פגשתי לראשונה ברב יעקב ורשבסקי באמצעות הקריאה בספרו "עצות ממי השילוח", החלק הראשון. היה זה מפגש עוצמתי ומטלטל – גם אם נעדר ממנו הממד הפיזי. מאז זכיתי לשמוע את הרב יעקב שר ומנגן, מוסר שיעורים, מוביל תפילות ועורך חופות. מה שריתק אותי אליו היא התחושה שבכל הערוצים השונים שהוא פועל בהם הוא מצליח לשמור על אותה איכות עדינה של קשב עמוק, לעצמו ולסביבתו. יתר על כן, הוא עושה זאת ברוך, בפתיחות ובנוכחות מלאה, ויותר מהכול, בפשטות ובאינטימיות - במעמד המילה הכתובה על הדף או המילה הדבורה או המילה המושרת במיקרופון בליווי גיטרה או המילה הנאמרת בארבע עיניים בלימוד לילי או תחת החופה, מול מאות אנשים.
"מי אני? זו שאלת חיים", הוא משיב לקושייתי, "אני יעקב, אדם במסע. את מתנת האפשרות להיות במסע גיליתי לפני 20 שנה בקירוב. גדלתי במסגרות דתיות עם המון שאלות: מי, מה, איפה אני. המון שאלות על ואל הבורא. בערך בגיל 18 היה לי סוויץ' – נפתח לי הלב. פתאום, מכמה כיוונים שונים, התוודעתי למקום הזה שנקרא 'הלב'. מקום שמאז הוא מבחינתי תודעת חיים – ממש כמו התאהבות: בחיים, באלוהים, בדומם, בצומח ובחי ובמדבר. ולאט לאט נעשיתי קשוב יותר לנקודת הלב, למדתי להתייחס אליה ברצינות גדולה. זה גם הנחה אותי בעבודת השם, פתח לי שער לחיבור עם הקב"ה, עם התורה, עם עולם ההלכה".
קריאה נוספת: על הרב המזמר ה"מקורי", הרב שלמה קרליבך
דיונה של חול – זה רוחני!
הספר נולד מעצה של הרב שלו, שהמליץ לו לכתוב פירוש או ביאור לספר "מי השילוח" מאת האדמו"ר מאיז'ביצה. "התייחסתי לזה ברצינות גדולה", הוא מספר כעת, "בעצם, כל העבודה על הספר היתה תוצאה של החיפוש שלי, האישי; תוצאה של הקשבה ללב ותוצאה של חיפוש ושיחות שלי עם אשתי. זאת אומרת, של החיבור שלנו ביחד, של ההפריה ההדדית ושל המקום שהוליד את ההקשבה הזאת – שלא הייתי יכול להגיע אליה כאדם בודד".
החלק הראשון של החיבור נכתב כשהרב יעקב ומשפחתו התגוררו בצפון. בהמשך עברו לעין כרם, שם נהפכו בשנים האחרונות לחלק אינטגרלי מקהילת לימוד, שירה ותפילה תוססת שמרכזה בביתם, שם מתקיים שיעור שבועי; מעמד שנהיה לשם דבר ממש. "המעבר לירושלים שינה אותי מאוד מבחינת צורת הלימוד – לימוד של שפת הלב כדרך חיים על פי המקורות היהודיים שאני עוסק בהם".
הוא מצביע על הצילום שעל גבי כריכת החלק הראשון של הספר - מערבולת מים. "אם החלק הראשון היה גילוי עמוק שיש לב, שיש נביעה, שיש מעין, שיש מי שילוח, הרי שהחלק השני הוא הגילוי שיש אדמה. איזה דבר מדהים זה לגלות שאדמה זה דבר רוחני", הוא אומר שעה שהוא מצביע על כריכת החלק השני ועליה תקריב של דיונת חול – "חול זה דבר רוחני!", הוא צוחק צחוק גדול שמחמם את האוויר הקר בחצר בית המדרש שמים בנוה צדק, שם הוא מוסר שיעור שבועי. "זה המסע שלי היום: לגלות את המתנות שיש בגוף, בנפש, בארציות".
יהודי אינטימי
באמצעות שירה, צחוק מידבק, שתיקה, אנחות, כאב ושמחה בעיניו, בפניו, בגופו ובנגינתו, הרב יעקב מצליח לבטא ולהנגיש כל רעיון או מושג, טעון רגשית או רוחנית ככל שיהיה, במסגרת השיחה האינטימית המתמשכת שהוא מנהל עם תלמידיו. אבל איך מעבירים זאת בספר כשאין בנמצא דבר מלבד המילים הכתובות?
"ספר זה באמת דבר אחר – ערוץ אחר לחלוטין. זה קצת קשה. אבל יש בי בקשה שאנשים יצליחו להפוך את הספר לנקודה חיה. כשאנחנו פותחים את הלב, המחבר תמיד מתחבא שם איפשהו. הרי זה קשה מאוד לשבת עם כל אדם ואדם באופן אישי ולספר לו על עצמך; הייתי רוצה מאוד לעשות את זה, אבל יש אנשים נפלאים רבים כל כך. ואיכשהו, אני מרגיש שהצלחתי לעשות את זה – בעיקר בחלק השני, שיצא עכשיו. זכיתי להיות בו אינטימי עוד יותר. אבל זה הרצון שלי בעצם: להיות יהודי אינטימי; להתחבר לאנשים שקוראים את זה, לקפוץ מתוך הספר, להיות זמין, ליצור דיאלוג ושיחה".
האם אתה מרגיש הבדל בין סוג הלימוד שנוצר כשאתה יושב וכותב או קורא לעומת הלימוד בעל פה או בשירה?
"כתיבה זה משהו שאני מתרגל אותו, לומד אותו. להצליח לתרגם את מהירות המחשבה והדיבור לכתיבה זה לא פשוט. בדיבור אני מרגיש כמו בישיבה על שפת הים: עכשיו הגלים אומרים משהו אחד, אבל אחרי זה הם יגידו משהו אחר לגמרי. ובכתיבה – זה חרות על הלוחות".
הוא מחייך וטופח בחוזקה על בית החזה שלו, סמוך ללב: "זה חרות שם, נוגע בנו מתוך מקום ודאי יותר. לכן יש רגעים שאדם אומר לעצמו: 'וואלה, זה דיבור שאני יכול להגיד אותו, אבל לא לכתוב אותו'. להגיד אותו זה יהיה אמת; לכתוב אותו זה יהיה שקר. כרגע הוא נכון; הוא לא יהיה נכון מחר. הוא נכון לי; הוא לא יהיה נכון לאדם אחר".
יש גם דברים שאסור למסור אותם בכתב, רק פנים אל פנים.
"נכון, אתה צריך לראות מי המקבל. ספר, אני מאמין, הוא לתת ביטוי לדברים בלי לפחד, מתוך מקום שדורש אמון בקוראים, שהם ייקחו את זה למקום טוב. לפעמים דווקא הוראת השיעור מייצרת משהו פסיבי יותר בתלמיד, לעומת הקורא, שהוא חייב להיות אקטיבי. יש איזו נקודת השקה ביני ובינך ברגע של הקריאה. אני מרגיש את זה ממש כשאני קורא ספרים".
איך תתאר את המפגש שלך כתלמיד-קורא עם האדמו"ר מאיז'ביצה, בעל "מי השילוח"?
"לאדמור מאיז'ביצה יש סיפור מיוחד מאוד. הוא היה תלמיד של הרב מקוצק, שהיה איש אמת, והיה מקורב אליו מאוד. הרבי מקוצק היה נוקשה עם התלמידים. הוא היה מסתגר בחדרו שנים, יוצא מדי פעם בפעם, גוער עליהם וחוזר חזרה. והר' מאיז'ביצה אמר, 'התורה לא ניתנה למלאכי השרת'. אנחנו בני אדם. הוא עזב ויצר חסידות ופיתח את הנקודה של שפת הלב; את הדיוק ואת ההקשבה ללב.
"ב'מי השילוח' יש מעט מילים. זאת אומרת, זה לא ספר דק, אבל התורה שלו היא כמו צופן. ככה אני חווה אותה – צופן שהוא רווי בלב, המון לב. הייתי יושב וקורא אותו שעות על גבי שעות, פשוט צולל למאמר ומתפלל לקב"ה שיפתח לי את הלב. עד שלאט לאט נפתח לי, קמעה קמעה.
הרב יעקב ורשבסקי. "מים שזורמים לאט אבל חודרים עמוק" (תצלום: שמים, מרכז לצמיחה רוחנית) |
"אני לא יכול להגיד לך שאני מבין את הספר 'מי השילוח', אבל אני יכול להגיד לך שישנה ההבנה המסוימת שלי לגביו. באיזשהו שלב הרגשתי שהלב שלי משוחח עם הלב שלו – ממש רוחא ברוחא. מובא בבעש"ט שהשתטחות על קברי צדיקים היא לפעמים פשוט מעין כניסה אל תוך התורה שלהם, היכן שהם קבורים. אז הרגשתי שאני ממש משתטח על קבר של צדיק. הוא פשוט נמצא שם, עם המון תמימות לב ואמון. בעצם לא זזתי משם – עד שהוא דיבר אליי".
אנשים שלא רק חיים, אלא הם בתוך החיים
הרבי מפשיסחא אמר על תורתו של הרבי מאיז'ביצה שהיא עצמה כמו מימי השילוח: "מים שזורמים לאט לאט אבל חודרים עמוק עמוק". נראה שגם לימודו של הרב יעקב מצליח לחלחל עמוק – גם מתחת לחומות הגבוהות ביותר, שכן לעתים החומות בתוך ירושלים, בין מגזר למגזר ובין קהילה לקהילה, גבוהות הרבה יותר מביצוריה כלפי חוץ. מי השילוח שדולה הרב יעקב בספריו הצליחו לזרום מתחת לחומות המגזרים והקהילות ופתחו שער לשיחה – נדירה ויקרה – בין אוכלוסיות.
"הספר הזה לא מתאים לסקטור כזה או אחר. אני חושב שהוא מתאים בעיקר לאנשים שחיים את החיים", הוא מחייך חיוך עצום ושותק לרגע, "כן, אנשים שחיים את החיים. ואת זה תמצא בכל הסקטורים. אנשים שהם לא רק חיים, אלא שהם בחיים, שהם בתוך הרצון לחיות. הספר הזה מתאים לאדם שנמצא בדיאלוג הזה".
עטיפת הספר |
ואכן בשיעוריו של הרב קהל צבעוני ומגוון במיוחד: דתלש"ים וחילונים, דתיים-לאומיים, חסידים, הומלסים; נראה שיש מקום לכולם, לא רק לשמוע אלא גם להשמיע קול, לשאול שאלות קשות, מאתגרות, כואבות. והרב יעקב מתעקש שהתורה היא שדה רחב ופורה, אבל היבול הם פרי עבודת חיים; לב ונפש של כל תלמיד או תלמידה. מבחינה זו, גם עם האדמו"ר הנוכחי מראדזין – ממשיך השושלת של "מי השילוח" – הצליח הרב יעקב למצוא גשר: "הוא קרא את החלק הראשון ואמר שקשה לו להבין את השפה שלנו, הישראלית – הוא לא מבין את העברית הזאת. אבל הוא בירך על כך לחלוטין וגילה אהדה רבה, וקבענו שנעשה מפגש, לפתוח פתח ללימוד משותף, לשיחה".
מה אתה מוצא בתורה של האדמו"ר מאיז'ביצה – שתורתו עד היום נותרה עלומה וב"שוליים" – שהוא כה רלוונטי לחוויה שלך במציאות הנוכחית?
"אני חושב שהוא עלום כי זאת המהות שלו. מבחינה מסוימת, זו חסידות שאינה בנויה לחצרות חסידים; היא בנויה לאינדיבידואלים, ליחידים, לתלמידים שלוקחים את מה שאני או מישהו אחר אומר בבחינת 'ראה וקדש' ומאבדים את הקשב שלהם לעצמם. הלימוד הזה מחפש ליצור אנשים מתרפאים. זו אינה גישה של 'אני לא יודע ולא יכול, ואתה תרפא אותי', כי אני בוודאי לא יכול לרפא איש, לצערי, אבל גם גדולים ממני אינם יכולים לרפא.
"אני חושב שאדם יכול להיות הרופא של עצמו. בתוך האדם יש רופא, יש מורה, יש חכם, יש מדריך. בסך הכול, מה שאני מבקש לעשות זה לעורר את המדריך הזה, את המורה, דרך הפנימי של תלמיד חכם שהוא גם מורה חכם. זה הנקודה שאני מרגיש ש'מי השילוח' מדגיש – ואכן היא לא מתאימה לקבוצות שרוצות ללכת בדרך שיגידו להם משהו ברור מאוד. זה לחלוטין יוצר חיפוש אישי של כל אחד ואחת".
"עצות ממי השילוח" של הרב ורשבסקי נעוץ עמוק בהכרה כי כשאנו מסכימים להביט בצורה חשופה, כנה וישירה פנימה לתוך חוויות חיים שלנו, בכאב ובשמחה, בצורה האישית ביותר, אזי אנחנו מגלים שאין לב שאינו פתוח ונכון ללמוד תורה, לרוחבה ולעומקה. "עצות ממי השילוח" הוא יער עבות של עצות שהם עצים, שתולים על פלגי "מי השילוח" – עושים מקום ללב של כל קורא וקורא באשר הוא לצמוח לאטו, לתת פריו בעתו.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
