צבאות השם: אז איך הדמויות החרדיות ב"כיפת ברזל" משתלבות בצה"ל?

באחת הסצנות המשעשעות בסדרה "כיפת ברזל" שוכבים חיילים דתיים וחרדים במטווח צבאי וחוזרים אחר המפקד, שצועק את פקודות הירי בהטיה מלעילית ובמבטא יידישאי: "מויציא! משקשק! מכניס! דוירך!". השיקוץ המשונה הזה – פקודות במטווח צבאי שנשמעות כמו קריאות באיזו חצר חסידית – הוא רגע מייצג ב"כיפת ברזל", סדרה שמצד אחד מצליחה לייצר הרבה רגעים משעשעים ונוגעים ללב, אבל מצד שני, נוטה לגלוש אל הסנסציוני והבומבסטי, אל עומס בסצנות סמליות, שלמרות הסיפוק שהן גורמות, בסופו של דבר פוגעות באמינותה.

העלילה מסופרת מנקודת מבטם של שלושה טירונים שהתגייסו למחלקה של הנח"ל החרדי. כל אחד מהם מגיע מפלג אחר: יעקב אנילביץ' הוא ילד-טוב-חסידות-וויז'ניץ (דולב מסיקה), עמרם אלקיים הוא שב"בניק מבני ברק (רועי ניק) וגור אריה כהן הוא חרד"לניק בעל רקע של נער גבעות פוחז (אבי מצליח). שלושתם – כל אחד והמטען הבעייתי שהוא סוחב איתו מבית – מנסים ככל יכולתם להשתלב בסביבה החדשה והזרה כל כך.

קריאה נוספת: מוני אנדר, מילואימניק חרדי של חיל האוויר, גילה על בשרו שצה"ל פשוט אינו מסוגל להתמודד עם אנשים כמוהו

גיוס חרדים לצה"ל הוא מצע מעולה ליצירת דמויות יוצאות דופן ואינספור מפגשים אנושיים מעניינים. "כיפת ברזל" אינה מוותרת על אף לא אחד מהם: תלמיד חכם מבית טוב שמתגייס בניגוד לרצון הוריו ומתחיל רומן טלפוני עם חיילת חילונית ברשת הקשר הצבאית – יש; שב"בניק עבריין מזרחי שמסתתר מפני סוחר סמים ומתאהב בקצינה דתייה וטובת עיניים – יש; צעיר דתי בגופיית טאי-דאי (מי לובש היום טאי-דאי?) ואוזניות שאינו נכנס לתפילה – יש; מתנחל מעורער נפשית בעל רקע של התעללות מינית – יש; הכול שם.

ואולם, הנטייה של הסדרה להציג בעיקר סיפורים כאלה – דרמטיים במפגיע – מצערת. הרי גיוס של חרדים לצה"ל מייצר באופן טבעי המון סיטואציות אנושיות דרמטיות מספיק, למשל, אדם שהקהילה שלו מחרימה אותו, או אחר, שרואה נשק בפעם הראשונה בחייו ונאלץ לירות בו, או מי שפשוט קשה לו עם המעבר החד מהבית החם לסביבה הצבאית הקשה כל כך. בסופו של דבר, הדרמות הכי גדולות הן הפשוטות ביותר, היומיומיות ביותר, כך שאין באמת צורך בחייל שמחליט להשתלט עצמאית על מסגד בהתקף זעם, וגם לא בחייל שמבריח יהלומים במזוזה.  

חייל, מי לימד אותך ללבוש ככה את הצ'וקו?

הצפה כזאת של סיפורים דרמטיים היתה יכולה להטביע את הסדרה ולהפוך אותה לקלישאה מפוהקת, אבל מה שמציל אותה בכל זאת היא שורה של דמויות מלאות ונוגעות ללב, שמתקיימות בזכות צוות שחקנים מצוין.

יעקב אנילביץ' נכנס ללב מהרגע הראשון. ההתעקשות שלו על הגיוס אינה ברורה בהתחלה, אבל לאט לאט נפתחת דמות רגישה וסקרנית, שחושבת, אולי, על עתיד קצת שונה מזה שייעדו לה ההורים והסביבה. דולב מסיקה מציג משחק מלא בניואנסים: חיוכיו המבוישים כשהוא מדבר עם בנות, המבטים המוסטים הצידה כשמדברים אליו. הוא אפילו הביא אותי לבדוק בגוגל אם הוא לא באמת חרדי והזכיר לי ששחקן טוב באמת מצליח לזרוח גם כשהתסריט חורק. גם רועי ניק ואבי מצליח מפגינים משחק מעולה ומביאים למסך דמויות עגולות ומלאות שמתחשק להכיר טוב יותר בסצנות קצת פחות סנסציוניות.

התחקיר אף הוא לוקה בחסר, לא רק על שום האופן שבו מיוצגים חיילי צה"ל (הצגת הציוד שהם לובשים לקויה, סיטואציות בלתי-אפשריות בתוך בסיס צבאי וכדומה), אלא גם על שום ההבדלים המהותיים שבין סוגים שונים של דתיים, ובייחוד, סגנון הדיבור והסלנג האופייניים לכל פלג. נראה שבמקום לנסות ללכת על כל הקופה ולהביא מניפה רחבה של סיפורי גיוס של חרדים, היה נכון יותר להתמקד באחד או שניים ולהשקיע יותר בתחקיר ובתסריט.

לפני ש"כיפת ברזל" עלתה קיוו המבקרים שהיא תהיה שילוב של "שטיסל" ו"טירונות" או "תאג"ד", וברור שזה לא המקרה. במקום לנסות לייצר אמירות מעניינות על האופן שבו קבוצות שוליים מנסות להשתלב בחברה הישראלית דרך שירות בצה"ל – ואולי אפילו לאתגר את התפיסה שגיוס לצה"ל היא הדרך היחידה להצטרף למיינסטרים הישראלי – הסדרה גולשת למחוזות הסנסציוניים, כאלה שאולי הופכים אותה למבדרת, אבל לא מצליחים לומר משהו חדש על העולם החרדי, או על הקשר שלו לחברה החילונית. ובכל זאת, למרות שלל הבעיות בסדרה, "כיפת ברזל" מצליחה לייצר דמויות אמינות ורגעים אנושיים ונוגעים ללב בעיקר בזכות צוות השחקנים המצוין, עמוד התווך העיקרי, ואולי היחיד, של הסדרה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי