שיח חדש: מגדיר הצמחים שמגדיר מחדש את הסוגה

עד כמה יודעים הילדים והמבוגרים שיצאו לנטוע שתילים בט"ו בשבט הזה שהטבע סביבם רואה ורוחש? כשיחפרו שוחה קטנה ויניחו בה שתיל, יתקיים סביבם, מעליהם ומתחתיהם טבע מקביל. בתוך העצים הזקנים ישבו ג'ינים, אותם יצורים על-טבעיים מהמסורת הערבית, וירקמו מזימות; פקעות הדודא יאהבו וישנאו; תמרים ירכינו את כפותיהם לסייע לקדושים, אם ימצאו כאלה; וחבצלות לבנות יפרחו מעל נערות מתות שבסך הכול העזו לחייך – ונרצחו.

 

הספר "צמחים, שדים ונפלאות: צמחי ארץ ישראל בפולקלור", שיצא באחרונה בהוצאת עולם חדש, מנסה לתאר את העולם המקביל הזה לקוראים ישראלים, שהטבע מתוּוך להם על פי רוב בידי החברה להגנת הטבע ומדריכי הצמחים. "אין רע במדריכי צמחים; הם נמצאים שם בשביל קורא שמעוניין לזהות את הצמח שלפניו", אומר הבוטנאי אמוץ דפני, אחד ממחברי הספר, "אבל קורא שרוצה להבין צמחים כחלק מתרבות – וכשאני אומר תרבות, אני מתכוון לצמחים בשירה, בספרות, בפתגמים, בטקסים – יתקשה למצוא מדריכי צמחים רלוונטיים. 'צמחים, שדים ונפלאות' הוא בין מדריכי הצמחים המודרניים היחידים בעולם המתייחסים להקשריו התרבותיים של הצמח". 

 

 

עטיפת הספר

 

לט"ו בשבט יש דריסת רגל בעולם הזה?

(דפני:) "ט"ו בשבט הוא המצאה ציונית. הציונות אמנם ספחה כמה השפעות קבליות ממאות קודמות, אבל זה חג מומצא של מאה השנים האחרונות; לא חג בעל שורשים. אני לא אומר את זה לגנאי. הציונות בראה מורשת אדירה של עבודת טבע ופולחני טבע, אבל היא בראה אותה יש מאין. חגי הקיבוצים, שרבים מהם סובבים סביב הטבע, הם המצאה מדהימה אחרי אלפי שנים שבהן לא היה במה להיאחז".

 

עמיתו של דפני לכתיבת הספר, חוקר המסורות והפולקלור סאלח עקל ח'טיב, אומר שט"ו בשבט הונחל גם בכפרים דרוזיים ופלסטיניים. "כשהקימו את מדינת ישראל החלו לחגוג את 'יום העץ' או 'חג האילן' גם בכפרים הדרוזיים. אני זוכר את החגיגות מילדותי. לא זכור לי שהיתה בהן צרימה או כפייה. הפלחים קרובים לאדמה, והחג התחבר להם טוב".

 

היכן פוגשים במכשפות?

 

בספר מסורות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות על לידה, מוות, הזדווגות, התעברות, מחלה ושיגעון נסקרות בהרחבה ומשתרגות בצמחייה הארץ- ישראלית. "הערך הרב, האדיר עד אין שיעור, של עולם הצומח בחיי העולם בכלל; חשיבותו הגורלית, הראשונית, לכל מחזורי החיים למיניהם... הקנו לו מעמד הדומה לאלוהות", כותב אריאל הירשפלד במבוא, "סיכומו התמציתי והסמלי הוא 'עץ החיים'... העובדה שבספר בראשית מסופר על זוג עצים המקביל לזוג הראשון, אדם וחוה – עץ החיים ועץ הדעת, מגלה את עומקה העצום של ההזדהות האנושית עם הצומח המגולם בעץ: גם עצם החיים וגם המחשבה עליהם מגולמים בעץ; גם הבשר וגם הרוח הם עצים".

 

אז איפה אפשר להיתקל בוועידת מכשפות, למשל? לפי הספר, "באירופה ידועים מיני עצים שסביבם אוהבות המכשפות להתכנס להתוועדויותיהן הליליות. מבין עצים אלה הגדלים גם בארץ יצוין כליל החורש. שמו הרע נובע מן הסברה שיהודה איש קריות התאבד על עץ זה, האדום מבושה עד עצם היום הזה".

 

ג'ינים, לעומת זאת, מעדיפים עץ חרוב. "שינה תחת החרוב אינה רצויה", מצטטים המחברים. הם מביאים עדויות על כך ש"מתחת לחרוב שוכן מלאך שחור", או ש"בכפר שיבלי שלמרגלות התבור היה עץ חרוב גדול. אנשים טענו שראו לידו ג'ינים עוטים דמות איש זקן בבגדים לבנים, ולכן פחדו לעבור תחתיו".

 

מתי החלה העבודה על הספר?

(ח'טיב:) "נפגשנו במקרה בפקיעין, לפני כעשור, וגילינו ששנינו עוסקים באותם עניינים. לפני כארבע שנים התחלנו לעבוד על הספר. שמנו את כל החומרים על השולחן. אמוץ הגיע עם מאגר מדעי מבוסס, ואני הבאתי איתי מאות פתגמים בערבית הקשורים לצמחים. מאחורי כל פתגם יש סיפור, ובאמצעות הסיפור משחזרים פולקלור".

 

כך מגיעים מפולקלור לתעשייה הפרמקולוגית

 

דפני הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה. הירשפלד כותב עליו שאין בו "ההתנשאות האופיינית לאנשי האקדמיה מול עולם המנהגים והאמונות הקשורים בתחום מחקרם", ושהוא "מבין את נחיצותה... של האגדה כערוץ של התמודדות אנושית של האדם עם גורלו וסביבתו".

 

דפני מספר כי החל לעסוק בפולקלור כשהבין, "עד כמה קשה ללמד בוטניקה בצורה יובשנית ותיאורתית". הוא מצר על כך ש"אין שום מקום בישראל שבו ניתן ללמוד אתנו-בוטניקה. בפרויקטים שלי אני עובד עם אשורולוג, עם מומחה לצמחי מרפא. אני עצמי איש מדעי הרוח סמוי. לא קיים כיום שום בוטנאי בכיר שיכול לעדכן את המהדורות הישנות של מגדירי הצמחים. גרוע מכך: יש בריחה המונית מהמדע הישן של הגדרה ומיון צמחים. הוא לא מביא כסף. הוא נחשב למדע של המאות ה-18 וה-19. היום כולם בורחים לביולוגיה מולקולרית".

 

מה אפשר להרוויח מהפולקלור ולהביא אל המדע?

(דפני:) "התעשייה הפרמקולוגית מבוססת על היסטוריה של ניסוי ותעייה אנושיים בצמחים. בתנ"ך מוזכרים 34 צמחי רפואה. כולם נחקרים כיום לעומק. מעבדות בודקות את מרכיביהם הכימיים ואת האופן שבו הם יכולים להועיל לרפואה. כך מגיעים מפולקלור לתעשייה הפרמקולוגית, לרוקחות ולמדע המודרני".

 

"בסיפורים יש הסבר, גם אם בנקודה מסוימת בהיסטוריה איננו יכולים להבין אותו", אומר ח'טיב, "למשל: לאורך ההיסטוריה ראו פלחים שנקבות בטבע ממליטות ולדות בתוך שיחי פיגם. הם לא ידעו שבעלי חיים אחרים לא יכולים לשאת את ריחו של השיח ושכך מוודאות הממליטות שגוריהן לא יהיו לטרף. מתחילים סיפורים סביב דפוסי ההמלטה וניתנים לצמח שמות. אחד משמותיו הערביים של הפיגם מכיל את המילה 'ג'ין'. נולדות השערות על כך שזהו צמח שיש בו שד המגן מפני רע. בדיקת מרכיביו הכימיים של הפיגם מהדהדת את השד הזה. יש היגיון בפולקלור".

 

 

פרופ' אמוץ דפני (תצלום: שי לוי)

 

דפני הוא יליד ירושלים, בוגר גימנסיה רחביה. אביו היה נגר ואמו היתה מבשלת. "היא זאת שלימדה אותי לאהוב כל אדם, בלי קשר לתרבות שממנה בא", הוא אומר, "התחלתי לאהוב צמחים כשקטפתי פרחים לאמי לפני שבת". ח'טיב הוא יליד כפר מעאר. אביו וסבו היו חקלאים "שהתעסקו בעיקר בזיתים ובחיטה". בשבילו ובשביל בניו, חקלאות היא תחביב בלבד.

 

קריאה נוספת: ט"ו בשבט, דרך משנתו של ההוגה היהודי מרטין בובר

 

עד כמה אתה מאמין בסיפורי הפולקלור שאספת?

"אני מנוטרל מפולקלור. נהפכתי לקהל שבוי של המדע ושל האקדמיה. עם זאת, את הפולקלור ינקתי מהחברה שבה גדלתי. בילדותי לא העזתי לאכול דודאים, אבל כשהתבגרתי התחלתי לחקור, הגעתי למעבדות וגיליתי מהם מרכיביו הכימיים של הדודא. פתאום הוא כבר לא היה פולקלור, אבל הוא עדיין מחובר אליו. פתאום הבנתי למה נהגה אמי לתת שני דודאים לתרנגולת. התרנגולת אכלה את הדודאים, נהייתה מטושטשת, וכך דגרה על הביצים בלי לעזוב אותן".

 

מה איבדת במעבר מהפולקלור למדע?

"לא איבדתי; קיבלתי זווית ראייה חדשה מבלי לזלזל בפולקלור ובאנשים שמאמינים בו".

 

הזדווגות בין המסורות

 

"צמחים, שדים ונפלאות" מציין עדויות רבות להתנגשות בין תשוקות ההווה המתועש לאיסורי הפולקלור. ההתנגשויות קשורות בעיקר לעצים מבורכים או מקודשים. "לפי האמונה העממית, נשמת צדיק שוכנת בעץ, והוא המתווך בין האל ובין המאמינים הבאים להתפלל אל הצדיק – במיוחד לבקשות אישיות בעת מצוקה", מסביר דפני בספר קודם שכתב, שמוקדש כולו לעצים. "כל בני העדות השונות בארץ מתייחסים אל עצים מסוימים כאל 'עצים קדושים', ואילו הדרוזים מקפידים לכנותם בשם 'עצים מבורכים'".

 

לפי העדויות ב"צמחים, שדים ונפלאות", מחלוקת "התגלעה בין רשות שמורות הטבע והגנים לבין התושבים הדרוזים בדאליית אל כרמל ועספיא על השליטה (בעץ) בשטח (נחל אלון). ביום הכיפורים תשס"ג כבשו בוואדי דרך המובילה אל אותו העץ. העץ הוכרז כ'מבורך' ולידו הוקם מבנה דתי, 'חילוה'".

 

יש עוד עדויות על עצים שהתקוממו על מיכון חקלאי. "בייחוד רווחים סיפורים על כלים כבדים כמו טרקטורים ובולדוזרים שניסו לפגוע בעץ מקודש בעת עבודות פיתוח או התקרבו אל העץ, ואז 'השופל נתקע לפני העץ והכף נבקעה לשניים', 'הבולדוזר שעבד ליד העץ נשבר', 'המסור החשמלי נשרף כמה פעמים'". או למשל: "כשהרחיבו את הכביש מכרמיאל למג'דל כרום, התקרבו הכלים אל החורשה הקדושה של שייח סריר, ובכל פעם נשברו סכיניו של הבולדוזר או שכבה המנוע. הביאו למקום אנשי דת. אחד מהם התקשר אל הווילי (האיש הקדוש) שאמר להם: 'התרחקו ממני שבעים צעדים ואז יעבור הכל בשלום'".

 

מה חוללה החקלאות התעשייתית, שהביאה הציונות, לאגדות ולמיתוסים המקומיים?

(דפני:) "בשנות ה-60 היו עולים על עצים עתיקים עם שופלים. אני זוכר אישית איך עלו על מטע של זיתים עתיקים ליד קיבוץ צובא ונטעו במקומו אורנים. ההחלטה לטעת אורנים לא היתה לגמרי חסרת בסיס. בתחילה ניסתה קק"ל לנטוע חרובים ואלונים, אבל גילתה שהם גדלים לאט. אורן גדל מהר, מסוגל לתפוס שטחים 'ציוניים' במהירות, ובאותם זמנים, הידע האקולוגי עליו היה מוגבל. למשל, לא ידעו שאש יכולה לאחוז בו מהר. ועם כל זאת, היו צריכים להפסיק לטעת אורנים כמה עשרות שנים לפני שהפסיקו בפועל. בשנים האחרונות השתנתה הגישה. משרד החקלאות עושה סקרים ובודק איפה נמצאים עצים מקודשים ומבורכים, מתוך כוונה להגן עליהם.

 

"בד בבד, יש פחות כבוד לפולקלור גם בקרב הפלסטינים והדרוזים: מרחיבים שדות, סוללים דרך או כביש, מזניחים ולפעמים גם נוקמים. לא פעם שורפים עץ מבורך או מקודש כחלק מסכסוכי חמולות".

 

יש דיאלוג בין המסורות המקומיות למסורות הציוניות? אפשר, נניח, למצוא עץ מקודש בחורשת קק"ל?

"לא. עץ מקודש או מבורך הוא עץ עתיק וגדול במיוחד, בדרך כלל בעל צורה מיוחדת. ביערות קק"ל הצעירים אין עצים כאלה".

 

לא מצאתם שום עדות שלפיה הפולקלור המקומי והמסורת הציונית של ט"ו בשבט התחברו?

(דפני:) "קדושת עצים היא פולחן של עובדי אלילים. אם אנשי הדת המוסלמים, הנוצרים והדרוזים מתנגדים באופן גורף לפולחני העצים, אז שהציונים יאמצו את פולחניהם? אנשי 'השומר' הציונים אולי אימצו בגדים וכלי נשק של פלסטינים ואת הרכיבה על סוסים; אנשי פלמ"ח אימצו מילים בערבית לסלנג הפלמ"חניקי; שמות רבים של צמחים מבוססים על ערבית, וגם הפתגמים והאוכל - אבל איש לא אימץ את הדת העממית, שנחשבה לאמונה תפלה".

 

 

את ההזדווגות בין המסורות אפשר אולי למצוא בספרות ובשירה העברית. דפני, הכותב שירה בעצמו, שימש עורכו המדעי של "גינת בר" של מאיר שלו. "אני אוהב לחקור את הבוטניקה בשפה העברית. בוטניקה של פולקלור קיימת אצל רבים מהכותבים ישראלים, כמו מאיר שלו ויהודה עמיחי".

 

מה עם דור הכותבים העכשווי?

"בשירה החדשה מדברים על אקו-פואטיקה, אבל רוב המשוררים לא מבחינים בין צנון לפג'ו. זה חלק ממגמת ההתרחקות מהטבע. גם בתי ספר כבר לא מוציאים את תלמידיהם אל השדה. הם מפחדים בגלל הביטוח".

 

בזיכרונות של ח'טיב המסורות נפגשות זו עם זו. אנשים יצאו לנטיעות, ובדרך חלפו ליד עצים מבורכים. "בכפר ילדותי יש שני עצי שיזף מבורכים", הוא אומר, "אחד מיוחס לנבי שועיב ואחד לשייח מקומי. איש לא נגע בהם, וכך הם גדלו לממדים עצומים. סביב העץ התפתח מנהג: אנשים הניחו למרגלות העץ, בלילה, בגדי תינוקות ואוכל, ואנשים אחרים הגיעו מוקדם בבוקר כדי לקחת את דברי הצדקה. הם לא נתקלו זה בזה, וכך לא ראו מי נותן ומי לוקח. העץ נהיה למוסד סוציאלי". 

 

וכשהוא אומר את זה, נראה שהוא לא מתכוון לנציג של הרווחה, אלא לעץ החיים.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6