מקום בעולם: מאיר בנאי, האיש שסירב להיות מתויג

"אני מוציא עכשיו דיסק תפילה", אמר מאיר בנאי בריאיון ב-2008, עם צאת אלבומו החדש; "כולנו מתפללים", הוסיף, "וזה טוב. מי לא אומר 'הלוואי ש...', 'אני רוצה ש...?'. כל אדם מתפלל. זה פותח את הלב, פותח את הנשמה". בדיעבד, מתברר שהאלבום ההוא, "שמע קולי", היה האחרון של בנאי, שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון, בגיל 55, לאחר התמודדות עם מחלה קשה.

זהו גם האלבום שבו חשף בנאי את זיקתו המחודשת אל המקורות היהודיים – האלבום כולו הורכב מפיוטים קלאסיים, שלהם העניק בנאי לחנים חדשים ויפהפיים. בכך נהיה לאחד מן האמנים הבולטים בגל האמנים הישראלים ששבו אל שורשיהם היהודיים ומצאו בהם השראה אמנותית ותרבותית – בצד אחיו אביתר בנאי, קובי אוז, ארז לב ארי, ברי סחרוף ואחרים.

כשבוחנים את התקרבותו של מאיר בנאי ליהדות בעשור האחרון, בוודאי בהשוואה לאמנים ישראלים אחרים, מתקבלת תמונה מורכבת. הדבר הבולט ביותר לעין הוא שבנאי, בשונה מאמנים אחרים, לא הצטרף למגזר או לקהילה דתית כלשהם. כשנשאל בריאיון אם הוא דתי, השיב שבמשך הרבה שנים התקשה להצהיר בפה מלא שהוא מוזיקאי – ובדומה לכך, גם המילה "דתי" נראית לו מחייבת מדי ומרתיעה. אמנם, הוא שמר מצוות וחבש כיפה, אך לא חתם קבע אצל מגזר דתי מסוים. בנאי שמר על עצמאותו כיוצר וכאדם וסירב להיכנס למשבצות הסוציולוגיות המקובלות.

זאת בשונה למשל מאחיו אביתר – יוצר מופלא בזכות עצמו – שעבר תהליך אינטנסיבי יותר של חזרה בתשובה ואינו 'יושב על הגדר' במובן הסוציולוגי, אלא הצטרף למעין מגזר ברסלבי-דתי-לאומי. מאיר בנאי לא הלך בדרך הזאת: הוא לא היה "חוזר בתשובה מקצועי", אלא מוזיקאי ששב אל שורשיו היהודיים, ואילו את ההצהרות והפרקטיקות הדתיות הוא שומר בינו ובין עצמו.

קריאה נוספת: כשאביתר בנאי כתב את "אותיות פורחות באוויר", הוא הכיר היטב את המדרש עליו הוא מבוסס

זו גם אולי הסיבה שפוליטיקת הזהויות הישראלית התקשתה לעכל את בנאי. מוזיקאים אחרים שחזרו בתשובה הופיעו בטבעיות בערב הוקרה כלשהו של המגזר הדתי-לאומי או באמפיתיאטרון גדול באחד מיישובי השומרון. מאיר בנאי לא נהיה לסמל סטטוס מגזרי. כך אולי שמר על האוטונומיה שלו, אך גם שילם מחיר: במציאות הישראלית, גם זו שאחרי מהפכת ההתחדשות היהודית, מפתה מאוד להחיש ולהאיץ את תהליך ההתקרבות למסורת ולהצטרף לזרם דתי. קברניטי המגזר נוהגים לציין בגאווה אמנים כמו שולי רנד, אביתר בנאי או אריאל זילבר כמי שהמשיכו, על אף תהליך החזרה בתשובה שלהם, ליצור. הטענה המשתמעת היא שכיום, שלא כבעבר, ניתן להמשיך להיות אמן ויוצר גם לאחר הכניסה בשערי העולם הדתי.

ואולם, הטענה הזאת אינה לוקחת בחשבון את העובדה שגם אם מקומה של היצירה אינו מקופח כחלק מההצטרפות אל העולם הדתי, הרי שפעמים רבות, החזרה בתשובה מלווה באלמנט נוסף – ההצטרפות למגזר: חרדי-ברסלבי במקרה של רנד; דתי-לאומי-ברסלבי במקרה של אביתר בנאי; וימני-מתנחלי במקרה של זילבר. המגזריות הזאת אולי נוחה, והיא ודאי נובעת משכנוע פנימי עמוק, אך היא גם משפיעה על היצירה ועל ההתקבלות שלה – לטוב ולרע. מאיר בנאי לא מצא את עצמו במשבצות הללו, ואף שהדבר סייע לו לשמור על עצמאותו, הוא גם מנע ממנו להפוך ליקירה של קהילה דתית כלשהי, ואולי אף הצניע את מקומו בפלייליסט הישראלי.

