ברנר אנרי לוי מציג: חוצפה יהודית

רבים לפניי טענו שתופעה כמו ברנאר אנרי לוי אינה יכולה להתקיים בארצות הברית. בתמצית, ניתן לתאר את לוי כאינטלקטואל, אולם אין שום אינטלקטואל אמריקאי מפורסם מספיק כדי שיכנו אותו אך ורק בראשי התיבות שלו, כמו את BHL. הסיבה לכך נעוצה, לפחות בחלקה, בכך שלוי משלב בין כישרון ויכולת באופן שהאמריקאים, חולי ההתמחויות הספציפיות, אינם מעודדים ממש. פילוסוף, מלומד, קולנוען, אקטיביסט, כתב צבאי, דיפלומט חצי-רשמי, וזאת בלי להזכיר את קסמו האישי, את עושרו ואת העובדה שהוא נשוי לשחקנית מפורסמת; יש סיבות רבות לתשומת הלב הציבורית הרבה שלוי – סלב לכל דבר בצרפת, כבר קרוב ל-40 שנה - זוכה לה. אנשים רציניים אוהבים לזלזל ב-BHL, אבל BHL יכול להתקיים רק בתרבות שמכבדת רעיונות ואת אלו החיים על פיהם (מה שלא ממש קורה באמריקה).

השמאל מתעב את לוי באופן מיוחד, זה זמן רב. הסיבה לכך היא שאף על פי שהוא טוען שהוא סוציאליסט, הוא מאמין בשלושה דברים מאוסים בעליל בעיני השמאל העכשווי. ראשית, הוא מתנגד באופן עקרוני לרעיון המהפכה; הוא עלה לגדולה בשנות ה-70 כדובר של "הפילוסופים החדשים", קבוצה של הוגים צעירים שדחתה את הפנטזיות המהפכניות האלימות של הצרפתים המרקסיסטיים והמאואיסטיים. שנית, הוא חסיד של מדיניות חוץ "התערבותית" למען מטרות הומניטריות וזכויות אדם; רק באחרונה תמך במבצע של נאט"ו בלוב. הרעיון הזה זוכה ללעג בקרב חוגי השמאל ונתפס כעלה תאנה המאפשר את האימפריאליזם המערבי וכמתכון לכאוס בינלאומי. ושלישית, לוי הוא יהודי מסור, המעמיד את היהדות ואת מדינת ישראל בלב הזהות הפוליטית והאינטלקטואלית שלו.  

עובדה זו היא בעלת משמעות בייחוד בהקשר הצרפתי, מכיוון שבשנים האחרונות אלן באדיו, שנחשב בידי רבים לפילוסוף הצרפתי החי הגדול ביותר, עזר להפוך את האנטי-יהודיות למקור לגאווה אינטלקטואלית. בעיני באדיו ובעיני חקיינו סלבוי ז'יז'ק, יהדות היא אויבת האוטופיות. היהודים ה"טובים" היחידים, לפי אסכולה מחשבתית זו, הם אלו שמתכחשים לסולידריות עם יהודים אחרים, כמו שפינוזה ומרקס. זאת ועוד: צורה זו של שמאלנות ואנטי-יהודיות גם דורשת עוינות לישראל כתו תקן להיפרעות מהבחירה (התפיסה של היהודים את עצמם כעם סגולה – הערת המתרגמת).  

קריאה נוספת: אדם קירש על הקשר בין נשק בחברה הישראלית לדימוי של יהודים עם רובים בהוליווד

הקשר הצרפתי

חשיבות ספרו החדש של לוי "הגאוניות שביהדות" מתבררת במלואה רק כשלוקחים בחשבון את ההקשר הצרפתי. למעשה, המהלך שלוי עושה בספר הזה הוא להודות בכל ההאשמות נגדו ולהפנות אותן נגד אויביו. כן, הוא כותב, הוא אויב האלימות המהפכנית, תומך ישראל ומאמין במדיניות של התערבות בסכסוכים אזוריים – הכול משום שהוא יהודי. אבל יהדות אינה צורת זהות בלתי לגיטימית ובגידה באוניברסליזם, כפי שרבים מהשמאל האירופי מאמינים. להפך: לוי מאתר את מקורות ההשראה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית שלו דווקא ביהדותו.

"הגאוניות שביהדות" – הכותרת היא מחווה לספרו המפורסם של שאטובריאן מהמאה ה-19, "הגאוניות שבנצרות" – היא מבחינת לוי, "תפיסה מסוימת של האדם והאל, של ההיסטוריה ושל הכוח", שהיא בבחינת השראה לחשיבתו ולפעולותיו. ואולם, כשהוא מגיע לקטע שבו עליו לבאר את הגאוניות הזאת, לוי לא לגמרי מספק את הסחורה. במידה רבה, הדבר נובע ממבנה הספר, שנקרא כאילו הוכתב במהירות גבוהה.

רבים מהטיעונים ומהרפרנסים שלוי מציג בספר אף הם אינם מתאימים להכללה לחלוטין, בשל הייחודיות של  ההיסטוריה של היהודים בצרפת. צרפת היתה המדינה האירופית הראשונה שהעניקה ליהודים שוויון, אחרי המהפכה הצרפתית. ואולם, העסקה הרפובליקנית כללה ויתור על הזהות הקהילתית ועל העצמאות בתמורה לזכויות אינדיבידואליות; היהודים נהיו לצרפתים בני דת ישראל שחששו מכל ביטוי ציבורי של השונות היהודית שלהם.

הפגנה של יהודי צרפת במהלך הלוויית אחד מנספי הפיגוע בהיפר כשר, 2015 (מרים אלסטר)

ואולם, לא היה בכך כדי למנוע מהצרפתים – מהימין ומהשמאל כאחד – לאמץ את האנטישמיות הקיצונית, כפי שהראה משפט דרייפוס בסוף המאה ה-19. אין זה פלא, מתאר לוי, שיהודים רבים הרגישו כפי שהרגישו אבותיו: "אני בא ממשפחה שאימצה את האמירה המפורסמת של (היינריך) היינה שהיהדות, כולל הציונות, היתה מקור ל'עלבונות ולכאב' שאל לו לאדם לאחל אפילו לאויב המר ביותר שלו".

אני, נביא

כנגד הרקע הזה טוען לוי למרכזיות של היהודים בתרבות ובהיסטוריה הצרפתית. רש"י, הוא מציין, הוא מקור מרכזי למילון הצרפתי הימי-ביניימי המוקדם, שכן הוא השתמש במילים צרפתיות רבות בהערות שלו לתנ"ך ולתלמוד; רעיונות מהמאה ה-18 ביחס לריבונות העם שאבו השראה מהדוגמה של התנ"ך; המהפכה הצרפתית התאפשרה בשל "התרומה של ילדי ירושלים"; ולבסוף, הסופר הצרפתי המודרני הגדול ביותר, מרסל פרוסט, לא היה יכול לכתוב כפי שהוא כתב אם לא היה חצי-יהודי. הרומן המונומנטלי שלו "בעקבות הזמן האבוד" הוא "המִשְנה של פובור סן ז'רמן" – השכונה הפריזאית שבה מתגוררות דמויותיו האריסטוקרטיות.

ואולם, נותרת בעינה העובדה שלא יהיה קשה להפריך את הטענות של לוי בנוגע למרכזיות של היהודים לצרפת ולטעון כנגדה שקתולים צרפתים מעולם לא קראו ברש"י בעיון, שהמהפכה הצרפתית חייבת יותר לרומא מלירושלים ושפרוסט מעולם לא שזף את עיניו בדף משנה. התשוקה של לוי להפוך את היהודיות והצרפתיות לחופפות מובילה אותו להתעלם מהאופנים המשמעותיים בהרבה שבהן הן נבדלות זו מזו. ואותה הבעיה ממשיכה לפגום ב"גאוניות שביהדות" כשהספר פונה לשאלות החשובות יותר בנוגע למשמעות של להיות יהודי מסור במאה ה-21.

במחצית השנייה של הספר לוי מתמקד בספר יונה, שאותו הוא מפרש כמשל על המעורבות היהודית בעולם הלא-יהודי. בדיוק כשם שיונה הלך להטיף לגויים של נינוה, כך על היהודים להביא את המורשת שלהם, של צדק נבואי, לאנשים ולמקומות שזקוקים לה. באופן בלתי צנוע בעליל, מזהה לוי את עצמו עם יונה ומשווה את הביקורים שלו באוקראינה ובלוב לשליחות הנביא יונה בנינוה: "הייתי בנינוה... מילאתי זמן בלתי מבוטל מחיי ואנרגיה בלתי מבוטלת בעבודה למען אנשים שאינם חלק מהעם שלי, אנשים... שהם, במקרים מסוימים, בין שבאופן פוטנציאלי ובין שבאופן מעשי, אויבים של מי שאני".

פירוש פרטי של הסיפור התנ"כי

הרצון של לוי לעגן את הפוליטיקה שלו במסורת הטקסטואלית היהודית הוא דוגמה למה שהוא עצמו מכנה "אכלוס השם" של היהדות. הוא מתעקש שהערכים הפרוגרסיביים אינם מנוגדים למסורת היהודית, אלא למעשה נובעים ממנה (מהלך רטורי שכיח בחוגי השמאל היהודי בארצות הברית, אולם בהקשר הצרפתי, הוא עדיין נחשב רדיקלי). הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא נוטה לעצב מחדש את היהדות בדמות הליברליזם של המאה ה-21; למעשה, מרבית הערכים שלוי מתאר כיהודיים הם למעשה ערכי הנאורות המחופשים בתחפושת יהודית. כך, לדוגמה, לוי טוען בלהט שהרעיון של העם הנבחר אינו כרוך בעליונות או בתפיסה של היהודים כמועדפים על האל. "עצם הרעיון של פריבילגיות, של כבוד יתר... זר לחלוטין לגאוניות העמוקה של היהדות". להאמין אחרת, הוא אומר, משמע ליפול באשליות של קורח, המורד התנכ"י נגד משה, שהחטא שלו, כפי שמפרש אותו לוי, הוא שאננותו ביחס לייחודיות היהודית.  

ואולם, פירוש כזה הוא בבחינת קריאה מסוג מסוים, פרטי מאוד, של הסיפור התנ"כי, והיא סותרת את משמעותה העקרונית של המסורת היהודית, שכן אין ספק שהיהדות, היסטורית וטקסטואלית, כן מאמינה שלהיות יהודי זו זכות וכבוד. אין דרך לקרוא את התורה, מהברית של אלוהים עם אברהם בבראשית, בלי לקבל את העובדה שהאהבה המיוחדת של האל לעם היהודי היא בבסיס היהדות. כמובן, בחירה זו כרוכה בנטל כבד וניתן לפרש אותה – כפי שאכן פירשו אותה פעמים רבות – כגורל אמביוולנטי. ואולם, הניסיון של לוי לטהר את הסיפור היהודי מאלמנט הייחודיות הוא אבסורדי וסותר את התנ"ך, את התלמוד ואת הטקסטים המאוחרים יותר (אני תוהה אם לוי אי-פעם קרא את הכוזרי של יהודה הלוי, אחד מהספרים היהודיים הגדולים ביותר שנכתבו וטיעון נועז בעד עליונות רוחנית יהודית).  

האבסורדיות המוחלטת של הגישה הזאת מתגלה בסוף "הגאוניות שביהדות", כשלוי כותב ש"שום יהודי... אינו מחויב להאמין באלוהים". ואכן, הוא מאמין שיהודים אורתודוקסים רבים הם "יהודים רעים" כי הם "מאמינים שהם יכולים לפטור את עצמם מחובת האדיקות" – וכוונתו היא לאדיקות שמתבטאת בסקפטיות ובשאילת שאלות קשות – "משום שיש להם פאות וכפתנים שמגנים עליהם, כך הם מניחים, מנקמתו של הזמן".

זה בדיוק מה שהגאונות היהודית היתה מכנה חוצפה: כשיהודי שאינו מלומד ואינו מאמין באלוהים אומר ליהודים מלומדים ומאמינים שהוא יהודי טוב יותר מהם. סוכן מוסרי טוב יותר? אדם טוב יותר? אולי – תלוי בקריטריונים שאתה בוחר. אבל יהודי טוב יותר? לא – אלא אם כן מנכים מיהודיות את כל הספציפיות ההיסטורית שלה ואת כל המשמעות התיאולוגית שלה. לוי מנסה לגרום לכל הערכים שלו להפוך למקשה אחת, להגיד שלהיות פרוגרסיבי זה לא רק תואם את היהדות, אלא זהה לה. זה פרויקט מעורר אהדה והערכה, אבל אם אפילו הוא לא יכול לגרום לו להצליח, אולי איש אינו יכול.

* אדם קירש הוא ראש התוכנית לתואר שני בלימודי יהדות באוניברסיטת קולומביה ומחברו של הספר "העם והספרים: 18 קלאסיקות של הספרות היהודית" (במקור:The People and the Books: 18 Classics of Jewish Literature).

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי