הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו: המשמעות הרחבה של יצירה ירושלמית

כשצופים בהצגת תיאטרון, מנסים להתמקד במה שקורה במרכז הבמה, כדי שהמבט לא יברח לשוליה. מאחורי מסך התיאטרון, ההתרחשויות זוהרות ויפות פחות. השחקנים מחליפים פאות ומתאפרים; המלבישות רצות אחרי השחקנים, שמדברים בטלפון ומעשנים סיגריה; הבמאי זעוף הפנים נוזף בהם ומאיץ בהם להזדרז. מבט לאחורי הקלעים חושף את אשליית הבמה, את הפסאדה הנוצצת שמנסים למכור לנו ושאנו בדרך כלל מעוניינים לשמור. ירושלים היא כמו הצגת תיאטרון - עיר שכולה ערגה, כיסופים ורומנטיקת קדושה; עיר שחוברה לה יחדיו; ירושלים של זהב, של אור ואמונה; ירושלים של מעלה. אבל בינות האבנים הירושלמיות הטובות, מציצה גם ירושלים אחרת - ירושלים של מתח, של רעש ופקקים, של חוסר נחת, של מריבה ושל כאב; ירושלים שגרים בה אנשים בשר ודם, שמחכים לאוטובוס או לרכבת הקלה, שמזדרזים להספיק לקניות בשוּק, שצריכים לנשום; ירושלים של חיים. מאחורי מסך התיאטרון, ערוותה של העיר מוטחת בפניהם של המבקרים בה ומזכירה להם בכל פעם: הדברים אינם כמו שהם נראים.

 

פסטיבל "MADE IN ג'רוזלם", שיתקיים בבית אבי חי בין 17 במאי ל-19 במאי, מבקש לחדור לעורקיה של העיר, להציג לנו גם את קדמת הבמה - את הסיפור ההיסטורי, את הרעיון המופלא; אבל גם את אחורי הקלעים - ירושלים שחיים בה, עוברים בה, עוזבים אותה ולפעמים גם חוזרים אליה. הפסטיבל, שמתקיים כמה ימים לפני יום ירושלים הממלכתי, מציע נקודת מבט אחרת על היום הזה. "יום ירושלים הוא רק התירוץ", מספרת דניאלה סתרן- רייפן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, "אנחנו לא מנסים ליצור תחליף ליום הרשמי, אלא להציע תוספת, אלטרנטיבה תרבותית ויצירתית ליום לאומי מאוד, שהלאומנות שנטענת בו הולכת וגוברת כל שנה אינה מתאימה לכולם. אנחנו רוצים לעשות דבר אחר; לא לעסוק באותם התכנים, אלא לתת אופציה אחרת לבילוי סביב היום הזה.

 

"רוב היוצרים בפסטיבל הם ירושלמים, כאלה שצמחו מתוך העיר, או כאלה שהעבירו תקופה ארוכה בירושלים, ובכלל, יוצרים שלירושלים יש מקום מיוחד בלבם וביצירתם. זה פסטיבל שמחובר באופן עמוק מאוד לעיר. כמעט כל התכנים בו הם מקוריים והוכנו במיוחד לכבודו".

 

היכרות מגלגול קודם

 

בפסטיבל, שמתקיים זו השנה השלישית, יתקיימו מגוון אירועים בתחום המוזיקה, הספרות, הסטנד-אפ והשירה וגם אירועים רב-תחומיים יוצאי דופן, כמו סדנת צילום אורבנית המשלבת שוטטות ירושלמית, או מסע היסטורי-מוזיקלי ברחובות העיר. המסע לתוככי ירושלים אף חורג מגבולותיה הפיזיים ומתרחב גם לסדרת רשת ששמה "יוצרים. ירושלים", שנוצרה במיוחד לכבוד הפסטיבל, בשיתוף "אליאנס 7". בסדרה מספרים המשתתפים בפסטיבל על הקשר שלהם לירושלים ועל מבטים שונים על העיר.

 

האירוע הפותח את הפסטיבל, "המלך קינג ג'ורג'", שייך לסוגה סיפור-רחוב: מסע היסטורי-מוזיקלי ברחוב קינג ג'ורג' שיחדור מתחת לעור של הציר המרכזי הזה דרך תמונות היסטוריות ואנקדוטות ביזאריות במבט ביקורתי. מי שיוביל את המסע הזה הוא מריק שטרן, ממקימי אחד הפרויקטים המעניינים והמיוחדים שפועלים היום בירושלים - "על המקום". בבסיסו של הפרויקט עומד דף פייסבוק חי ומצליח מאוד בניהולם של שטרן ושל שלום בוגוסלבסקי‏.

השניים מעלים כמעט בכל יום תמונות ישנות של מקומות שונים בירושלים, בצירוף אנקדוטות מעניינות, ולפעמים גם חידות לגבי טיבם של האתרים ששינו את פניהם לחלוטין (ניסיתי לפצח כמה בעצמי, בחוסר הצלחה מרשים). אל שטרן יצטרפו האחיות לוז, שיוסיפו זווית מוזיקלית למסע בעזרת שירים מקוריים ועיבודים לשירים קיימים שמתקשרים לתחנות השונות ברחוב.

 

 

"יש לי חיבה ארוכת שנים לתמונות היסטוריות של ירושלים", מספר שטרן, "בשנים אחרונות התחלתי לאסוף את התמונות האלה, ומפעם לפעם הייתי מעלה לפייסבוק הפרטי שלי תמונה שנראתה לי מעניינת ומספר קצת על המקום שנראה בה. כשראיתי שאנשים מגיבים בהתלהבות, החלטתי לפתוח את העמוד שהמטרה שלו היא לראות את ההיסטוריה ולהסתכל עליה במבט אחר; לא במבט המקובל והסטנדרטי, אלא מבט רב-נרטיבי, שמסתכל על סיפורים של כל מיני קהילות שחיו בעיר הזאת, על העושר התרבותי שהיה בעיר הזאת, על היחסים בין הקבוצות השונות וגם על הפוליטיקה של ירושלים כבר מהמאה ה-19".

 

מה מקורו של העניין הזה?

"זה חיפוש אחר שורשים שמעולם לא היו לי. אני לא נולדתי בארץ, אלא במוסקבה. ההורים שלי עלו כשהייתי בן שנתיים וחצי, וכמעט מיד עברנו לירושלים. כשאני מנסה להבין למה פיתחתי את האובססיה הזאת לגבי תמונות היסטורית של העיר מגיל צעיר כל כך, אני מפרש את זה כניסיון להתחבר לעבר של העיר; למצוא שורשים למקום שלא גדלתי בו; לחזק את השייכות שלי למקום הזה.

 

"תמיד היתה לי תחושה שכבר גרתי בעיר הזאת בחיים אחרים, בגלגול אחר. מההתחלה הרגשתי אליה קרבה גדולה מאוד. התמונות האלה הן השריד הכי עוצמתי שיש לנו מהעבר, והמסע הזה בזמן הוא בלתי אפשרי, אבל אולי הוא מצליח להביא קצת מהאווירה של המקום כמו שהוא היה פעם. התמונות והסיפורים האלה מייצרים תחושה של מה שירושלים היתה פעם, וגם נותנים תקווה לגבי מה שהיא יכולה להיות".

 

אתה עדיין גר בעיר?

"כן. אני חושב שבתור יהודי לא-דתי, הבחירה להישאר בירושלים אינה מובנת מאליה. הרבה חילונים מרגישים שתחושת השייכות שלהם למקום נעלמת עם השנים כי האופי האנושי משתנה. העיר נעשית דתית יותר ואולי קיצונית יותר ופחות ליברלית. מבחינת חילונים שגדלו פה, זה לא בדיוק 'מרחב בטוח'. רובם מוצאים את עצמם במרכז הארץ במרחבים הומוגניים יותר. אני חושב שאתה צריך להיות קצת שרוט כדי להמשיך לגור כאן. אתה חייב להיות חלק מהמאבק על פניה של העיר כדי להרגיש שייך אליה או להרגיש שהיא בשבילך".

 

יש עיסוק נרחב ב"מי נשאר בירושלים ומי עוזב".

"העיר הזאת מעוררת רגשות עזים מאוד באנשים. זה טבעי שאנשים עוברים ממקום למקום ולא נשארים בעיר שהם גדלו בה. הציפייה שנישאר מחויבים למקום שבו נולדנו היא לא ציפייה ריאלית, כי יש לנו הרבה סדרי עדיפויות בחיים. אני גם מאמין שאפשר להיאבק על מקום ועל הצביון שלו גם בלי לגור בו, בייחוד בירושלים, שמה שקורה בה משליך על כל המדינה. המאבקים או הקונפליקטים והיצירה שמתרחשת בה הם חשובים לכולם, כי זה גם סמל. מי ששולט בירושלים שולט גם ברוח של כלל המדינה ברמה כזאת או אחרת, בטח ברמה הסמלית. בגלל זה לאנשים יש אמוציות חזקות מאוד לעיר הזאת, ובגלל זה, זה ביג דיל אם עזבת או לא עזבת. בגלל זה הספירה הזאת כל הזמן - מי נכנס לירושלים ומי יוצא, ואיך עוצרים את זה".

 

 

"היום הבניין הוא מאפרה עירונית מוזנחת". בית טליתא קומי (צילום: דוד חריס)

 

 

ספר לי קצת על האירוע: למה דווקא קינג ג'ורג'?

"קינג ג'ורג' זה אחד הצירים הכי חשובים בירושלים, שאין ירושלמי שלא מכיר אותו. יש שם תחנות מעניינות מאוד וכל מיני אגדות ומיתוסים שנקשרים לאתרים ולמקומות לאורך הציר הזה. בחרנו חמש תחנות מצומת האיקסים עד כיכר פריז, ואנחנו מנסים להוציא מכל תחנה מהות ירושלמית מסוימת מההיסטוריה שלה, באמצעות התמונות ההיסטוריות של המקום וגם באמצעות המוזיקה, שנותנת פרשנות תרבותית למקום.

 

"למשל, אנחנו מספרים את סיפורו של בית טליתא קומי. המקום הזה היה פעם בית יתומות לנערות גרמניות נוצריות, ועם השנים התרוקן ונהרס, וסביבו ובמקומו נבנו משרדים מודרניים. נשאר ממנו רק השריד הזה של השער - מצבת זיכרון לבניין - שנהפך לנקודת המפגש האולטימטיבית של ירושלמים בשנות ה-80 וה-90. היום זו מאפרה עירונית מוזנחת. אז דרך הנקודה הזאת ניגע בכלל בירושלים של שנות ה-80 - איך היא נראתה ומה היה העניין שלה".

 

 

האחיות לוז, שיספקו את הצד המוזיקלי של האירוע, הכירו במסדרונות האקדמיה למוזיקה בירושלים. היום הן אמנם גרות בתל אביב, אבל החיבור שלהן לירושלים עדיין נותר חזק.

"כל ירושלמי יודע שהחיים בירושלים מלווים תמיד בעצב הפרידה", מספרת שירה ז' כרמל, אחת משלוש האחיות לוז, "אנשים רבים וטובים עוזבים את ירושלים. לפעמים ירושלמית כמוני, שגולה לה בכל מיני מקומות, מחליטה שהגיע הזמן לחזור הביתה וקצַה בגולה. כשחוזרים לירושלים, היא משנה את פניה, אבל הזיכרון הירושלמי לא באמת מניח לה; הנקודות שהיו שם עדיין חיות בזיכרון הירושלמי".

 

אחד השירים שהאחיות לוז ישירו באירוע הוא "השיר על ירושלים" (שם זמני), שיר חדש שעדיין לא הוקלט ויושר לראשונה במסגרת הפסטיבל. את השיר כתבה שירה ז' כרמל, שרואה בו נקודת מבט חדשה על העיר, כזו שבדרך כלל לא מוצגת.

 

השיר על ירושלים (שם זמני)

 

לה לא אכפת

חומות חימר, שלמת בטון, שרשראות אספלט

לה לא אכפת

הן עדייה אנשים

 

לה לא אכפת 

אם שמה נשמע על כל הלשונות או שנשמט

לה לא אכפת 

והיא שותקת גם בשפת

אמך

אך היא תשיר עמך בלבב פנימה

 

פזמון:

לה לא אכפת

באיזה צבע הבד

שייקוב טבורה ויתנוסס עליה

לה לא אכפת

לא מדין, לא ממשפט

לא מצדק, לא מדת

אך ביום השבת 

יימתח חיוך דק

בין אל אקצא לפת

ויכלו השמים

בירושלים.

 

לה לא אכפת 

אחרי שנים של תופת כבר יותר פשוט לה להסיט את המבט

ואם אכפת 

הרי קשה לבלוע את כולנו יחד, כבר עדיף אחת אחת

 

 

איך מלמדים פליאה?

 

בטבורה של ירושלים ניצבו תמיד הספר והמילה. אחד האירועים המעניינים בפסטיבל הוא "הלא ייאמן פשוט ישנו", ערב מחווה לשירתו של המשורר הירושלמי הנפלא ישראל אלירז, שהלך לעולמו בשנה שעברה. בערב ישתתפו רבקה מרים, זלי גורביץ', עמיחי חסון ויהויכין פרידלנדר, ותלווה אותו במוזיקה הזמרת דניאלה ספקטור, שאף הלחינה שניים משיריו.

 

 "ישראל אלירז היה משורר ירושלמי מאוד", מספרת המשוררת ילי שנר, שתנחה את הערב, "הוא נולד בירושלים וחי בה כל חייו. לכתוב שירה החל בגיל מאוחר, אחרי שעבר את שמתו ה-40, אבל מהרגע שהתחיל, הוא היה אחד המשוררים הפוריים ביותר שידע הדור הזה. הוא היה מוציא ספר בשנה, לפעמים שניים - יבול מרשים מאוד לאדם כותב באופן כללי, ולמשורר בפרט. כששאלתי אותו איך זה קורה, איך הוא מצליח לכתוב מסה גדולה כל כך של שירה, הוא ענה לי שהוא מעביר כל יום לפחות שמונה שעות ב'מצב כתיבה' ושמי שמבלה שמונה שעות ביום בהוויה הזאת - לא ייתכן שלא יכתוב הרבה כל כך.

 

"באחד משיריו היפים, בספרו הכמעט-אחרון, כותב אלירז: 'ילדים אינם מעבירים את הזמן, הם הזמן, והוא עובר'. זה ניסוח נהדר למה שהוא מצליח לעשות כלפי הקוראים בשיריו: הוא הופך אותם להיות נוכחים בתוך ההוויה. הוא מצליח להזכיר לקוראו להתבונן על חייו באותה פליאה המאפיינת ילדים המגלים את העולם בראשונה, והוא עושה זאת בלא שמץ של הטפה, כי אי אפשר ללמד פליאה בהטפה; אפשר רק לקחת מישהו יד ביד ולהתקרב איתו מאוד קרוב אל הדברים עצמם - העץ, כלי הבית, החצר - ולעמוד ולהתבונן ולהקשיב. או במילותיו: 'היום איני עושה דבר מלבד להיות'.

 

איך היית מקשרת את השירה שלו לעיר עצמה?

"הקיום של שירת אלירז בתוך המרחב הירושלמי הוא מעניין. שירה תמיד מנסה לגעת באזורים בלתי-מילוליים, להתקרב ככל הניתן אל מה שאי-אפשר לתת לו ביטוי מילולי ולבטא אותו בכל זאת. שירה מנסה בהרבה מובנים להצליח לגעת בנצח. ירושלים, על פניו, היא עיר פרטיקולרית מאוד. היא מספרת סיפור ספציפי מאוד, של עם אחד מאוד, או לפחות כך נוח לנו לחשוב עליה.

 

"רוב השירה שנכתבת על ירושלים ובירושלים היא עמוסה, היא מקושטת, היא דרמטית ועשירה בכל הסמליות שמפתה להשתמש בה בעיר הזאת, שהכול בה הוא רבדים על רבדים על רבדים של משמעויות, תיבת תהודה היסטורית אחת גדולה. אלירז מביא בפואטיקה שלו צד אחר של ירושלים - דווקא הצד המבקש להקשיב, דרך הספציפיות, לאוניברסליות של הדברים. הוא מתפשט מהסמליות ומההצפנה, הוא כותב גלוי ובשפת הדיבור. השירה שלו היא כמעט לא 'יהודית' מבחינת עולם התוכן והדימויים; היא אנושית, היא עשויה מחומרים שיש בכל בית בעולם, ובכל נפש בעולם".

 

 

כשאלוהים שוכר דירה

מאחורי סלעי הרצינות, ההרהור והמלנכוליה של העיר, יש גם ירושלים אחרת - תאמינו או לא – ירושלים מצחיקה ומחויכת. "מעורב" הוא מופע הסטנד-אפ המלא הראשון של השחקן והסטנדאפיסט אלי חביב, ובו הוא יצחק על הרבה נושאים, ובעיקר על ירושלים. "אני בכלל גר ביפו היום", מספר חביב בשיחה שמצחיקה מהרגע הראשון, "בגדתי בירושלים! כן כן, גם אני ברוטוס. המופע ידבר הרבה על ההבדלים בין תל אביבים לירושלמים. למשל, תל אביבים תמיד עוברים באדום, וירושלמים סתם חוצים את הכביש בנקודות אקראיות שאין בהן מעבר חציה. נראה לי שתל אביבים אוהבים לשבור מוסכמות, וירושלמים הם פשוט מוזרים".

 

למה כל כך הרבה ירושלמים ממהרים להיעשות תל אביבים?

"תראה, ירושלים היא אדירה, אבל קודם כול, היא זקנה נורא. היא מלאה בהיסטוריה, בעיקר כי אף אחד לא רוצה לשפץ. אני חושב שבגלל זה כל כך הרבה צעירים עוזבים אותה אחרי התואר. כשאתה מחפש מקום לישון בו, אז זה טוב, אבל אחרי שכבר סיימת את הלימודים  - כמה אפשר לגור אצל סבתא?".

 

חביב, שנולד בכלל ברעננה, עבר לירושלים כדי ללמוד משחק. הוא גר בעיר תקופה ממושכת והשתתף בפרויקטים רבים בתיאטרון האינקובטור וגם בבית אבי חי. "אהבתי לגור בירושלים. היה כיף, וגם היתה עבודה מעניינת", הוא מספר, "אבל לאט לאט חיי החברה שלי נמוגו. כל שנה הייתי צריך למצוא חברים הכי טובים חדשים כי הקודמים עברו לתל אביב.

אבל שלא תבין אותי לא נכון: יש המון יתרונות לחיים בירושלים. קודם כול, לא צריך לעשות כושר. כל העיר עליות - אני נשבע לך שאין בעיר הזאת ירידה אחת! אתה יוצא מהבית לקנות משהו במכולת, והנה, עשית אימון. גם אלוהים נוכח מאוד בעיר".

 

וזה מורגש?

"זה ניכר מאוד במחירי הנדל"ן. כשאלוהים שוכר, זה מקפיץ את מחירי השכירות בשכונה. בכלל, העניין הזה עם אלוהים והמשיח - אני למשל חושב שאין משיח. אני חושב שהמשיח זה כמו 'קליף הנגר' (cliff hanger) בסוף עונה של סדרה. פעם אלוהים דיבר עם אנשים כל הזמן, ואז הוא הפסיק לדבר איתם, אבל אמר להם 'תישארו איתנו לעונה הבאה, כי המשיח יגיע', וזה מה שמחזיק אנשים שממשיכים לצפות בפרקים.  

 

 

"אבל בכלל, העיר הזאת מיוחדת. יש לה סינדרום משלה! יש לה משוגעים שיש רק לה. תראה לי עוד עיר כזאת. קראתי לא מזמן סיפור על ישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ' הלך לביקור בבית משוגעים. הרופאים עשו לו סיבוב והראו לו את המקום, ופתאום קפץ עליהם מישהו וצעק 'אתם המשוגעים! אתם!'. ליבוביץ' אמר לו 'זה נכון, אבל אנחנו הרוב'. זה נורא ירושלמי בעיניי, כי באמת, המשוגעים של ירושלים הם באיכות ייצוא".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6