"לא מהפכה ולא מרד"

מאיר בנאי נולד בבאר שבע, וילדותו עברה עליו במושב עומר, הסמוך לבירת הנגב. אביו, יצחק בנאי, היה שופט. מאיר בנאי קרוי על שם סבו, מאיר אליהו בנא. סבא רבא שלו, אליהו יעקב בנא, היה בעל חנות ירקות ברחוב האגס במחנה יהודה, שעליו כתב לימים אהוד בנאי את השיר "רחוב האגס 1". הכתובת "מאיר אליהו בנא" עדיין חקוקה מעל החנות המשפחתית בשוק מחנה יהודה בירושלים. בית הכנסת של המשפחה, אוהבי ציון", כמה עשרות מטרים משם, עודנו שוקק ופעיל, ובפי הירושלמים הוא נקרא בחיבה "הבנאים".

מאיר בנאי הוא הבכור מבין ארבעה ילדים, שניים מהם – אביתר ואורנה – נעשו גם הם יוצרים ידועים. את הקריירה המוזיקלית שלו החל מאיר בראשית שנות ה-80, אז הוציא את אלבומו הראשון. אל התודעה פרץ ב-1987, עם האלבום "גשם", שכלל להיטים שנהפכו לחלק מן הפסקול הישראלי. בנאי הוציא שבעה אלבומים, האחרון שבהם, כאמור, היה "שמע קולי", שיצא לפני כעשור. בין להיטיו הגדולים והאהובים: "וביניהם", "אצלך בעולם", "גשם", "שער הרחמים" ועוד.

באותו ריאיון עיתונאי מ-2008 שהוזכר קודם לכן, הגדיר את תהליך החזרה בתשובה שעבר באותם ימים, במילים הבאות: "זה לא מהפכה ולא מרד, אנחנו חוזרים למחוזות שבהם כבר היינו, האמונה תמיד היתה שם". כאן מבצבץ יסוד נוסף שבולט בתהליך של בנאי, וגם הוא קשור לבריחה שלו מן התיוג המגזרי. הדתיות של בנאי היתה דתיות של חזרה למסורת, ולא של נקמה באבות החילונים. "אני משתדל מאוד לקיים מצוות, כי אני מרגיש מאוד נוח לקיים מצוות", אמר, "לא היינו חרדים. אבא שלי לא הלך עם שטריימל וציציות ופאות".

השיבה של בנאי אל הדת לא היתה לגרסה קיצונית, מתבדלת וקנאית שלה; הוא אמנם היה שומר מצוות – ולפיכך לא ניתן היה להגדיר אותו כמסורתי במובן הסוציולוגי של המילה – אולם הוא בחר את האופציה שהתוותה לו משפחתו הרחבה: אופציה של דתיות מתונה, מכילה, משפחתית.

גם בכך הוא נבדל מאחיו המפורסמים: אחותו אורנה בחרה בנתיב החילוני-תל אביבי, ואביתר בחר בנתיב אדוק יותר. במובן מסוים, דומה הדתיות של מאיר בנאי לזו של בן דודו אהוד, שחזר אף הוא בתשובה מבלי להצטרף למגזר, ובאופן "חלק" יותר מאמנים אחרים שעשו גם הם את הצעד הזה. מאיר בנאי לא ויתר על שיריו הראשונים, שכתב כשהיה חילוני; דמותו לא עברה מטמורפוזה, אלא הוסיפה ממד חדש, מסעיר, שהפרה את יצירתו ובנתה בה קומה חדשה, מרתקת. מאיר בנאי ייצרב בזיכרון הישראלי הקולקטיבי לא רק בגלל קולו המוכר והמחוספס ולחניו הנפלאים, אלא גם בגלל אישיותו - משום שלא ויתר על ריבוי הקטבים ומשום שנמנע משינוי קיצוני והצליח לשלב בין מרכיבי חייו השונים - בין יהדות וישראליות ובין מתינות ואמונה דתית עמוקה. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי