אישה, מזרחי ופלסטיני נכנסים לשיח: מיהו ה"אחר" בהגות היהודית והישראלית העכשווית?

למילה "אחר" יש כמה וכמה פירושים במילון: "חריגות" היא אחת מהן; "לא דומה" היא אחרת; "אלטרנטיבי" היא עוד אחת. גם למילה "זולת" יש כמה אפשרויות. "זוּלָתָנוּת" היא "נטייה, רצון או תכונה של עזרה לזולת, המתבטאת בהתנהגות המסבה טוב למישהו אחר ללא תמורה", ולעומתה, "זולת" משאירה את האחר בחוץ, בצורה מופגנת יותר: "חוץ מ-" או "פרט ל-", או פשוט "אדם אחר".

 

אלה הימים שלאחר הקמפיין "האחר הוא אני" (שר החינוך נפתלי בנט: "אני לא מאמין ב'האחר הוא אני'. אני מאמין בהעצמת זהויות"). אלה גם ימים שבהם מתענגים (אבל לא מביסים; רק מתענגים) על שנאת ה"הגמון", כלומר מי שאינו נחשב "אחר". בימים כאלה מעניין להסתכל על גוף היצירה שמתייחס לאלה שנמצאים מחוץ למרכז היהודיות או מחוצה לה ולשאול אם יש לגוף היצירה הזה מכנה משותף.

 

הניסיון לסקור יצירות שהתייחסו באחרונה ל"אחר" של היהודי או ל"אחר" בתוך היהודי מעלה על הדעת את הסרט התיעודי "השדה", של מרדכי ורדי, המספר על פלסטיני שהקים בשדה של משפחתו מרכז לאי-אלימות, ואת הפרויקט האמנותי "ממזרים: סימון ומחיקה", שחלקו הראשון נחשף באחרונה בתערוכה במסגרת "הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית".

 

התערוכה היא חלק מפרויקט גדול יותר שלדברי יוזמיו, איתי קן-תור ונורית יעקבס-ינון, מציף "את הבעיה הקיומית של הממזרים" וחושף "לראשונה את חיי הבדידות והקשיים שאיתם הם מתמודדים". הפרויקט יכלול גם סרט תיעודי וספר שבו "דימויים ויזואליים בצד מדרשים מודרניים ומאמרים המקיפים את נושא הממזרות מהיבטים רבים: תרבותיים, הלכתיים, ספרותיים, היסטוריים ומשפטיים".

 

"היהדות הצטמצמה לשמירת הלכה"

 

חיפוש זריז באינטרנט מוביל לספרים ולמאמרים רבים שעסקו בעבר ב"אחר" בספרות חז"ל. קצתם מתייחסים למקומה של האישה כ"אחר", כמו הספר "מסכת נשים" של אדמיאל קוסמן או המאמר "אישה, מסכה ותחפושת בספרות האגדה של חז"ל" של אביגדור שנאן. טקסטים אחרים, כמו "חברה ושונות בעולמם של חכמים" מאת ד"ר יאיר ברקאי, עוסקים בחריגות. גם בעלי חיים מצטרפים לנשים: ד"ר יחיעם שורק, למשל, כתב על "הכלב כפי שהוא משתקף בספרות חז"ל".

 

בספרים ובמאמרים שהוזכרו לעיל, ספרות חז"ל היא המקור. לעומת זאת, ב"חיות הקודש", ספרו של ד"ר עידו חברוני שפורסם לפני כשנה, נעשה צעד נוסף: מלבד ספרות חז"ל, גם אלה שמחוץ למחשבת ישראל מציעים את עצמם כמקור. חברוני מפגיש בספרו את רבי עקיבא ואת הרוזן ממונטה כריסטו ומזמן אליו גיבורים כמו אליזבת בנט מ"גאווה ודעה קדומה" או את איניגו מונטויה מהסרט "הנסיכה הקסומה".

 

 

ד"ר עידו חברוני (תצלום: ישראל הדרי)

 

"המפגש עם 'האחר' אינו אלא המפגש עם הזר שבתוכנו, המעמת אותנו עם צדדים נחבאים שלנו", כותב חברוני ב"חיות הקודש". "ספרות חז"ל עשירה בתיאורי מפגשים שכאלה... שדרכם מתוודעים הגיבורים לאפשרויות קיומיות שעד כה לא הכירו בהן".

 

במובן זה, ספרו פועל לשני הכיוונים. כפי שתרבות המערב החילונית יכולה להציע פרשנות חדשה לאגדות חז"ל, כך גם יכולה ספרות חז"ל להציע לחילונים פרשנות לסרטים של דיוויד לינץ', לציורים של מקס ארנסט, לחלום שחלמו הלילה או לכל זירה אנושית שבה מתממשת התגלותו של "האחר", התעמתות איתו, קרבה אליו או אימה מפניו, מגע איתו וההתרחקות ממנו.

 

"אני מודאג מהמתח שיש היום בנוגע לזהות יהודית", אומר חברוני, "בעיניי, זאת התוצאה של תהליך של הצטמצמות הזהות היהודית לכלל שמירת הלכה. כך יוצא שהדתיים חושבים שיש להם מונופול על היהדות, והחילונים מוצאים את עצמם במגננה מכפייה של רעיונות שזרים להם לגמרי. בתור תלמידים של חז״ל, עשינו עבודה לא טובה. לקחנו את ההלכה ברצינות גדולה, אולי גדולה מדי, אבל לא התייחסנו כמעט לאגדה. האגדה שייכת לכולם ואחרת לכולם בו-זמנית. בתוך התלמוד עצמו האגדה מופיעה כקונטרה להלכה. היא משמשת 'עזר כנגדה' בכך שהיא מנערת דפוסי חשיבה קפואים ומאלצת את ההלכה לנוע ולהשתנות".

 

"הטקסט ב'חיות הקודש' זר לדתיים בדיוק כמו שהוא זר לחילונים", מדגיש חברוני, "אולי אפילו יותר, משום שחילונים מקבלים ספרות כטקסט מרדני ופתוח, ולכן קל להם לקבל את קריאותיי באגדה. אגב, בחורי ישיבות רבים כותבים לי עד כמה הם אהבו את הספר. רוב היום הם לומדים גמרא בצורה מסוימת מאוד, ופה הם מקבלים הזדמנות לקרוא את הטקסט בצורה מחודשת".

 

למרות שיתוף הפעולה החילוני-חז"לי בספרו של חברוני, הספר מדגיש בלי כוונה את הפערים בין שיח "האחרים" שלו לשיח על ה"אחרים" המגדריים, הפוליטיים, המעמדיים והאתניים שמציפים בעשור האחרון את התרבות החילונית הישראלית. בביקורת שפורסמה על "חיות הקודש" ב-Ynet לפני כשנה, טען שי זמיר שחיות הפרא "נוכחות מעט מאוד" בספר וש"לעתים חיות הקודש אינן אלא נשים". חברוני אומר שהביקורת ציערה אותו מאוד.

 

ובכל זאת, 'האחר' בספרך הוא מי שאינו גבר יהודי. "האחר" מפתיע את הגבר היהודי בתרומה שהוא עשוי לתרום לו. למשל, מתברר לו שנשים יכולות להיות נשות חיל. ביצירות חילוניות לא מעטות, נשות חיל הן כבר אולד ניוז. הן כבר מתקרבות למדרגת אדם שלם, ועכשיו מותר להן להיות רעות, טיפשות, סתמיות, אנושיות.

"הספר מפרש את עמדות חז"ל; לא את עמדותיי. אין לי שאיפה לקרוא קריאה ביקורתית בטקסט. לאסכולת הקריאה הביקורתית יש בעיניי חסרונות לא מעטים, ובהן הפנטיות. בעיניה, אני הוא 'האחר'. אני, לעומת זאת, החלטתי לכבד את הטקסט החז"לי ואת ההקשר שלו. הקריאה הולכת יחד איתו, ולא נגדו. באותה מידה, כשאני מלמד את האיליאדה, אני מכבד את האיליאדה, אפילו שגם היא מייצגת עולם פטריארכלי. חשוב להבין איך תרבות המערב תפסה מלחמה, איך היא תפסה את הגבריות ואת הנשיות. הקנון עיצב את מי שאנחנו היום, ולהבין אותו - משמעו להבין איזו דרך ארוכה עוד יש לנו לעשות".

 

ספרות פנטזיה כמרחב בטוח

 

האחרים המגדריים, הפוליטיים, המעמדיים והאתניים שהשיח עליהם מציף בעשור האחרון את התרבות החילונית ישראלית, הם אינם ה"אחרים" כפי שהם משתקפים במשנתו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס. ד"ר אלי שיינפלד, שהיה שותף להקמת המכון ללימודי לוינס בירושלים ושספרו "פלא הסובייקטיביות" (הוצאת רסלינג) עוסק בפילוסופיה של לוינס, מסביר.

 

"החידוש הגדול של לוינס הוא כזה: 'האחר' יכול להיות כל אחד, ובלבד שאינו מזוהה", אומר שיינפלד, שמלמד כיום פילוסופיה יהודית ואירופית בתוכנית הבין -תחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם. "אם זיהיתי אותו – כלומר נתתי בו סימני זיהוי, למשל, סימנתי אותו כ'אישה אשכנזייה רווקה בשנות ה-30 לחייה', או כ'גבר שחור שנבחר לנשיא ארצות הברית' – אז הוא כבר אינו 'אחר'; כבר ניכסתי אותו.

 

 

"כדי שתהיי 'אחר', פנייך צריכות להיות נטולות הקשר. הפנים של האחר הן פנים שמערערות אותי מהיסוד. זאת רעידת אדמה שמחרבת כל זהות, שלי ושלו. על כן, כניסתו לחיי מעמידה את קיומי בסימן שאלה. זה אירוע דרמטי, ובדרך כלל אנחנו מחפים על הדרמטיות של האירוע הזה בניסיון לקנות מחדש שליטה".

 

אולי שיח הזהויות נמצא כיום בשיא הפופולריות כיוון שהחרדה שלנו מאובדן שליטה בשיאה.

"זאת השערה מעניינת. לשיח הזהויות יש תביעות לגיטימיות שאי-אפשר לערער עליהן, כמו שחרור האישה או שחרור מקולוניאליזם. עם זאת, כשמזהים אותו עם החשיבה של לוינס על 'האחר', מרדדים את הפילוסופיה של לוינס. לא צריך להיתלות בלוינס כדי לתבוע שחרור מקולוניאליזם. למען האמת, די להיאחז ברעיון הנאורות".

 

קריאה נוספת: מה לוינס היה אומר על תיק רומן זדורוב?

 

חברוני מדגיש שהמהלך החשוב ביותר בספרו הוא הישענות על קריאות יונגיאניות ועל ספרות פנטזיה, שילוב שלדבריו הוא בגדר תרומתו הייחודית לשיחה על אחרות באגדות חז"ל. "ספרות הפנטזיה היא המרחב הטוב ביותר לעיסוק בתפיסות פסיכולוגיות", הוא אומר, "הפנטסטי עוסק באופן כמעט ישיר בלא-מודע. שם שוכנות המפלצות ושאר הדימויים הארכיטיפיים שהספרות הריאליסטית אינה מספקת לנו כלים להתמודד איתם". לדבריו, "קרל יונג הבין שאנו חייבים ללמוד להכיר במרכיבים שאותם הוא מכנה 'הצל'. העצמי היונגיאני יהיה חסר עמוד שדרה אם לא יקבל את 'הצל' תחת חסותו".

 

ללקיחת האחריות על "הצל" יש מופעים רבים. בספר מובאת האגדה שבה לועג רב אשי לירבעם, לאחאב ולמנשה. שלושת המלכים הנהיגו עבודת אלילים, ולדעת חכמים, "הוגלו" בשל כך מהעולם הבא. ואולם, בלילה מופיע מנשה בחלומו של רב אשי ולועג לו על בורותו בהלכה. "החלום הוא הביטוי המובהק של התגלות המודחק", כותב חברוני. לדבריו, בסיפורו של הרב אשי מונכח "מפגש מרתק בין יצר של עבודה זרה ובין חכם תורני".

 

מדוע אין "אחר" פלסטיני?

 

חברוני, שבשנים האחרונות משמש המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם, קיבל אחריות על חלקיו האליליים. הוא מלמד את האיליאדה ואת האודיסאה, ולדבריו, "האתגר הגדול בהוראת האיליאדה והאודיסאה היא לתווך לתלמידיי את העולם האלילי. חשוב לי להראות להם עד כמה 'האיליאדה והאודיסאה' הן המורשת שלנו, הדי.אן.איי שלנו, ממש כמו שספרות האגדה נמצאת בדי.אן.איי שלנו".

 

 

עמונאל לוינס (מתוך ויקיפדיה)

 

בכתיבה על ההתייחסויות ל"אחר" בארון הספרים היהודי יש גם מאמרים העוסקים באחרות גזעית, דתית ולאומית, כמו "הולדת הגוי בספרות חז"ל" מאת ישי רוזן צבי או הספר "הישנה כושי עורו" של פרופסור אברהם מלמד, העוסק ביחס הגזעני של חכמים כמו הרמב"ם כלפי שחורים. זאת בחינה היסטורית של העבר.

 

לעומתה, הסרט הדוקומנטרי "השדה" היא יצירה של ההווה. הוא עוקב אחר עלי אבו עוואד, בן למשפחת פליטים שנכלא לארבע שנים בכלא הישראלי. גם אמו נכלאה, לחמש שנים, ואחיו נהרג מירי של חייל צה"ל. אבו עוואד מחליט להקים בשדה המשפחתי, הסמוך לצומת גוש עציון, מרכז פלסטיני של אי-אלימות ששמו שורשים. המרכז מוקם בשיתוף עם מתנחלים תושבי האזור, במטרה לבסס תשתית של אמון. הבמאי ורדי, תושב גוש עציון, מלווה את אבו עוואד ואת היוזמה שלו במשך שנתיים וחצי. המילה "מלווה" חשובה כאן. ורדי בוחר נקודת מבט של מלווה. הוא מלווה את "האחר" שלו בלי להתערב.

 

דתי מתנחל עוקב אחרי חברו-זולתו-אחר הפלסטיני. לעומת זאת, לא מצאתי טקסט תיאורטי עמוק אחד שמחבר בין הגות יהודית ל"פלסטיני". איך אפשר לדבר הרבה כל כך על 'האחר' ולא להזכיר פלסטינים?

"פילוסופים יכולים להפוך אנשים לגמישים מחשבתית או לספקנים או לניהליסטים, אבל הם אינם רבנים", אומר שיינפלד, "מבחינתי, לוינס מאפשר לחשוב על אלוהים אחרי אושוויץ. אלה סוג השאלות שעניינו אותי ושלווינס אִפשר לי לחשוב עליהן לעומק. לא בטוח שצריך לבוא אליו כדי לקבל תשובות על אתיקה ומוסר. היסטורית, פילוסופים חיו בשולי החיים הפוליטיים ובשולי החברה. השאלה שאת מנסה לנסח, כשנשאלת בתור סוג של תמיהה או אפילו התקוממות, היא שאלה שהתשובה עליה מורכבת".

 

אני לא מבקשת מהפילוסוף להיות אקטיביסט למען "הפלסטיני", אלא להכניס את "הפלסטיני" אל ההגות. לוינס עצמו התייחס למציאות של שנות ה-30 ןה-40 באירופה והשתמש בה כדי לדבר על מהותו העמוקה והא-פוליטית של היהודי.

"נכון, אבל בשביל שמשהו ייצא מעולם המחשבה אל עולם המציאות, צריך לחכות בסבלנות. לא די לנקוט עמדה, כי כל אחד יכול לנקוט עמדה".

 

אולי יש משהו בתנאים הישראלים שאינו מאפשר לבנות הגות בנוגע לפלסטיני?

"יכול להיות, אבל אינני יודע לנסח בצורה בהירה מה הם התנאים האלה. אני כן יכול לומר שיש משהו סימפטומטי בפופולריות שלה זוכה לוינס בארץ. אני שואל את עצמי: איך זה שהוא לא מושך אנשים שמאלה, ואיך זה שהוא פופולרי כל כך בקרב חוגים מסוימים של דתיים לאומיים. האימוץ שלהם אותו נראה פרדוקסלי. הוא משמש להם פונקציה שאני עדיין לא מבין עד הסוף".

 

"יכול להיות שיש כאן מגמה", אומר חברוני, "הספרות שמתייחסת ל'אחר' בכתבי ארון הספרים היהודי מתייחסת בדרך כלל לאחרות הפנימית של העם היהודי או לאחר כערעורו של האני. הסיבה לכך אינה בהכרח 'גדולה' אלא פרוזאית וקטנה: מי שכותבים על האחרות ביהדות אינם מומחים לתחומים אחרים. איני בקיא באסלאם ואיני יכול להתייחס לכתביו ברצינות. הכי החוצה שאני יכול לפנות הוא אל הקהל החילוני".

 

 

מבחינת הישראליות, אין "יישות" מאיימת, אחרת ומוכחשת יותר מהאחר שחולק איתנו את אותה אדמה.

"אני מסכים שיש אלמנט של הכחשה", אומר חברוני, "אבל בעיניי, הדיאלוג עם הפלסטינים הוא בשלב ראשוני מאוד. איש מהצדדים, לא בשמאל ולא בימין, לא הצליח להעמיק את הדיאלוג הזה, להפוך אותו לדיאלוג של לימוד, לדיאלוג שאין בו 'שלי' או 'שלך' אלא 'ביחד'. בשביל זה אני חייב להבין הרבה יותר, לשמוע הרבה יותר את השכנים הפלסטינים שלי".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8