של מוקדם או מאוחר, אלא פשוט על גיבורות שנעות, פועלות או כושלות במרחבי הספרות. בתוך מרחב המחיה המפולש הזה קשה לבטל את הגורלות המשתרגים שחולקות הגיבורות של מטלון, למשל עם פועלות חסרות תקווה במפעל לחזיות אצל אלפרידה ילינק; עם הנשים הדהויות והשתוקות אצל נטליה גינצבורג; ועם הקיום הנשי המחוק שמגע הקסם של קלריס ליספקטור מפיח בו חיים.

"מי כמונו יודעות שנשיות היא דבר שעושים", מסבירה מטלון, "נשיות היא לא דבר נתון. הוא גם נתון, אבל לא רק. מרגי היא אדם שרוצה להמציא את הנשיות של עצמו. אבל מצד שלישי, וגם זה חשוב להגיד – זאת לא רק פעולה של כוח ושל אומץ ושל להגיד לא. זו גם חולשה או תבוסה נורא גדולה. כי מרגי נורא מסכנה. אני לא יודעת אם המילה מסכנה נכונה פה, אבל היא מאוד סובלת. זה רגע כזה שבן אדם גם קורס לתוך עצמו, לשתיקתו, לתוך האלם שלו. זו לא רק בחירה; זו גם קריסה. זה ביחד הכוח והחולשה".

כך או כך, מרגי תובעת לעצמה משהו שהגבריות מקבלת אותו כמובן מאליו - את הזכות "להסתגר בחדר", את האפשרות להיות אדון הזמן והשתיקות. מרגי לוקחת את הזמן בזמן הכי לא מתאים. "זה די מדהים לחשוב שגם את הפריבילגיה להיות אבוד הבנים לקחו", אומרת מטלון, "למה לנו לא מגיע להיות אבודות? גם לנו מותר ללכת לאיבוד".

"מרגי לא יכולה להתחתן, כלומר, להיות בזוג, כלומר, לרצות במישהו שיהיה עד לחייה; היא לא יכולה שיסתכלו עליה. היא לא יכולה שישאלו אותה 'מה שלומך?'. היא לא יכולה. היא לא רוצה. היא לא רוצה את סוג ההגנה בעולם שהזוגיות נותנת, שחתונה נותנת. היא בוחרת בדרך של הפקר. להפקיר את עצמה למשהו גדול יותר. אני מדברת גם מהבחינה של תולדות הנשיות. לבחור בזה זה לא פשוט בימינו. לא להיקלע, אלא לבחור איך לכאוב את כאבייך, שזו גם חירות. זה לא אומר לבחור אושר, אלא לדייק את הסבל שלך. שיהיה מדויק באיזה אופן שיהיה נכון לאותו רגע".

העיסוק האינטנסיבי בשאלות של נשיות שמוכר מספריה הקודמים – שכמובן נמנע מלהעמיד דגם מוגמר, חובק ויודע כול – מקבל תפנית בנובלה עם הופעתו של מתי, החתן המיועד הזנוח, שעליו כתבה מטלון בנובלה: "כמוה השתוקק להינעל מאחורי איזו דלת, כמוה להשבית את הכל, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם, לצמצם את כל קיומו לרווח הזה שבין הבל נשימתו לבין אוזן הכר שראשו שוכב עליו". (עמ' 92)

מתי מתמקם בעמדה "נשית" יותר. הוא המכווץ, הוא זה שמתכונן מול המבט ומול הצרכים של מרגי ומתארגן מולם, גם נפשית וגם גופנית. "הביקורות טועות לחשוב שהסופר או הסופרת נמצאים רק במה שמכונה הגיבור הראשי. בנובלה הזאת אני הרבה יותר מתי מאשר מרגי. הרבה יותר. זה בנאלי ממש לחשוב שאם היא בחורה ואם היא אישה ואם היא מסתגרת בחדר, זו הסופרת. איזה קשקוש", מגיבה מטלון על כמה ביקורות שהתפרסמו לאחרונה, "רוב הנובלה היא מנקודת מבטו. אני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ככה, בסוג כזה של חמלה, לפני 20 שנה.

"אני נורא אוהבת את מתי ואת סוג הגבריות שלו. אני חושבת שהוא הגיבור הגברי שאני הכי אוהבת. ממש התאהבתי בו במהלך הכתיבה. הרגשתי שהוא צובר נפח במהלכה. מה שיש לי עכשיו בראש זה הדור הזה של הגברים הצעירים, שהם הבן שלי והחברים שלו. וזה משהו שאני אוהבת יותר, סוג של גבריות רכה יותר. אני חושבת שהוא גם הכי קרוב ליכולת לאהוב את מרגי או להבין משהו על אהבה. הוא אוהב את הזר והאחר. לא במובן של המיסטיפיקציה של הזר והאחר. הוא לא מבין מה היא עושה, והוא אוהב אותה. בלי להבין".

הצטרפן לדף הפייסבוק של בית אבי חי