בכל שלה: כל מפגש עם העולם היא דרך למות

"הַיּוֹם הִתְאַבַּדְתִּי בְּצִבְעוֹנִים/ וְשׁוּב יָרַד שֶׁלֶג.

שִׁשִּׁים שֶׁקֶל לִפְרָחִים / זֶה כָּל שֶׁהָיָה לִי בָּאַרְנָק,

עַל הֶחָלָב וִתַּרְתִּי / עֲבוּר הַדְּבַשׁ."

 

את השורות האלה בחרה המשוררת בַּכֹּל סרלואי להציב בפתיחת ספרה החדש, "סכין שלופה האור", שיצא לפני כחצי שנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בכנות ובגילוי לב, מיטיבה סרלואי לתאר רגעים מעין אלו בתוך היום יום, שבהם היא פוסעת בזהירות בתוך חייה על חבל מתוח בין שני קצוות: חום וקור, חופש והישרדות, מוות וחיים.

 

שירים רבים בספר עוסקים, על פניו, במה שאת מנסחת כ"כל כך הרבה דרכים למות". בבדידות, בכאב המושך למטה, בפחד הקמילה, ותוך כדי כך, את גם פונה אל הבדידות. מה המהלך הזה מנסה ליצור?

"בעצם האפשרות לדבר על הבדידות יש ריפוי. הרי אם מישהו אמר "אני בודד", ומישהו אחר שמע – גם אם הוא לא יכול להושיט יד – משהו בבדידות נסדק קצת. הספר לא עוסק רק בדרכים למות, אלא בתודעה שכל דבר בעולם נוגע לפעמים עד הנפש. זו חוויה שאני הולכת איתה הרבה: כמה העולם עז, כמה חזק הוא נוגע, כמה הכול משאיר בנו חותם. הספר נכתב בתקופה דרמטית מאוד בחיים שלי, בימים שבהם נזקקתי למסירות נפש כדי לעשות את הדברים היומיומיים ביותר: קיפול כביסה, שטיפת כלים.

 

"הרבה פעמים זהו חותם של שמחה ואור ולב שנפתח. אבל בתקופות של שבירה ובנייה, כמו למשל כשחווים שינוי עז בחיים או אהבה גדולה – הכול אישי וחשוף מאוד, והעולם החיצון נעשה אינטימי יותר. מהבחינה הזאת, כל מפגש עם העולם היא דרך למות. מי שחש כי חייו קמלים או פורחים עם פרח, עם שיר שקרא, עם הצורך או האי-יכולת להתפלל ירגיש זאת על בשרו". 

 

עטיפת הספר

 

 

בין הכלא לחופש

 

סרלואי, 34, המשויכת מגזרית אך לאו דווקא פואטית למשוררי "משיב הרוח", עושה זאת בדרכה שלה. כתיבתה יוצאת דופן לא רק בעוצמה הרגשית הניתזת ממנה בלא הרף, אלא באופן הייחודי שבו היא יוצרת חיבור בין שירה דתית, אמונית והלכתית במובהק לשירה המבקשת לתת ביטוי לתשוקת הנפש והגוף גם מחוץ למסגרות המסורתיות. מתוך התמהיל הזה נולד אחד המתחים המעניינים בספר- המתח בין הכלא והיציאה לחופשי. 

 

"וְאֵינִי מוֹדֶה אֶלָּא בְּאַהֲבָתְךָ. / אֲנִי חוֹטֵא, אַךְ אֵינִי פּוֹשֵׁעַ, / יֵחָלֵץ לִבִּי מִכְּלוּב צַלְעוֹתַי הַשָּׁבוּר / כָּל הַמּוּצָק בִּי נוֹזֵל."

 

בתוך רצף השירים, הכתובים כולם בגוף ראשון נקבה, מופיע השער "שירים מחצר הכלא". זהו שער שעוסק בתיאור חוויה קונקרטית של אסיר בצינוק, ועוד מעיניים של גבר. למה העיסוק בנושא הזה, ודווקא בלשון זכר?

 

"במהלך כתיבת הספר היתה בי המתנה אישית ליציאה לחירות בציפייה לגט. אנחנו לא מודעים עד כמה אנחנו מבורכים בחירות עד שהיא נשללת מאיתנו. אלא שמשהו מוזר קרה לי בתקופה הזאת: עם הזמן הרגשתי שיש איזו נחמה בכלא; הוא שלל ממני את הסכנות שישנן בחופש הבחירה. זה הוביל אותי לשאלות עמוקות על ההבדלים בין הכלא לחוץ ועל למה הם מחייבים את האדם. ואז, כמו משום מקום, התחלתי לכתוב את 'שירים מחצר הכלא'. אלו חוויות שרחוקות מעולמי הביוגרפי, אבל רציתי לגעת בתחושת הנבצרות מן העולם וביחס האמביוולנטי אל החומה כמגנה וכחונקת כאחד. הבחירה לכתוב בלשון זכר היתה מתוך רצון לתאר חוויה אישית מאוד בשפה שחורגת מהקונקרטי, וכך האישי נהיה לנחלת הכלל".

 

יש גם שיר שנכתב מנקודת מבטו של הסוהר. מדוע הבחירה להביא את שני הקולות הללו לידי ביטוי?

"בפשטות – כיוון שכל הכוחות האלה נמצאים בקרבנו. האסיר זקוק לסוהר, והסוהר זקוק לאסיר לא פחות. במערכת מדכאת שני הצדדים זקוקים זה לזה כדי לאשר לעצמם את קיומם, וכך, רוב הדיכוי שאנו חווים אינו קשור בכלל לאלה הסובבים אותנו, אלא להפנמה שלנו אותם. אנחנו הסוהרים הכי גדולים של עצמנו; בידינו המפתח להוציא את עצמנו לחופשי".

 

את מתנה את היציאה לחופשי בנוכחותו של אחר: במילותייך – "מישהו מתפלל עליי". איך הזולת קשור לזה?

"אני יכולה להגיד באופן אישי שקשרים עם הקרובים אליי ועם ה' מצילים את חיי יום יום. בסופו ובראשיתו של דבר, כולנו חלקיים, וזו תחושה מטלטלת מאוד בעולם שבו אנו חיים, שמנסה לשווק לנו עצמאות כל הזמן. חז"ל אומרים ש'אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים'. אדם זקוק תמיד לזולת כדי להיחלץ. 'אני מסתדרת לבד' זה שקר שאנו מספרים לעצמנו כדי לא להודות בכמה אנו חסרים בעצם ההזדקקות שלנו. גם בעולם הדתי צריך הרבה ענווה כדי להודות כמה אנו זקוקים לה', ובכלל – כמה אנו זקוקים לאנשים הקרובים לנו, למשפחה, לחברים. זו ההכרעה בספר בכלל ושל האסיר בפרט - שדווקא במקום בו יש המון פוטנציאל לכאב בעצם המגע האנושי נמצאת הרפואה הכי גדולה".

 

 

בַּסּוֹף אֲנִי נִשְׁאֶרֶת עִם אֱ-לֹהִים / הַנּוֹגֵעַ בַּעֲדִינוּת בְּגַבִּי שָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמִּטְבָּח.

מְאַהֵב קַנַּאי, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁף עַל עָרְפִּי / הָנַח לִי לַחֲלֹק אֶת חַיַּי עִם אָדָם.

 

את מדברת על קשרים עם הסובבים איתך ועם אלוהים באותה הנשימה. הספר עוסק בין השאר גם בחוויית הגירושין שעברת. האם הקשר עם אלוהים השתנה לאור הקשר הזוגי שפורק?
"הקב"ה אמר בחומש בראשית ש'לא טוב היות האדם לבדו'. להבנתי, אפשר לפרש זאת כך שחלק הארי מן הטוב של האדם לא בא לידי ביטוי מלא כשהוא לא בזוגיות. ולכן, אם אין קשר וברית עם איש, משהו חסר גם בקשר עם ה'. זו בעיניי אחת הסיבות שהרבה אנשים שעוברים גירושין חווים התפוררות דתית. היה לי חשוב מאוד שהשבר שחוויתי בזוגיות שלי לא יפרק את שאר הקשרים שיש לי, בהלכה וברוח, אלא להפך – יחזק אותם. ובהמשך לזה - אני חושבת שמערכת היחסים הכי חשובה שיש לאדם מתקיימת עם הבורא, ולמרות הקשיים שיש בה, והצעקה שהיא לפעמים על עצם הקשר בכלל, בעומק - אין חסד גדול ממנו, וזה מתגלה דווקא כאשר קשרים אחרים נשברים". 

 

לקראת סוף הספר מורגשת איזו התרככות, במפגש עם הלידה האמיתית - לידת הבת.

"זו חוויה גדולה כאם - לגלות שהגוש הרך והנזקק הזה נהפך לעוד אדם בבית שיש לו בקשות, רצונות והעדפות. זה שיעור גדול בשני דברים שהם קשים כל כך היום: קשר והכנעה. השיר שכתבתי לבתי מתאר רגע קשה מאוד אבל מבורך. יש המון ברכה במעשה האימהוּת, שתובע ממךְ לצאת מעצמך. מהבחינה הזאת, השיר הזה, שנכתב לפני שלוש שנים, עדיין הולך ונכתב כל הזמן. עכשיו אני רואה אותו גם כשיר תודה, כי דווקא בכורח האימהי לוותר על דברים מסוימים יש מתנה גדולה".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6