מלחמת העולמות: כשבמאי פוגש מציאות חדשה

תלמיד קולנוע ממוצע שומע פעמים אינספור שמוטב לו לביים את מה שהוא מכיר: לכתוב עלילה, דמויות ומקום שהם בדיוק כמו אלו הטבועים בו-עצמו או לפחות דומים להם. בעולם כולו נשמעת ביקורת על שחקנים ובמאים שנכנסו לנעליים ולעולמות לא להם, פעולה שעלולה להניב סרטים חסרי רגישות, חסרי דקויות, המתבוננים מבחוץ ובעין שיפוטית. לקראת המפגשים הקולנועיים לתשעה באב שיתקיימו בבית אבי חי, שבמסגרתם יוקרנו תשעה סרטים העוסקים בקונפליקטים בחברה הישראלית, שוחחתי עם כמה מהבמאים. עניין אותי דווקא לשמוע מהם לא על הקונפליקט שבתוך הסרט, אלא על זה שביניהם ובין הסרט. מתי הם כתבו על עולמם שלהם? ומתי דווקא הרחיקו? מה היחס הזה הביא אל הסרט? מהו אפשר לו? מה הוא מנע?

סרטו התיעודי של אסף בנית, ״על כורחך״, עוסק בסיפור משפחתי וקהילתי מורכב במיוחד. בנית מתבונן על גיל ואסתר אלכסנדר, ששניים מילדיהם התאבדו במהלך שירותם הצבאי. כחברי קיבוץ דתי, משפחת אלכסנדר מתמודדת עם אתגרים מרובים: האבל האישי, השכול הישראלי, החיים בקהילה אינטימית וסגורה בקיבוץ (ובמידה מסוימת, גם בעולם הישיבות) ולבסוף, עם האמונה הדתית והאיסור שהיא גוזרת על מעשה ההתאבדות. בני הזוג מנסים למצוא את הדרך הראויה להנציח את בניהם מבלי להסתיר את האמת על מותם ועל הקשיים שהתמודדו איתם בחייהם, אך בו-זמנית הם עדיין מכבדים את אמונותיהם ואת חששותיהם של הסובבים אותם.

לקריאה נוספת: " על כורחך" - איך הקהילה הדתית מתמודדת עם התאבדויות?

העיסוק בעולמות הספציפיים הללו אתגר את בנית, שהכיר רק חלק מהם מחווייתו האישית. ״אני לא מבית דתי, אבל אני כן מקיבוץ״, הוא מספר, ״במאים הולכים בעקבות פצעיהם, ולי היה קשה עם הקהילתיות, עם החברה שסוגרת אותך ושכופה עליך ושבה קשה להיות שונה. לכן נמשכתי אל הקהילה הדתית, שחולקת משהו מן המאפיינים האלו. נוסף לזאת, היתה לי היכרות עם הנושא של התאבדות במשפחה, ואצלנו לא דיברו על זה״. אל הרקע המשותף הזה הצטרף קשר אישי עמוק אף יותר. ״הייתי בצבא עם עמית אלכסנדר, הבן הבכור, ובלוויה שלו דיברו על הילד הטוב שהוא היה, אבל לא על כך שהתאבד, ואותי זה הכעיס מאוד, כי הוא הרי חש שהוא צריך להוכיח את עצמו כל הזמן״.

בניגוד למקרים רבים, שבהם במאים יוצאים לחפש סרט, כאן הסרט הגיע אל בנית לאחר שסיפור קצר שכתב על עמית התפרסם בספר שהוצא לאור בידי בית הספר לקולנוע סם שפיגל. ״אחרי כמה שנים אבא של עמית, שלא הכרתי קודם לכן, התקשר אליי וסיפר לי שהוא קיבל את הספר במתנה בלוויה של יותם, הבן השני שהתאבד״.

מה אפשר הרקע הקיבוצי המשותף שלכם? ומה, לעומת זאת, היה לך בלתי-נגיש לו בעולם הדתי?

״הגעתי מהמקום של הקיבוץ, שלא נותן לך לבטא את רגשותיך ואת מי שאתה באמת, אבל את כל הדקויות של קהילה דתית לא הכרתי. זה כמו להגיע למקום שמדברים בו שפה זרה ולהבין את המהות שלה אבל לא את הדקויות. את הצד הקיבוצי, את ה׳לא נעים׳, את התלות במה שאחרים חושבים הבנתי מאוד. אבל למשל, לפני שהתחלתי לצלם, אחרי הלוויה של יותם, יצא פסק הלכה של רבני האזור שלפיו בלוויות הבאות של מתאבדים אסור לשאת הספדים. אני לא הבנתי מה המשמעות של פסק הלכה כזה, את רמת המעורבות ואת הקהילתיות שבה הדברים קורים.

מתןך הסרט "על כורחך"

״בסרטים, במיוחד תיעודיים, הבמאי שופט את הסיטואציה בערכים שלו. הגעתי לסרט עם סדר עדיפויות חילוני, שלפיו לא צריך לכעוס על מי שסבל והתאבד והיה צריך לטפל בו. הקונפליקטים האלו הופיעו גם בחדר העריכה. למשל, בסרט יש סצנה של טקס בבית הספר שבו יותם למד ושבו אמו עבדה 20 שנה, ולא מזכירים את שמו. בעיניי זה היה נורא ואיום, אבל בסדר העדיפויות שלהם פחות. אני, מהצד, שפטתי את הקהילה שלהם הרבה יותר בחומרה מהם. נוצרה דילמה סביב השאלה עד כמה לאמץ את נקודת מבטן של הדמויות״.

האם תוך כדי עשייה הגישה שהתאפשרה לך השתנתה?

״במשך שש השנים שבהן צילמתי היו דברים שלמדתי והבנתי תוך כדי, אבל אף פעם לא כמו שפת אם. בהתחלה צילמתי תפילות של אנשים בקיבוץ ובישיבה, אבל הרגשתי שזה מפר את האינטימיות שלהם, והפסקתי. עם הזמן גם הבנתי איך אפשר להבין מרבנים מה הם באמת אומרים, מעבר לדיבור הדתי שרוצה להיות בסדר ושמסתיר את הדברים הקשים. את הפלפולים ההלכתיים גם למדתי. לגיל ולאסתר התקרבתי כמו למשפחה, אבל על העולם מסביב, עדיין נשאר איזשהו חלק שלא הצלחתי להבין לגמרי.

״עוד דבר השתנה תוך כדי העשייה: כשהתחלתי, לא היו לי ילדים משלי. שפטתי את הסיטואציה מנקודת מבט של ילד, או של מישהו שאין לו ילדים. בסוף העשייה היו לי כבר שני ילדים, והבנתי אותם בצורה שונה לגמרי״.

 לקבל פירורים מהדמות

בדומה לבנית, גם יעל קיים, במאית הסרט העלילתי ״ההר״, עוסקת בעולם הדתי מנקודת מבטה של משפחה אחת דתית, או ליתר דיוק, של אישה אחת. מטבע הדברים, העובדה שהסרט הוא סרט עלילתי אפשרה אופני שרטוט דמות שונים וחדשים וגישה אחרת אל המקום העומד במרכזו של הסרט - הר הזיתים - שבו מתרחש הסרט כולו. עובדה זו גם העמידה את קיים לפני החלטות נרטיביות וצורניות אחרות לגמרי.

גיבורת הסרט היא אישה, רעיה ואם לארבעה שמתגוררת עם משפחתה בבית קטנטן בתחום בית העלמין הר הזיתים ומתפקדת כ"נוכחות היהודית" במקום. הסרט מלווה אותה; הוא צמוד אליה כל העת ומתאר את עולמה, שהולך וסוגר עליה. מהאינטראקציות עם אחרים על ההר - חבורת פושעים, אישה העוסקת בזנות, פועל פלסטיני, נשים שמגיעות ללוויה - ומהאינטראקציות שהיא מקיימת במאמץ רב עם בעלה השתקן והנעדר ועם ילדיה, עולה התחושה שהמרחב הפתוח של ההר, מעל הקברים, מאבד כל אפשרות להפוך לה לנחמה.

איך הגעת להר הזיתים? המקום הגיאוגרפי הוא הרי גיבור בסרט ממש כמו הגיבורה. הם כרוכים זה בזה.

״בדרך כלל אני מתחילה לעבוד בידיעה שיש מקומות מסוימים שאני מגיעה אליהם ומרגישה שיש בהם סיפור, ומעניין אותי להישאר בהם עוד ולמצוא את הקשר שלי אליהם. עם הר הזיתים הסיפור החל לפני הרבה שנים. המקום הזה תמיד עניין אותי וגרם לי להשתתק. הוויזואליות שלו חזקה - כמו מדבר של קברים, מעבר ולפני כל דבר אחר. לכך נוסף ההקשר העשיר שלו ביהדות ובנצרות, והמיקום שלו במזרחה של ירושלים, שהוא תמיד בקונפליקט. יש בו תחושה של על-זמניות, בשל האמונה שתחיית המתים תתחיל ממנו, אבל גם משום שהוא בית הקברות היהודי העתיק בעולם שעדיין פעיל, וזה מאפשר להרגיש חלק ממשהו גדול יותר ממני, להסתכל על המצבות ולדעת שאני יכולה לקרוא גם את העתיקות שבהן, מלפני 500 או 800 שנה, ולחשב את התאריכים, כי יש אותיות עבריות, אבל עדיין לא ידעתי מה הסיפור שאני רוצה לספר בו.

״יום אחד הייתי שם, וראיתי מצבה מסביבות שנת 1800, שעליה כתוב ׳כאן קבורה האישה העלובה ומרת הנפש׳. לא הצלחתי לזהות מיהי ומה קרה לה, אבל יכולתי לקרוא את זה ולא ידעתי מה היא עשתה שהיה כל כך נורא והוביל לקבורה שלה בלי שם ועם מילים קשות כל כך. ואז, כאישה, את תוהה אם היא עשתה משהו שהיום היה מוגדר כפמיניסטי, או אולי זה היה באמת מעשה נוראי ובל ייעשה. אי-אפשר לדעת. אז התחלתי לחזור לשם, כמו תחת איזה שיכרון ירושלים; בהתחלה עם חברה אחרת בכל פעם, ואז לבד. שיטת המשחק של לי שטרסברג מדברת על היטמעות, method acting, ואצלי זה קרה בבימוי - להתערות בנוף יותר ויותר, עד שהעולם הפנימי שלך והנוף מתערבבים ביחד.

״חשוב כאן הממד הסימבולי של הסרט - לא היתה לי כוונה בשום פנים לייצר סרט אנתרופולוגי או סרט שהוא על קהילה. בהר הזיתים יש הרבה משמעויות סימבוליות, ורציתי לתת להן מקום בעלילה. לכן כל העת לאורך כתיבת התסריט, שהוא תהליך עשיר ומבולגן ומורכב, היתה הקפדה על שימור של הממד הזה״.

האם חשת קונפליקטים בכתיבת הדמות עצמה?

״דווקא בכתיבה הדמות היתה חלק ממני. היא נבעה בצורה טבעית מאוד. הקונפליקטים שהתמודדתי איתם היו קשורים יותר לעובדה שזה הסרט הראשון שלי ולעניינים תקציביים. מבחינת היצירה, קרה לי דבר אינטואיטיבי ואורגני מאוד.

״הדמות שכתבתי לא מצויה בקונפליקט עם הדת, אלא בקונפליקטים אחרים ומורכבים, ואני לא מגיעה מעולם חילוני בלבד: המרחב שלי כבר הרבה שנים על הרצף. יש לי חברות טובות שהיו חילוניות והיום הן חרדיות בעלות תשובה ולהפך, והמשפחה של בן הזוג שלי היא ירושלמית, חצי חילונית וחצי דתית. אשתו של אחיו, רותי שניר, גם שיחקה בסרט בתפקיד קטן.

״החלק שהכרתי פחות הוא העולם של הגבר. הרי העולם הזה סגור בפניי; אין לי מושג איך גברים מניחים תפילין או מה קורה בישיבות וכדומה. לצורך כך, נעזרתי במשוררת שרה סגל כץ (קיים תשוחח עם סגל כץ במסגרת ההקרנות בבית אבי חי) וביעקב צ. מאיר. זה היה עולם שהדמות הראשית והצופים מקבלים ממנו רק פירורים, אבל גם אני וגם אבשלום פולק (השחקן המגלם את ראובן, הבעל) היינו צריכים לדעת דברים שלא ידענו. רציתי לבקר בישיבות, וסירבו לי. פתאום השאלה נעשתה מסקרנת יותר ויותר. קצת הרגשתי כמו הדמות, שתוהה מה הוא עושה כל היום. זו חוויה שחשתי פעמים רבות כאישה מול גברים שלא מדברים. על מה אתם חושבים שם כשאתם שותקים? את החוויה הזאת, שמבלבלת ומקשה עלייך למקם את עצמך ומייצרת תחושת זרות בתוך קשר, לקחתי מניסיון העבר שלי עצמי, כך שהדברים מתערבבים. כשכתבתי, למשל, לא הבנתי עד כמה סבתא שלי, רבקה ז"ל, השפיעה על בניית הדמות הראשית, וחשבתי על זה רק אחרי שהיא נפטרה. יש מגמה כזו להציע לסטודנטים לקולנוע לכתוב על סיפורם האישי בלי הרבה מסכות, ואני לא מתחברת לגישה הזאת. באופן אישי, הבחירה שלי בקולנוע וביצירה קשורה לרצון לברוח מהדברים בדיוק כפי שהם קרו. כולנו נוף גדול יותר - הסיפור של סבתא שלי גם חי בתוכי״.

סרט קאלט בשדרות

רובי אלמליח, במאי הסרט התיעודי ״חולה את נתן״, חי וגדל בקרבת מקום לשני גיבורי הסרט, אחים המנהלים מוסך בשדרות, נאבקים בקשיים אישיים ומשפחתיים בצד מצוקה כלכלית עצומה, וכל זאת תחת הקסאמים השורקים והמטוסים המפציצים את עזה. בסצנה עוצמתית במיוחד, משוחחים השניים על המצב הביטחוני, ואינם מהססים לרגע לחוש כאב והזדהות עם תושבי עזה. הסרט מלווה אותם באינטימיות אדירה, ובכל זאת, כמעט בלי תחושה של מצלמה או של עין חיצונית, ונראה שהוא נולד באופן הטבעי ביותר. ״הייתי שכן של חולה ונתן״, מספר אלמליח,״כשהיינו נערים אהבנו לשבת איתם; הם היו מצחיקים אותנו. כל הזמן, גם כשהתחלתי ללמוד קולנוע, אמרתי לעצמי שהסרט הראשון שלי חייב להיות עליהם. בסופו של דבר, הסרט הוקרן אצלם בלופ חצי שנה. הם מתים עליו והוא נהפך לסרט קאלט בשדרות״.

מה אפשרה ההיכרות המוקדמת והקרובה הזאת?

״זה עזר מאוד, כי הם בכלל לא ספרו את הנוכחות שלי במקום. הצורה שבה הם נפתחו אליי היטיבה עם הסרט מאוד, גם ברמה הקולנועית. רציתי שהוא ייראה תיאטרלי, ואפילו עלילתי, ושהם ינועו כל הזמן בפריים, בלי יותר מדי התייחסות אליי. אני חושב שנקודת הפתיחה היתה משמעותית: מעבר לרובי הבמאי, אני מבחינתם רובי השכן, ונקודת המוצא שלי היתה שאני מאוד אוהב אותם. האתגר שלי כבמאי היה לגרום לצופה לאהוב אותם, להרגיש את מה שאני מרגיש אליהם. זה משהו שליווה אותי בכל רגע בסרט, בצילום, בעריכה. וזו היתה תחושה חזקה במיוחד משום שאלו דמויות שממבט ראשון נראות סטריאוטיפיות וצעקניות, אבל אני אמרתי שזו מסכה. אני מכיר אותם בדרך אחרת. ושאלתי את עצמי איפה הנקודה שבה אני אוהב אותם ולמה אני אוהב אותם״. 

ומצאת את הנקודה הזאת?

״כן. מדובר באהבת אדם ובאהבת חיות. חולה הרי מגדל ילד שהוא בכלל לא שלו, ושניהם יחד דואגים לחיות שנמצאות סביבם. גם ההשקפה הפוליטית שלהם מיוחדת. מדובר באנשים שכל חייהם סחרו ועבדו עם ערבים. הם מכירים אותם באופן אישי. כך שמעבר לשמאל-ימין שאנחנו מכירים, יש כאן אנשים שיש ביניהם ובין הערבים סיפור אמיתי; השמאל הכי אמיתי שיכול להיות. ונוסף לכל אלו, הדבר המשמעותי בעיניי היה הדרך שבה הם מתייחסים לחיים. בתוך מה שקורה להם וסביבם, בתוך העוני שהם חיים בו, הם עדיין מתייחסים לחיים ברוח צחוק ומסתכלים עליהם בצורה חיובית״.

הקרבה הזאת, שנתנה לסרט כל כך הרבה, עלולה היתה גם להיות דבר בעייתי, דווקא כי הם הרגישו כל כך בנוח איתך ונתנו לך גישה למעמקי חייהם.

״הם הלכו איתי עד הסוף. הייתי איתם בסיטואציות קרובות, בסצנות שבריאליטי היו הופכות למרכז התוכנית. אבל המחשבה שלי היתה איפה אני מכבד את האנשים, איפה אני רוצה שיראו או לא יראו את מה שקורה להם בחיים. מבחינתם, הם אמרו לי, ׳קח מאה אחוז את החיים שלנו, אבל אנחנו סומכים עליך שאתה תדע מה נכון ומה לא׳״.  

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי