"אין ספר הלכות על עשיית קולנוע, אז אנחנו לומדים תוך כדי הליכה"

דמיינו את הבלש החרדי הקולנועי הראשון, או את הסנגורית החרדית הקולנועית הראשונה שיוצאת להגן על קורבן פרשת שחיתות מסועפת ומוצאת את עצמה מעורבת בקרב רצוף סכנות. יותר מזה: דמיינו דמות קולנועית של חיילת חרדית המצילה את העולם מפלישת חייזרים, או את אדם הזאב החרדי הקולנועי הראשון שמיילל מול ירח מלא מעל חומות ירושלים.

רגע לפני היללות, כינסנו כמה יוצרים ומפיקים שיצרו קולנוע על חרדים – מקצתם חילונים, מקצתם חוזרים בתשובה ואחרים יוצאים בשאלה – ושאלנו אותם מה הם המאפיינים של קולנוע וטלוויזיה שגיבוריהם הם חרדים וסיפוריהם קשורים לחברה החרדית ואם המאפיינים האלה ישתנו בעתיד. ביקשנו מהם גם לדמיין את היום שבו יישקף ממסכינו עולם רב-פנים ומשוכלל וחוצה תרבויות שבו מככבים גיבורים חרדים וחילונים ויהודים וערבים, והם כולם זזים בלי מאמץ בין העולמות.

השאלות צצות לקראת  האירוע "שבוע קולנוע אבי חי", שייפתח ב-30 בינואר ויכלול הקרנות של סרטים שנתמכו בידי "קרן בית אבי חי" ו"קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי". בין השאר, יוקרנו בו "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, "הערת שוליים" של יוסי סידר והסדרה "שטיסל" של יהונתן אינדורסקי. את הסרטים ילוו הרצאות וסדנאות.

קריאה נוספת: הצצה לתעשיית הקולנוע החרדית 

מדוע קולנוע חרדי משמעו בעיקר קולנוע על יחסים?

בצד כל אלה, סרט נוסף שיוקרן ב"שבוע קולנוע אבי חי" הוא "הרבה גוונים לשחור", פרויקט תיעודי מרתק ומקיף של הבמאי לוי זיני הבוחן את המתחים הפוליטיים והאידיאולגיים המלווים את הבחירות למועצת העיר בית שמש. "בבית שמש קרה מקרה חריג", אומר זיני, "בעולם שבו הליטאים קובעים איך דברים צריכים להיראות ואין דיון אידאולוגי, באה קבוצה עם אידאולוגיה מנוסחת היטב וקראה 'די לעסקנות' ו'די להתבדלות'. אנשי הקבוצה הזאת מבינים שייתכן שיום אחד הם יצטרכו לנהל את המדינה, להיות רופאיה ומהנדסיה, וגם מנהיגיה הפוליטיים".

במה שונה הסרט שלך מסרטים אחרים על חרדים?

"עד כה, ההצצה החילונית אל העולם החרדי היא הצצה אל עולם של יחסים שבינו לבינה", משיב זיני, "כשהעולם החילוני אומר לצופיו 'בואו תכירו', הוא מכוון אותנו ליחסים אינטימיים בין גבר לאישה. אני, לעומת זאת, רציתי לתאר עולם אחר. חיפשתי לעקוב אחרי הפוליטיקה החרדית; רציתי לחשוף ויכוח אידאולוגי, חיכוכים פנימיים, מערכת יחסים עם החברה הליברלית המערבית, מיאוס בעוני ושימוש בטכנולוגיה".

ומה לדעתך הסיבה שבגללה אנחנו רואים בעיקר סיפורים בין גבר לאישה חרדים?

"'שטיסל' ו'למלא את החלל' הן עבודות נפלאות", אומר זיני, "שתיהן מצליחות לשבור את הגוש השחור הזה, להיכנס פנימה ולחשוף בני אדם, אבל אם יהיו סרטים נוספים כאלה, תהיה תחושה שהפרספקטיבה הבינאישית, הרומנטית, נמצאת באינפלציה. למה אנחנו בוחרים ללכת לשם? לספר את הסיפורים האלה? אני לא יודע. אולי זה נובע מפזילה חריפה מדי לקופות ולקהל. כולנו רוצים שסרטינו ייראו. סרט מהסוג שלי, שיש בו שש דמויות ועלילה מינורית, הוא פרויקט תובעני יותר. אין בו רומנטיקה, אין תרועת חצוצרות, וגם לא כוכבים חילונים שמגלמים חרדים. ועם זאת, אני רוצה להאמין שבדרכי, האחרת, גם אני שובר את הגוש השחור".

צפו בראיון של סיון רהב מאיר עם רמה בורשטיין על הסרט לעבור את הקיר מתוך שבוע קולנוע אבי חי:

"העולם התורני שלי סוער בהרבה משהיו חיי כחילונית"

"למלא את החלל", סרטה של רמה בורשטיין, מתאר עולם סגור ואינטימי של משפחה חרדית תל אביבית. גיבורתו היא שירה, צעירה חרדית שמתלבטת אם להינשא ליוחאי. יוחאי היה בעלה של אסתר, אחותה של שירה, שנפטרה. המושגים "אינטימי" ו"בינו לבינה" מתיישבים על הסרט כמו כפפה. החלל שבינו לבינה יכול להיות אינטימי כל כך, עד שבסצנה יפה אחת הוא מצטמצם לחללה של מעלית, שבה מתרחשת דרמה דוממת אך סוערת.

"יש לי צורך של מספרת סיפורים", אומרת בורשטיין, "אני לא מנופפת בשום דגל, אלא עושה קולנוע אישי ופרטי. מתברר שאנשים מתחברים אליו. אני אוהבת את החזרה שלי בתשובה, את הקב"ה, ואני רוצה לפאר אותו. לפאר אותו באמונה שהוא טוב ומעניק תקווה. הסיפורים שלי נעים סביב היסודות האלה".

אז הקולנוע שלך הוא כמו שירת הודיה?

"לגמרי. עולמה של התורה הוא מורכב. זה עולם מלא טלטלות. אדם קם כל בוקר, וכל בוקר הוא שואל את עצמו מחדש אם הוא מאמין, אם הוא נלחם על אמונתו. העולם התורני שלי סוער בהרבה מחיי כחילונית. המאבק בייאוש ובהפקרות ממלא את כולו, חודר גם אל החלומות".

בעולם סוער כזה, היה מתבקש לפנות למצע יותר מיידי, כמו כתיבה או שירה.

"כל עצותיו של רבי נחמן מברסלב נועדו להראות לנו איך לחיות בסערה. הסערה היא נתון, והשאלה היא איך להתמודד איתה. איך לחיות את התנועה. הקולנוע, שתהליך העשייה שלו ארוך ואינו ספונטני, משרת אותי במובן הזה. הוא משמש שיעור עמוק יותר".

"פנטזיה אלוקית רומנטית"

אילו שינויים צופים היוצרים בקולנוע שמייצג חרדים? "אני לא יודע לצפות קדימה", אומר זיני, "אולי יוצרים שנולדו וחיים בחברה החרדית, שהייצוגים שלהם הם ממילא אחרים, ייעשו מתוחכמים יותר ובעלי עומק רב יותר ויולידו דבר חדש לגמרי. אולי פתאום, כמו בספרות, תיוולד דמות קולנועית של בלש חרדי".

ובכן, מתברר שהבלש החרדי כבר נולד, והוא נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים במסגרת סרט ששמו הזמני הוא "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה". הסרט הוא יצירת ביכוריה של מרלין וניג, מחברת הספר "קולנוע חרדי" בהוצאת רסלינג ומבקרת הקולנוע של אתר "סלונה". "זהו סיפור שבבסיסו עומדת פנטזיה אלוקית רומנטית, ולא ביקורתית", כך וניג.

"הסרט, שעליו אני עובדת עם ערן ריקליס, נפתח ברצח", מספרת וניג, "הוא מתחיל בשוט של רכב לבן בסמטה במאה שערים, וסביבו נשים חרדיות עוטות שחורים. ברכב שרועה גופתו של חוקר משטרתי. הגיבור, שותפו לשעבר של החוקר הירוי, עזב את המשטרה שנים קודם לכן בעקבות פרשת סכסוך קרקעות וחזר בתשובה. הפרשה, שבעקבותיה גם נעלמה אישה, היתה אחת הסיבות לחזרתו בתשובה של הגיבור. עכשיו, כששותפו נרצח, הגיבור חוזר אל החקירה, והיא מציפה מחדש שאלות אמוניות עמוקות ביותר".

וניג, שלמדה ב"ניסן נתיב" ועבדה בערוץ 2, החלה תהליך של חזרה בתשובה בשנות ה-20 שלה. כיום היא דוקטורנטית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, נשואה לאברך ואם לשבעה ילדים, שמתחנכים בחסידות בעלז.

את יכולה לדמיין עתיד שבו הקולנוע הישראלי הוא יקום חוצה תרבויות, שבו כולם חיים זה בצד זה, והוא יהיה העולם הנורמלי, השגור?

"עולם כזה מתקיים כבר עכשיו, בסרט שלי. זה קולנוע שצמח מתוך חיי, מהאופן שבו הסתכלתי על ירושלים בילדותי. סביי הם ממקימי שכונת מאה שערים, וזאת סביבה שאני מכירה כמו את כף ידי. בירושלים הזאת מעולם לא היתה דיכוטומיה אמיתית; התקיימה בה המיסטיקה המאחדת של העיר האחת, והפיצולים התרחשו בה בצורה אכזרית רק בעשורים האחרונים, אולי אחרי האינתיפאדה".

הבעיה היא שחרדים אינם יכולים לצפות בסרטים על חילונים

שלום אייזנבך, בן למשפחה חרדית ממאה שערים שחי כיום בתל אביב, הפיק בעבר סרטים בתעשייה החרדית, למשל, "טאקע מאמא", ושימש יועץ הפקה בתעשייה החילונית בסדרות כמו "שטיסל". "אנחנו חיים במדינה אחת, אחד ליד האחר", הוא אומר. "ובעצם אחד בתוך האחר, כי לעתים אנחנו חיים באותן שכונות".

כרזת הסרט "הרבה גוונים לשחור"

האמירה הזאת מעלה על הדעת את גיבורי סרטו של לוי זיני – חרדים שהיו רוצים להתערות בחברה הישראלית, אך גם לשמור על זהותם החרדית. "מכוח המציאות, אנחנו נדע אנגלית ונהיה רופאים ונהיה חיילים, כי אם אנחנו נשלוט במדינה הזאת, אז אנחנו נצטרך לנהל אותה", מסביר בסרט הזמר והפעיל החברתי אלי לדרמן מדוע החליט לשלוח את בנו ללמוד לימודי ליבה. "אני צריך לפחד?", שואל זיני החילוני, "אתה? בוודאי", צוחק לדרמן בלבביות. לאחר מכן, בסרט, אומר יעקב לבי, ממובילי "מחאת הקוטג'": "מבחינה זהותית (אדם יכול להיות) חרדי לכל דבר ועניין, אבל הוא מעורה בכל הרבדים של החברה. גם בתרבות, גם באמנות".

"קולנוע שעוסק בחרדים, כמו קולנוע שעוסק בערבים, חייב להתקיים ולהתפתח", אומר אייזנבך, "צריך להיות כמה שיותר ממנו, כדי שייחשפו לדמויות חרדיות שאינן סטריאוטיפיות. העיתונות מתערבבת, העסקים מתערבבים, ואותו הדבר יקרה בקולנוע.

"הבעיה היחידה", הוא עוצר פתאום וחושב, "היא שחרדים לא יכולים לראות קולנוע על חילונים. כדי שיוכלו להיפגש עם בני אדם ולא עם סטיגמות; לא רק באדם פורק עול שמטרתו להשמיד את התורה".

אז התמונה היא חד-סטרית.

"התמונה החד-סטרית מתחילה להשתנות, פחות דרך קולנוע ויותר דרך האינטרנט והרשתות החברתיות ודרך העבודה במרחבים משותפים. חילונים וחרדים מתחילים להבין שהם יכולים לחלוק מרחב בלי שכל אחד ייחטף למקום אחר".

כמי שנע בגמישות יחסית בין שני העולמות, אייזנבך מכיר צופים חילונים וצופים חרדים. "כמויות של חרדים צפו ב'שטיסל'", הוא אומר, "'למלא את החלל' זכה גם הוא לצפיות רבות, אם כי קצת פחות מ'שטיסל'".

איך הגיבו צופים חרדים וחילונים לסרטה של בורשטיין? "החילונים קיבלו הצצה לעולם שהם לא מכירים והתחברו לצד האנושי שבו", היא אומרת, "התגובה הכי חזקה באה מגויים. אחד המפיצים של הסרט אמר לי שמבחינתו, יהודי חרדי הוא מישהו שהוא רואה בשדות התעופה, והמראה לא מחובר אצלו לדימוי חיובי. הסרט היה לו הפתעה. פתאום הוא היה מסוגל להלביש פן אנושי על החרדים בשדות התעופה.

"בעולם החרדי, לעומת זאת, התגובות היו מגוונות. צופים חרדים רבים התרגשו. הם חשו גאוות יחידה, שמחו על כך שהם מיוצגים בעדינות ובכבוד. לעומתם, חלק מהצופים החרדים היו נבוכים ממנו. מבחינתם, כל דיבור עליהם, על הקהילה החרדית, הוא דיבור שחוצה את גבול הצניעות. רבים מהם לא רוצים להיות בחוץ, והיו מעדיפים שלא ידברו עליהם כלל".

מתוך "לעבור את הקיר", סרטה השני של רמה בורשטיין

לאן יתפתח בעתיד קולנוע שעוסק בחרדים?

"כשמתחילים ליצור קולנוע על חרדים, בסופו של דבר, מגיעים לקולנוע על חרדים וחילונים", אומר אייזנבך, "עוד סיפור ועוד סיפור, עד שהסיפור השלישי מספר על חרדי וחילוני שעובדים באותו עסק. מי שיכתוב את הדמויות האלה ישאף, כמו בכל סרט, ליצור דמויות עגולות".

"בסרט אינני מסתכלת על חילונים כזרים ועל חרדים כזרים", אומרת וניג, "דמות הרב היא דמות מורכבת ומלאת ניגודים; הדמויות הפלסטיניות אנושיות ועגולות; הנרצח החילוני הוא חברו הטוב ביותר של הגיבור החוזר בתשובה; לאשתו של הנרצח, החילונית, יש תפקיד מלא משמעות. ככלל, למדתי שככל שאנחנו מתכחשים יותר לזהויות של אנשים סביבנו, אנחנו מסוגלים פחות לזהות את האנושיות שבתוכנו".

כשרמה בורשטיין נשאלת על כללים ועל קולנוע, היא מדברת על מצוותיו.

יש רב שמלווה אותך בעבודה על סרט?

"בוודאי, אבל מי שמלווה אותי יצטער מאוד לשמוע ששמו נמצא בפיות של אחרים. אני באה אליו בכל עניין ודבר. אין ספר הלכות על עשיית קולנוע, אז אנחנו לומדים תוך כדי הליכה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי