סיפור על אהבה וחושך: על התפקיד המכונן של האור בקולנוע

האין זה מופלא שלאנשים שהמציאו את הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו קראו לומייר? לומייר בצרפתית זה ״אור״, ולכן, אם נגיד שלא ייתכן קולנוע בלא אור, בלא לומייר, זה יהיה נכון בכל מובן. מה הביאו האחים לואי-ז׳אן ואוגוסט לומייר לחיינו? את אלומת האור החוצה חדר חשוך. ההיסטוריה תמשיך לריב מי המציא ראשון את מצלמת הקולנוע בסוף המאה ה-19 – הצרפתים אומרים שאלה היו האחים לומייר; האמריקאים נותנים את הקרדיט לתומס אדיסון, והוא מצדו האשים את האחים לומייר בגניבת הפטנט שלו. אדיסון כנראה צודק, אבל בפועל, האחים לומייר ניצחו. מדוע? כי הם לימדו אותנו שהדבר הזה שנקרא ״קולנוע״ איננו המצלמה (המכשיר) או אפילו הסרט עצמו, אלא חוויית הצפייה בו.

אדיסון המציא מכשיר הצצה ששמו קינטוסקופ, שמופעל בהכנסת מטבע ומציג סרט קצרצר לצופה בודד. הפריימים הבודדים הודפסו על פיסות נייר צילום שחלפו בדפדוף מהיר ויצרו את אשליית התנועה. אדיסון ראה בקולנוע משהו שיש להיות נבוך בו, שמציג סרטים בעלי פוטנציאל נלוז: סרטי ירידים של נשים מעורטלות ובני אדם בעלי עיוותים.

האחים לומייר רצו את האור. הם אלה שמיקמו את הקרנת הסרט בתוך אולם חשוך שבו הסרט מוקרן על גבי מסך לבן; הם אלה שהפכו את הקולנוע לחוויה קהילתית, קולקטיבית, חלום בהקיץ משותף של קבוצת אנשים שמגיבה לא רק למה שמוצג על המסך, אלא גם לאינטראקציה שנוצרת בתוך פרטיה.

מאז 28 בדצמבר 1895 ועד היום סרטים מוקרנים כשאלומת אור מפלחת את החושך, והאור המוחזר מהמסך הלבן הוא זה שנקלט בעצבי הראייה של הצופים מולו. השנה נציין את יום השנה ה-121 לאירוע הזה בערב נר חמישי של חנוכה, חג האורות (זה היה מהמם ומפליא בריבוע אם היינו מגלים שהקרנת הקולנוע הראשונה התקיימה גם היא בימי החנוכה, אבל עיון בלוח שנה העברי מגלה שלא).

האחים לומייר. לימדו אותנו שהדבר שנקרא "קולנוע" הוא חוויית הצפייה בו

האור והחושך כתמות מוסריות

לא ייתכן קולנוע בלי אור. עובדה זו, בראש ובראשונה, היא עובדה פיזיקלית. קולנוע מוקרן בחושך, אבל מראשיתו הוא זקוק להמון אור. כדי לצלם סרט, צריך להאיר אובייקטים. האור החוזר מהם נקלט בעדשה, וזו מכנסת את קרני האור אל סרט הצילום. סרט הצילום - בימים הלא מאוד עתיקים שבהם עדיין צילמו בעיקר בפילם - מכיל שתי שכבות: חומר פלסטי שנקרא צלולויד, ועליו מרוחה אמולסיה, המכילה גרגירי כסף זעירים שמגיבים לאור. אחרי תהליך פיתוח כימיקלי, אמולסיית הכסף הזאת חושפת את התמונה שנצרבה עליה.

תהליך ההתפתחות של טכנולוגיית הצילום בא לידי ביטוי בכמות האור הדרושה כדי לקבל תמונה איכותית. בראשית ימי הקולנוע היה צריך את השמש כולה. אדיסון הקים את אולפן הקולנוע הראשון בעולם. קראו לו ברטה השחורה, והוא נבנה בניו ג׳רזי. הוא נקרא כך כי כל הקירות היו מצופים בנייר פחם שחור, כדי ליצור רקע שחור אחיד לצילום. אבל גג האולפן, שנבנה בתוך אסם, היה נפתח כדי להכניס את אור השמש (זכרו, באותן שנים אדיסון גם עבד על המצאת נורת החשמל הראשונה, אבל היא עדיין לא היתה מפותחת דיה כדי לספק אור למטרות צילום).

קריאה נוספת: מדוע אין כמעט פרשנויות קולנועיות לחלומות התנ"ך?

הבעיה היתה שניו ג׳רזי, שנמצאת בחוף המזרחי של ארצות הברית, היא מדינה שאין בה הרבה ימי שמש. כדי להחזיק תעשיית קולנוע שפעילה לאורך כך השנה, צריך למצוא את המקום שיש בו הכי הרבה אור שמש בארצות הברית. וכך, באמצעות הסתמכות על נתונים סטטיסטיים באלמנך האמריקאי, נמצא האזור שיש בו הכי הרבה ימי שמש בשנה: עיירה כפרית קטנה במחוז לוס אנג׳לס ששמה הוליווד. אדיסון וחבריו פרקו את ברטה השחורה ונדדו בעקבות השמש.

עם השנים, התאורה המלאכותית השתפרה ורגישות הפילם השתדרגה, ובהדרגה התאפשר לצלם סרטים עם פחות ופחות אור. ברגע שזה קרה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, הקולנוע קיבל את אחת המתנות הגדולות ביותר שלו: החושך. זה הרגע שבו הקולנוע נהפך גם לחוויה אסתטית. הסרטים של שנות ה-20, תחילה בגרמניה ורוסיה ואז גם באמריקה, למדו לשחק עם אור וצל והפנו את מבטם היומרני אל אמני הרנסנס ואל השימוש העדין שלהם בתאורה; בנגיעות אור שמפלחות סביבה חשוכה. הקיארוסקורו – ציור או צילום באור ובחושך, מהסוג שרמברנדט היה כה נודע בו – לא רק שהעניק לקולנוע ממד אסתטי מרהיב חדש, אלא גם הכניס אליו ממד תמאטי חדש: האור והחושך כמושגים ערכיים, מוסריים.

יצא מחושך לאור

וכך, 30 שנה אחרי שהקולנוע הומצא כפיתוח טכנולוגי, כבר אפשר היה לקחת כמובן מאליו את כל הצד הפיזיקלי שלו. אלה הרגעים שהמכשירים עוברים מידי המהנדסים לידי האמנים, וזו הנקודה שהתאורה הופכת מערך אופטי לערך אסתטי ותמטי. האור והתאורה הפכו לעוד אלמנט באוצר המילים של אמני הקולנוע. השימוש בתאורה אינו עוד רק כדי שיראו מה קורה על המסך, אלא הוא בעל משמעות סמלית – אלמנט סגנוני לייצוג חיצוני של מצבן הפנימי של הדמויות.

ליאם ניסן, מתוך "רשימת שינדלר". ייצוג הלך רוח של דמות

דוגמה לשימוש בתאורה לשם ייצוג הלך רוח של דמות ניתן למצוא ב״רשימת שינדלר״ של סטיבן ספילברג. הסרט, שצולם בשחור-לבן, משנה את הסגנון שלו לכל אורכו: מצילום מסוגנן המתאים לסרטים המלוטשים של שנות ה-40 לצילום שנראה ריאליסטי ובלתי מיופייף שמזכיר את יומני החדשות לסצנות המתרחשות במחנות הריכוז.

המהלך הדרמטי שעובר גיבור הסרט, אוסקר שינדלר, מוצג היטב באופן שבו הוא מואר: בסצנה הראשונה בסרט, שבה הוא מנסה למצוא דרך לשתף פעולה עם הנאצים מבחינה מסחרית, מאירה אותו תאורה אחורית בעיקר, ותאורה חלקית מאירה את עיניו. השימוש המודגש בצל, יוצר אמביוולנטיות ומסתורין, והוא דמות שערכיה המוסרים עמומים עדיין בעינינו.

הקולנוע, לפחות הקלאסי, נצמד לארכיטיפים: אור מייצג את הטוב, החושך מייצג את הרע. בשלב מאוחר יותר, שבו מפנה שינדלר את כוח היזמות שלו לטובת הצלת יהודים והתייצבות נגד הנאצים, הוא מוצג כשפניו באור מלא, בלי שום צללית. זו המחשה פשוטה של הביטוי ״יצא מחושך לאור״, שזה בדיוק המהלך האישי הערכי שעשה שינדלר מתחילת הסרט ועד סופו.

רגע לפני חנוכה, עם האור שהולך ומוסיף בכל אחד מימי החג, נוכל לדבר במפגש בבית אבי חי על אור בקולנוע: על אור הנרות של ״בארי לינדון״; על התקופה האפלה של הפילם נואר; על אור השמש הבוהק של הקולנוע הישראלי; על השימוש בחושך של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. אור וחושך הם השחקנים הדוממים של הקולנוע, אבל גם להם יש תפקיד ומהלך והתפתחות, וגם להם יש מסר גלוי וסמוי. בואו ונפנה זרקור אל האור.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי