גשר המיתרים: מילים, מנגינה ושיר הפופ הישראלי

"אבל למה זה יפה בעינינו?", שאל אותי פעם מכר אדריכל. הגענו בדיוק לנקודת תצפית גבוהה, אי-שם בפיתולי משכנות שאננים בירושלים, וכל העיר העתיקה נפרשה לנגד עינינו ועצרה קצת את הנשימה. בפקולטה לארכיטקטורה, הוא הסביר, לא מסתפקים בעובדה שמשהו נחשב ל"יפה", אלא מעודדים את הסטודנטים לבחון את האסתטיקה שלו, למצוא את הגורמים להתפעמות; רק כך, טוענים שם, אפשר לייצר אותה.

 

הנפש הרומנטית עלולה אולי להירתע מהניתוח הקר הזה של הלב הנמשך אל היופי. השאלה "למה זה יפה?" מתעלמת כביכול מהגורם הסובייקטיבי, זה שמעל לשכל, מהטעם האישי שקשור בכימיה, בהיסטוריה ובאלפי קשרים נסתרים מעין. כך או כך, ספר עיוני-מוזיקלי שיצא באחרונה מנסה לקחת את השאלה הזאת בדיוק ולבחון דרכה כמה מהשירים הפופולריים ביותר בפסקול הישראלי. "הגשר מת – תיאוריה והיסטוריה קצרה של שירים יומיומיים בעברית" הוא ספרו הראשון של יונתן תורג'מן (37), דוקטורנט צעיר למוזיקולוגיה וחבר בהרכב הרוק עבודות עפר. מצויד בסבלנות של פיל אפריקאי, בסטטיסטיקות ובגרפים ובשפה אקדמית למשעי, תורג'מן חופר בנשמה של המוזיקה המקומית, בניסיון לפענח את מלאכת כתיבת השיר.

 

בסופו של ניתוח העומק הזה, הוא מצליח לאפיין תופעה מוזיקלית ייחודית שהיא-היא, לדבריו, הביטוי המשוכלל ביותר של השיר. הוא קורא לה "גשר". "היה שיר אחד שהפיל לי את האסימון ונתן אישור לתחושה שלי של 'רגע, איך יכול להיות שלא מדברים על זה?'", משחזר תורג'מן, "לפני כן לא הייתי בטוח אם אני מפנטז או שבאמת אף אחד לא שומע את הגשרים שאני שומע. זה היה השיר 'מקדש האהבה' של גלי עטרי, שיר שאני אוהב מאוד, וזכרתי ממנו רק את הבית ואת הפזמון. וכשחזרתי להקשיב לו, פתאום הגיע גשר, והוא היה יפה כל כך", צוחק תורג'מן, "פתאום הבנתי ששכחתי את החלק הכי חשוב, הכי יפה. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני באמת מבין מה יש בשיר".

 

 

לא פזמון ולא בית

 

קצרה היריעה מכדי להעמיק כאן במהותו של הגשר עד לרזולוציות שתורג'מן יורד אליהן. בשלב זה נסתפק בהסבר שאין מדובר בתרגום למילה bridge, קטע מעבר מוזיקלי שמפריד בין שני חלקים דומים בשיר, אלא במשהו אחר שמכיר כל חובב מוזיקה: חלק מהשיר שאיננו בית ואיננו פזמון. קל להבין זאת באמצעות דוגמאות: הספר מציין את "שבתות וחגים" של יהודית רביץ, ובו בין הבית ("עכשיו אתה בבית, עכשיו אתה שם") ובין שורת הפזמון המתפרצת ("לבד על הגג, שבתות וחגים") הולכת ומתעצמת המוזיקליות של השיר באמצעות גשר ("ואני שותפה סמויה / אני בצל כשעולה האור"...). אליבא דתורג'מן, הגשר הוא שמטעין את השיר באנרגיה של חיים ותנועה ומסמל את האיחוד השלם ביותר בין מילים למוזיקה. ב"מקדש האהבה", שהפיל אצלו את האסימון (מילים: אסתר שמיר, לחן: אילן וירצברג), הגשר הוא החלק שנפתח במילים "בלי כל סיבה מיוחדת, תתאושש כי בא הזמן". כמו בדוגמה הקודמת, הקטע הזה מגיע אחרי הבית ("המקדש הזה סגור עכשיו, אדון"), וממנו גולש השיר בהדרגתיות אל הפזמון ("אל תישאר, אל תישאר פגוע"). 

 

ניכר שהגרת לא מעט זיעה ודיו בניסיון לפענח את הסיפור של הגשר. איך נולדה האובססיה הזאת?

"הטריגר המיידי היה דווקא משבר בכתיבה, לפני כארבע שנים", משתף תורג'מן, "אני טוב במנגינות, ומילים לשירים באות לי קצת יותר בקושי. בניסיון ההוא אמרתי לעצמי, רגע, לפני שאני מתחיל לכתוב שורות, אולי כדאי שאבהיר לעצמי מה זה הדבר הזה שאני מנסה לעשות. מה זה שיר, מה זה בית, מה זה פזמון, ומשם התגלגלה העבודה על הספר. זה היה ניסיון פרטי להבהיר לעצמי מה אני עושה ועל מה אנחנו מבזבזים אנרגיה רבה כל כך.

 

יונתן תורג'מן (צילום: תומר אפלבאום)

 

לא אחטא בספוילר אם אציין שהספר עוסק בתופעה שלשיטתו של תורג'מן פגה מהעולם; הכותרת "הגשר מת" חושפת באופן די חד-משמעי מה סבור המחבר על שעלה בגורלו. תורג'מן מגדיר את שנות ה-80 עד תחילת ה-90 כתור הזהב של הגשרים במוזיקה הישראלית, עידן שבו התייחסו ברצינות רבה אל מלאכת המחשבת של הרכבת השיר. "יש ציפיות גבוהות מאוד מהשיר הישראלי, מבחינת המטלה התרבותית שלו כאן", מאבחן תורג'מן,"ניסו להמציא פה ניב מוזיקלי עברי, שצריך לשמוע את העבריוּת שלו במנגינה. נקודת המוצא היא שלשיר בעברית זה לא דבר מובן מאליו, ולכן יש צורך לייצר את התנועה המוזיקלית באופן פעיל. יש סכסוך או משהו כמעט לא-טבעי בחיבור של השפה למנגינה, והשיר העברי מנסה להוכיח אחרת. אם אתה מצליח, אתה מסיים את השיר בנקודה אחרת מזו שהתחלת אותו, והדבר הזה מצריך עזרים למיניהם. אחד העזרים האלו הוא הגשר".  

 

אם אלו תנאי הלידה של הגשר, שאת השירים הכוללים אותו מכנה תורג'מן "שירים בנויים", נסיבות המוות אינן ברורות בדיוק. אי-שם בתחילת הניינטיז, בצד אירועים כרצח רבין ועליית ערוץ 2 המסחרי, משהו בסבלנות הציבורית אבד. המורכבות בשירים הבנויים פינתה את מקומה לשירים שמזכירים יותר פאסט פוד – מוצרי צריכה קליטים וחד-ממדיים שאינם מבזבזים זמן בדרך לפואנטה או לפזמון. את הביטוי המובהק לתופעה הזאת הוא רואה בשעתם היפה של התמלוגים מהרדיו הישראלי – יום הזיכרון. "כל עוד העמלנות השירית, העסקנות היומיומית וה"לינקטונים" (פלטפורמות להפצת שירים לאנשי תקשורת ותעשיית המוזיקה, א"ח) יתנקזו כולם לבמה האולטימטיבית, החגיגה הכי גדולה של השיר בשנה - וזה יום הזיכרון – נדמה לי שמשהו בטענות שלי עדיין יחזיק", גורס תורג'מן, "יש נפילה לגרסאות המיושרות והאקוסטיות, שירים בינאריים שכוללים בית ופזמון פשוט בגובה העיניים, כאלו שיישארו אקטואליים כל שנה ושאפשר דרכם לעשות קאברים לכל הרפרטואר ההיסטורי. לא תשמע שירים עם גשר בימי הזיכרון, וגם לא בפופ הכי עדכני של גלגלצ. אני חושב שהתשוקה המרכזית שמניעה אנשים ליצור היום היא 'עוד מעט נהפוך לשיר, ויום אחד מישהו יעשה לנו קאבר פשוט ומרגש".

 

עמדה לא-שיפוטית

 

תורג'מן כותב במבוא לספר: "השאלה על מהותו ויופיו של 'השיר עצמו' התרחקה מאיתנו", אולי, אפשר לשער, כי היא אנכרוניסטית מדי, אולי כי היא יוצאת מתוך ההנחה שאפשר לקבוע סטנדרטים ליופי. "החיפוש אחר הגדרה לא נובע מעמדה שופטת", מבהיר תורג'מן, "אני לא מנסה לעשות בדק בית ולהגיד לשירים הבינאריים 'כולכם החוצה, אתם בכלל לא שירים'. הספר לא אמור להכשיר עורכים בתחנות רדיו או שופטים במצעדים. הניסיון להגדרה לגמרי משרת רצון להבנה". 

 

עטיפת הספר

 

 

שיר שעונה על הקריטריונים שפרשת בספר הוא בהכרח "יפה" או "שיר" יותר משיר שאינו עונה עליהם?

 "אפשר להגדיר ששיר הוא כל דבר שיש בו מילים ומנגינה, בית-פזמון, שלוש וחצי דקות. אבל יש לי בעיה עם ההגדרה הזאת, כי היא לא אומרת הרבה. אני מנסה לבחון איזה סוג של שיחה אנחנו מעוניינים לקיים על שירים, ומהמקום הזה חיפשתי הגדרה. החשיבות שלה היא מה שהיא פותחת במחשבה, באוזניים, איך היא מאפשרת לנו גישה חוזרת לשירים, ובסוף היא נבחנת מול כל שיר בודד – מה הגישה הזאת עושה לנו לשיר. לי היא אפשרה לשמוע דברים שעד אז לא שמעתי. במובן הזה, יש לה ערך - מעמדה פואטית-אסתטית; לא-שיפוטית. לְמה אני מקשיב, לְמה אני שם לב, איזו עבודה אני צריך לעשות עם עצמי כדי להיענות נכון לשיר".

 

התגובה "אין אין... (מילים), זה פשוט מרגש" למשמע שיר מוצגת בספר כראויה לגנאי, אבל בסופו של דבר, היא שהופכת שירים לקרובים או רחוקים יותר ללבנו. איכות של יצירה אמנותית היא עניין חמקמק שקשורה במפגש הסובייקטיבי של המאזין עם השיר

בנקודת זמן ספציפית. האם באמת אפשר לפשט אותה לכלל נוסחה אמפירית?

"תשמע, קודם כול, אי-אפשר להיות מוזיקאי בלי להגיד לפעמים 'אין אין, זה פשוט מרגש'", מודה תורג'מן, "לי בעצמי יוצא להגיד את האמירה הזאת הרבה, ומי שלא רוצה לשמוע אותה על השירים שלו כנראה משקר. אבל הבעיה היא שהעמדה הזאת, היחס האינטואיטיבי הפשוט כאמת-מידה אולטימטיבית לשיר, עלולה להפוך לחזות הכול. הרגש, הלחלוחית בעין, במיוחד בסביבה של מוזיקאים, שיש בהם רתיעה מחפירות. הבעיה היא לא העמדה ה'רגשנית', אלא הרתיעה הלפעמים-מובלעת מלנסות ולהבהיר מה עומד פה על הפרק.

 

"שירים יומיומיים כאלה הם אולי סוג האמנות שבו העמדה המתרגשת היא הכי לגיטימית והכי חזקה", הוא מחדד, "השיר היומיומי הוא נחלת ה'המון', היוטיוב והלייקים. במקרה של השיר, הסכנה להתמסר לזה באופן טוטלי היא גדולה במיוחד. אני לא מנסה להגדיר את המכניזם הפסיכולוגי שיוצר את הרגש. אני בודק אם יש אפשרות ללכת לשיר שאנחנו לא מרגישים ממנו כלום, נרתעים ממנו, לא יכולים לשמוע מילה מהפה של הזמר ששר אותו, ואחרי הרבה התפתלויות והסתעפויות וסיבוכים, לראות אם אפשר להגיד 'אוקיי, שמעתי משהו. עכשיו זה מרגש'".

 

שלמה ארצי כמשל

 

אחד האמנים שמעורר תגובות כאלו, וגם את התגובות ההפוכות לחלוטין, הוא שלמה ארצי. נדמה שגם מי שנשבע בשמו של ארצי וגם מי שפוטר אותו בטענה שהוא מוציא את מילות השירים שלו מ"דפי זהב" מעולם לא העניק לו יחס מעמיק כמו תורג'מן. "הגשר מת" מקדיש פרק שלם לזמר הקאנוני, שבנה גשרים במוזיקה שלו יותר מכל אמן אחר - לפחות עד שכבש את קיסריה. "שלמה ארצי הוא בעיניי סוג של אוניברסל", מפתיע תורג'מן, "בניגוד לסיבות שבדרך כלל הוא מעניין אנשים - היותו העורך הראשי של הפסקול הלאומי וכו' וכו' - בעיניי הוא טוב כי ברגעים היפים שלו אפשר להבין דרכו מה זו כתיבה טובה של שירים. נדמה לי שהמנוע של שלמה ארצי עצמו היה להתמודד עם השאלה מה זה שיר, איך צריך לכתוב ולשיר שיר, מה זה להיות זמר ובמה זה כרוך. על זה הוא כותב, על זה הוא חושב בתוך הכתיבה, ועם האתגרים של זה הוא מתמודד".

 

 

המקרה של ארצי הוא גם המקרה שמעניק לתזה של תורג'מן אישוש משמעותי מהמציאות. "שלמה ארצי עצמו מעיד על 'דרכים' בתור הישג אולפני, ועל 'לילה לא שקט' בתור פסגת היצירה שלו", מספר תורג'מן על שני האלבומים עתירי הגשרים ביצירה של ארצי. "אלו גם אלבומים שהצליחו מאוד מאוד. מצד שני, המקום שבו אני כביכול נפרד ממנו בספר הוא באלבומים 'ירח' ו'שניים', שם שלמה ארצי ממש מתפוצץ מבחינת ההצלחה והקאנוניזציה. אלו אלבומים שיש בהם פחות גשרים. הוא לגמרי מסתנכרן עם הפסקול הישראלי, ובמקום שירים, יוצר אולי סקיצות לטורים ב'ידיעות אחרונות'".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6