(י)הודי: סיפורו של המיסטיקן היהודי הערום שלימד קבלה בהודו

ב-25 לספטמבר, זמן קצר לפני שקיבל פרס נובל לשלום, קיים הדלאי לאמה פגישה היסטורית עם רבנים חשובים, במהלך שסימן עידן חדש של דו-שיח בין היהדות והבודהיזם. מאז אותה פגישה לפני 27 שנה, העניין של יהדות העולם בבודהיזם ובמסורות רוחניות מזרחיות אחרות, ושל זו האמריקאית בפרט, גדָל משמעותית. עם מיליוני ה"ג'ו-בואים" ("JuBus", יהודים בודהיסטים), ניתן למנות דמויות כמו הגורו ההינדי ראם דאס (שנולד ריצ'רד אלפרט) ורבנים אשר משלבים בפולחנם הדתי מזמורים מדרום אסיה. ואולם, בעוד המעורבות של יהודים באמונות לא-מערביות מוצגת לא אחת כביטוי ייחודי של התרבות הגלובלית העכשווית, למעשה, התופעה של יהודים החוקרים את דתות המזרח ומפיצים תובנות יהודיות רוחניות באסיה אינה חדשה כלל. היא קיימת זה 400 שנה.

קריאה נוספת: סוד קסם היחסים האינטימיים בין התרבות הישראלית להודית 

סרמד קשאני הוא אחת הדמויות המרשימות מבין מחפשי הדרך הללו. הוא נולד בארמניה בעשור האחרון של המאה ה-16 למשפחה של יהודים דוברי פרסית, נסע להודו ונהפך למשורר, מיסטיקן וקדוש. הוא מיזג בין מסורות יהודיות, אסלאמיות והינדיות ומשך אליו תלמידים מרקעים דתיים מגוונים, לרבות יורש העצר המשוער של האימפריה המוגולית (להבדיל מהמונגולית), ששלטה באותה עת ברוב חלקי הודו. מנגד, נוצרים אדוקים והרשויות המוסלמיות גינו את הרוחניות האנרכית ואת הסינקרטיזם הדתי (הערת המתרגמת: עירוב בין מנהגים של דתות שונות) של סרמד, וראשו נערף בשנת 1661, בגין עברות דתיות ופוליטיות. בסירובו להגדיר את עצמו באמצעות קטגוריות דתיות חותכות כגון "יהודי", "הינדי" או "מוסלמי", סרמד מגלם את הדיאלוג בן מאות השנים בין היהודים ובין אמונות המזרח.

ההתנזרות מההרגל המביש ללבוש בגדים

מעטים הפרטים הידועים לנו על חייו המוקדמים של סרמד, אולם נראה שלא רק שלמד תורה, אלא אף היה בקיא במיסטיקה האזוטרית דאז של הקבלה. כאשר גירשו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה את תושביה היהודים של ספרד בשנת 1492, רבים מהם נמלטו למזרח התיכון ולקחו עמם את התורה הקבלית. צפת נהפכה למרכז החדש של הרוחניות היהודית האזוטרית ולביתם של מאורות כיצחק לוריא (1534-1572), שלימד שהעולם החומרי נוצר באמצעות צמצום המהות האלוהית, וסרמד התעתד לחלוק תורה זו עם חסידיו בהודו.

קריאה נוספת: כיצד הפכה צפת במאה ה-16 לבירת הקבלה העולמית? 

המניע לנסיעה של סרמד להודו היה כספי ולא רוחני: הוא עזב את הבית בשנות ה-20 לחייו כדי לנסות את מזלו כסוחר. ואולם, חייו השתנו באחת כשהגיע לעיר הנמל טהאטה בפקיסטן של ימינו. שם התאהב סרמד בהינדי צעיר ששמו אבהאי צ'נד לאחר ששמע אותו קורא שירה, והשניים נעשו בלתי נפרדים. הם חלקו את חייהם ואת תרבותם. סרמד לימד את אבהאי צ'נד עברית והחל לכתוב שירים, שבאחד מהם הכריז: "יופי עסיסי הכניע אותי[...] שודד יוצא דופן הפשיט אותי".

ציור קיר בטאג' מאהל (ת'ינקסטוק)

זאת לא היתה מטאפורה. סרמד נטש את חייו כסוחר, ויחד עם אבהאי צ'נד, התמסר למרדף אחר האמת הרוחנית שבמסורות הדתיות הרבות של דרום אסיה. אחד מצעדיו הראשונים היה ההתנזרות מלבוש בגדים – מעין מחוות חיקוי של ה"נאגה סאדהו" או "הקדושים העירומים" של ההינדואיזם. כפי שניסח זאת סרמד: "התלבושת מכסה כיעור/ נטולי המגרעות זוכים במתנת העירום". אולם למרות שוויתר על בגדיו, היה סרמד אדם בעל תחפושות רבות. רבים מבני דורו דיווחו כי התאסלם, ואחד משיריו רומז שנהפך להינדי. ואולם, כתביו גם הרבו ללעוג לדתות הללו: "חושך שורר בכעבה ובבית המקדש/ בואו אל העמק המאושר של האחדות/ היכן שרק צבע אחד שולט". נראה שכל הדתות עניינו אותו, אבל הוא לא חסך את שבטו מאף לא אחת מהן.

פנייה שגויה בצומת פוליטי חשוב

השמועה על זר אקסהיביציוניסט ערום, שופע תורות אקזוטיות, עשתה לה כנפיים, וסרמד משך אליו תלמידים רבים, כולל את הנסיך דארה שיקו (1633-1659), יורש העצר המשוער של האימפריה המוגולית והבן אהוב על הקיסר המכהן שאה ג'האן. השושלת השלטת באימפריה המוגולית היתה מוסלמית, בניגוד לרובם המכריע של נתיניה: דרום אסיה היתה מרחב של גיוון דתי גדול שבו חיו זה בצד זה הינדים, נוצרים, זורואסטרים ועוד. בין שמתוך עניין רוחני אמיתי ובין שמתוך שיקולים פוליטיים, דארה טיפח דיאלוג בין-דתי ודימוי ציבורי של מנהיג סובלני. היה לו עניין רב בסרמד כסמל חי של סינקרטיזם דתי, ועל כן הזמין את החכם היהודי-מוסלמי-הינדי לחצר המלכות שלו.   

הרוחניות האקלקטית של סרמד ותלמידיו עוררה גם לא מעט התנגדויות, גם בקרב תיירים אירופיים בהודו. פרנסואה ברנייר, רופא צרפתי בחצר המלכות הקיסרית, ציין שהוא "כבר זמן רב נגעל" מהעירום של סרמד. ניקולו מאנוצ'י, דיפלומט איטלקי, טען שדארה וסרמד היו פשוט אתאיסטים שניסו לתמרן את מאמיניהם. אין ספק שבמולדותיהם של ברנייר ומאנוצ'י, מיסטיקן יהודי ערום לא היה מגיע הרבה מעבר למפתן דלת ביתו לפני שהיה נעצר, שלא לומר מועלה על המוקד. העובדה שסרמד הצליח להפיץ את תורתו במשך עשורים רבים מעידה על חופש הדת היחסי ששרר בדרום אסיה באותה העת.

אולם לחופש הזה היו גבולות. בהצטרפותו למעגל של דארה חצה סרמד גבול מסוכן מהדת לפוליטיקה. דארה לא היה המועמד היחיד לכס המלכות; אחיו אורנגזב שאף אף הוא להפוך לקיסר, ובעוד שדארה בנה את הכוורת הפוליטית שלו סביב הרעיון של סובלנות, אורנגזב פנה לאנשי דת מוסלמים אורתודוקסיים וגינה את הפלירטוט של אחיו דארה עם דתות אחרות. במלחמת אזרחים קצרה, כתש אורנגזב את כוחותיו של דארה והוציא להורג את אחיו בשנת 1659. ממשלו החדש אסף את תומכיו לשעבר של דארה, לרבות סרמד. הסיפורים על המשפט וההוצאה להורג של סרמד משתנים מגרסה לגרסה, אך אין ספק שראשו נערף בשנת 1661, לכאורה בעוון כפירה, אבל ניתן לשער שבראש ובראשונה בשל קשריו עם דארה.  

אורנגזב מופיע לעתים קרובות בהיסטוריה של הודו כסמל אולטימטיבי לחוסר סובלנות מוסלמי, לא רק בשל אחריותו למותו של סרמד, אלא בשל האמצעים שנקט נגד סיקים ובשל מס הג'יזיה שהטיל על נתיניו הלא-מוסלמים. עם זאת, מוסלמים הודים רבים היו ונותרו מוקסמים מתורתו של סרמד. קברו, הממוקם ליד אחד המסגדים החשובים ביותר של דלהי, הינו אתר עלייה לרגל עד היום. יום השנה למותו, שחל השנה ב-17 בדצמבר, מצוין בידי סוּפים מקומיים שמתרגלים זן מיסטי של האסלאם ורואים בסרמד "אחד משלהם", זאת על אף התנגדותו של סרמד להזדהות עם זרם דתי מסוים.

תיוגו של סרמד כמרטיר סוּפי עושה אפוא עוול לרוח הקוסמופוליטית שנשבה ממנו. הוא אף הסתיר את יהדותו, אף שנותרה חלק מרכזי ברוחניות שלו. בשנים האחרונות הראו חוקרים שסרמד נותר שקוע בתורת הקבלה הלוריאנית גם בעת שפיתח את התערובת הפרטית שלו, של מיסטיקה אידיוסינקרטית. ניתן למצוא עדויות לתיאוריה זו באנציקלופדיה בשפה הפרסית של דתות העולם שהותקנה בהודו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-17: סרמד ואבהאי תרמו לערך על יהדות והציעו גרסה של סיפור בראשית שספוגה ברעיונות קבליים.

סרמד שאל אלמנטים מן האסלאם ומן ההינדואיזם, ובה בעת היה שגריר של היהדות, שלימד את תורתו של יצחק לוריא במקום שבו מעולם לא נלמדה לפני כן. הוא הוסיף ענף חדש של רוחניות יהודית למסורות הדתיות העתיקות של דרום אסיה והיה מֶבָשְרַם של היהודים העכשוויים, החוקרים את ההינדואיזם, את הבודהיזם ותורות רוחניות אחרות, תוך שהם מעשירים אותן במורשת הרוחנית היהודית שלהם.  

* בלייק סמית הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת נורתווסטרן ובבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז EHESS)), החוקר אינטראקציות אירופיות עם הודו בראשית העידן המודרני.

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי