א יידישע גיימר מאן: משחקי מחשב יהודיים, יש דבר כזה

ראסל סטון הוא סוג של קלינט איסטווד עם כיפה: קשוח, צרוד, חבוט, נרגן, עייף ממשבר אמוני עמוק. סטון הוא רב של בית כנסת עני ומידלדל בניו יורק. תרומות אינן מגיעות, והמקום עומד להיסגר. רגע אחרי שסטון מכריז על כניעה ועל סגירת בית הכנסת בפני קהלו (שני מתפללים בסך הכול), נכנס חוקר משטרה אל ההיכל.

החוקר מספר על רצח. הנרצח הוא ג'ק לאודר, יהודי שסטון גירש מבית הכנסת בעקבות סכסוך. חוקר המשטרה משוכנע כי לרבי סטון יש חלק בפרשת הרצח, וסטון יוצא לחקירה פרטית כדי לנקות את שמו. הוא נקלע לעולם אפל של סודות ומגלה שהטובים אינם בהכרח הטובים. אבל מעל לכול, במהלך החקירה הפרטית שהוא עורך, רבי סטון מוצא את עצמו נאלץ לענות על שאלות אמוניות.

רבי ראסל סטון – לא תאמינו – הוא גיבור משחק מחשב די ותיק ששמו "השבעה", שיצא בגרסה ראשונה ב-2006. בעולם של אינספור משחקי מחשב שבהם אינספור גיבורים, רק קמצוץ מהם מתאר סיפורים הקשורים לעולם היהודי והישראלי או גיבורים יהודים וישראלים.

המטרה: לאסוף כמה שיותר חלות של שבת

באופן סמלי משהו, ממציא קונסולת המשחקים היה רלף בר, יהודי שנולד בגרמניה ב-1922. כשהיה ילד גורש מבית הספר בשל חוקי הגזע, ומשפחתו היגרה לארצות הברית כחודשיים לפני ליל הבדולח. בר הנער עבד במפעל, שם הרוויח 12 דולר לשבוע, עד שנרשם ללימודים במכון הרדיו הלאומי.

ב-1965 פנה צבא ארצות הברית לבר וביקש ממנו שיפתח סימולציית מחשב שתשכלל כישורים אסטרטגיים של חיילים. שנה לאחר מכן יצר בר אבטיפוס של קונסולת המשחקים הראשונה בהיסטוריה. הפנטגון דחה אותה בסופו של דבר, ובר החל להציע אותה לחברות מסחריות. הוא נחלה הצלחה עצומה, אבל לתקופה קצרה בלבד. אחד ממתחריו הקים חברה ששמה אטארי. בר נהדף, היסטורית, אל האלמוניות היחסית.

רוב משחקי המחשב אינם מעלים סוגיות עמוקות של אמונה, והמשחקים שמככבים בהם גיבורים יהודים אינם רבים. "יהודי זועם" הוא משחק מקסים של הישראלים גיל אלנקווה, אבישי דה וריס ועדו פרנקל. במשחק הזה נהפך המשַחֵק למנדל, יהודי חסידי ניו יורקי שנשלח במכונת זמן לרוסיה של המאה ה-19, במטרה להציל כמה שיותר ספרי קודש ולאסוף כמה שיותר חלות של שבת.

מנדל, במיטב המסורת של משחקי "אנדלס ראנר" (ריצה אינסופית), מגיע לרוסיה ומתחיל לרוץ: הוא צריך לקפוץ מעל חזירים ומעל ערימות שחת ולהרביץ לפוגרומיסטים בקילשונים. איכרות דשנות זורקות עליו כרובים מפלצתיים וצנוניות קטלניות, ומנדל צריך להתחמק גם מהם, מלווה במוזיקה חסידית, ומפעם לפעם גם בהשגחה אלוהית.

מובן שכדי ליצור את המשחק החמוד והאסתטי הזה, נאלצו שלושת היוצרים ללכת על ביצים. אלנקווה סיפר לאתר "טיימס אוף יזראל" שבמקור היה מנדל אמור לרדוף אחרי כסף, כי "בכל המשחקים הדמויות צוברות כסף". אבל עשמדובר בדמות של יהודי, זאת בעיה, וכך הגיעו אל ספרי הקודש. זאת ועוד: כשהתלבטו על אופי המשימות של מנדל, התווכחו השלושה על אופי הפוגרומים (האינקוויזיציה והשואה נפסלו מיד) ועל כלי הנשק (תפילין היה רדיקלי מדי). ובכל זאת, אחרי שהצליחו לבסס את תוכני המשחק, התמסרו שלושת הישראלים לסטריאוטיפים היהודיים עד הסוף ויצרו דמות שנראית יותר כמו אף עם חסיד מאשר חסיד עם אף. מנדל הוא יהודי כל כך, עד שהתלונות המתבקשות לליגה נגד השמצה לא איחרו לבוא.

המצב הנשגב שבהיות אחד עם המכונה  

בעולם משחקי המחשב אין עוד הרבה דמויות יהודיות מושקעות כמו רבי ראסל סטון או מנדל, כל אחת בדרכה. יש משחקים שעולמם צומח מההיסטוריה או מההווה הישראליים והיהודיים. בין היתר, משחקים שמשחזרים קרבות ממלחמות ישראל; משחקים שמתבססים על עולם סיפורי התנ"ך; וסדרת המשחקים הוותיקה "הטירה הנאצית" ("וולפשטיין"), שאפשרה לשחקנים לכסח נאצים. ברוח הזאת נוצר "מרד הזונדרקומנדו" הישראלי, שגיבורו הוא אסיר יהודי הטובח בנאצים בזמן המרד הגדול באושוויץ ב-1944. המשחק יצא בסוף 2010 ונגנז מיד, בעקבות גינויים ברחבי העולם.

יש גם משחקים שמבקשים לבנות, ולא לכסח. "משחקים לשלום", למשל, היא עמותה שמנצלת את עולם משחקי המחשב כדי לעודד דיאלוג בין בני נוער יהודים וערבים בישראל. אבל כאלה אין הרבה. הבלוגר והגיימר היהודי אמריקאי ג'ייסון שרייר כותב שהיה רוצה לראות "משחקים רבים יותר המתמודדים עם סוגיות יהודיות... מפונדמנטליזם ועד לקושי לשמור על זהות יהודית בתרבות שאינה יהודית כלל". באותה נשימה, היינו רוצים לראות משחקי מחשב עם גיבורים יהודים חילונים ששואלים שאלות אמוניות על חילוניות. גם חילונים שאינם מאמינים באלוהים מאמינים במשהו. האמונה שלהם היא קורפוס לא פחות אינטימי, מרתק, יצרי ואינטלקטואלי מאמונתם של דתיים. גם היא דורשת משחק מחשב.

מכל זה יוצאת קריאה לאו דוקא יהודית, כי אם אנושית: יש לברוא אינטראקציות משחקיות בין בני אדם למכונות שיהיו מבוססות לא רק על השמדת בעיה או מציאת פתרון, אלא על ההוויה המהפנטת שלנו כבני תמותה שמחזיקים במתנה נצחית כלשהי ושואלים מה לעשות איתה – עד שהיא נלקחת מאיתנו ועוברת הלאה.

בר, חלוץ קונסולות המשחקים, נפטר ב-2014. העיתונאי והחוקר הישראלי לשעבר והאמריקאי בהווה ליאל לייבוביץ' ספד לו אז ב"טאבלט מגזין": "[אף על פי שגנבו ממנו את התהילה], לנצח נהיה חייבים לו על התובנה שגיבש בתחילת הקריירה שלו, תובנה השמורה לנער מהגר שראה את מגפי הקלגסים: אולי התרופה לנזקיה של הסובייקטיביות האנושית – אותו מנגנון שמחפש אך ורק את ההבדלים – הוא המצב הנשגב של היות עם מכונות".

קריאה נוספת: ליאל לייבוביץ' קורא למבקרים באושוויץ לשחק בפוקימונים   

לדעת ליבוביץ', "הבריאה" של בר קראה ל"מצב של היטמעות, כמו בטראנס. ברגע שאנחנו מחזיקים בג'ויסטיק, אנו סוגרים מעגל מטאפורי עם המכונה. אנחנו אחד, יחד איתה... זה מה שהופך משחקי מחשב – אותם שופטים בחוסר הגינות כפעילות חסרת מחשבה ומנוונת – למשהו שהוא לא פחות מחוויה דתית".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי