בואו נדבר על מגדר. של גברים

כמה טקסטים מנסים לברר מה זה אומר להיות אישה? כמה שירים, כמה ספרים, כמה סרטים שואפים להבין איך נשים מרגישות, איך הן חושבות, מה הן רוצות? היה זה יהודה עמיחי ששאל "איך זה לחוש / ריקנות בין רגליים וסקרנות / בחצאית, בקיץ, ברוח, / וחוצפה בעכוזים"; אסתר ראב שבירכה "ברוך שעשני אשה / שאני אדמה ואדם, / וצלע רכה"; ואפילו פנינה רוזנבלום, שהגדירה את האישה המודרנית כ"יפה וענוגה, עצמאית ורכה" – אולם נדמה שכמעט איש אינו עוצר לרגע אחד ושואל: מה זה אומר להיות גבר?

 

העיסוק בגבריות דווקא בימים שבהם הפמיניזם תופס מקום מרכזי יותר ויותר בשיח ובתרבות עלול אולי להיראות משונה ואפילו מתריס, אבל אפשר גם לראות אותו כשלב בלתי-נמנע מהמהלך הרחב שמתרחש כרגע בעולם, שמוציא את הגבריות משקיפותהּ ומאלץ גברים, וגם נשים, לשאול ולחקור את המגדר החמקמק הזה.

 

אם נבחן במבט בלתי-מזוין את הגבריות המקומית כפי שהיא מתבטאת בציבוריות הישראלית, נסיק שהגבר הישראלי הוא ודאי מאצ'ו, מיליטריסט, קרייריסט, כזה שאינו מהסס ללחוץ על ההדק – המטאפורי או הממשי – ברגע האמת. גבר-גבר. אבל אם נביט בספרות העברית של 30 השנים האחרונים, נראה דמות מעט שונה; הגבר בספרות העברית החדשה הוא לרוב מיוסר, רגיש, פגיע, פצוע, שזקוק לאישה שתעזור לו להתמודד עם משבר הזהות שלו מול תנאי הסף הגבריים הבלתי-אפשריים שהחברה הישראלית מציבה לו.

 

המוגבלות של גרוסמן

 

בפסטיבל "עונת הספרות", שיתקיים בבית אבי חי ב-15-11 במרץ, יתקיימו, בין שלל האירועים השונים, שלושה אירועים שיעסקו בספרים שמציבים – בדרכים שונות לחלוטין – שאלות על גבריות ועל אבהות.

 

"כְּשֶׁהַמִּלָּה תַּהֲפֹךְ לְגוּף", ערב רב-תחומי בהשתתפות המוזיקאי ערן צור, המשוררת רחל פרץ ואחרים, יתחקה אחר ספרו של דויד גרוסמן "שתהיי לי הסכין". הספר מציג את דמותו של יאיר, גבר נשוי, שמציע למרים, אישה זרה שראה פעם אחת – "שתהיה לו הסכין", שתקלף אותו מקליפותיו ותקיים איתו קשר ערום ועמוק וחשוף – כולו בהתכתבות.

 

"כשקראתי את הספר כשהוא יצא, יצאתי מגדרי מהיכולת הלא-תיאמן ומהמוכנות של גרוסמן לחשוף את הדמויות ככה, יותר מדי, בצורה אכזרית", אומרת פרץ, "כאילו הוא זרק את יאיר לעולם בלי לספק לו שום הגנה. זה ממש טלטל אותי כאפשרות כתיבה, ואז פנו אליי מבית אבי חי לקראת הערב וקראתי את זה שוב. בקריאה הזאת חטפתי קריזה, כי אני במקום אחר, בגיל אחר, עם קילומטרז' תרבותי אחר. פתאום הבנתי שבמסווה של החשיפה וההתערטלות הנפשית האינסופית, המחרידה בקיצוניות שלה, גרוסמן למעשה מכונן את הסדר הישן הפטריארכלי אחד לאחד".

 

באיזה מובן?

"המימוש הגדול הסופי הדרמטי של יאיר הוא לוותר באופן טוטלי על הפסאדה הגברית שלו, והוא יכול לעשות את זה רק בתנאי שימצא אישה שתסכים להכיל את החולשה הנשית שלו – במירכאות כמובן – עד תומה. בשביל המהלך הזה הוא זקוק לאישה שתאפשר לו את זה באמצעות הרכות המדהימה והענוגה שלה. והאישה שהוא נשוי לה עולה מבעד לשורות כאישה עם נוכחות שצריכה מרחב, שאינה יכולה לאפשר לו את זה. בסוף הספר אנחנו מגיעים למצב הקיצוני-סופני הזה שיאיר שוכב בגשם מייבב, התינוק שלו שוכב לידו ומייבב איתו, ומרים גואלת אותו, מחלצת אותו מהקטסטרופה, מהחורבן הנפשי שהוא נקלע אליו.

 

"ופתאום הבנתי - מה היה קורה אם הסיפור היה הפוך? אם זה לא היה גבר שכותב מכתב לזרה גמורה ואומר לה 'תהיי לי הסכין', אלא אישה שהיתה כותבת מכתב לגבר זר לחלוטין שראתה במקרה ושאינה יודעת עליו כלום מלבד שמו הפרטי ואומרת לו 'תהיה לי הסכין'. כשגבר אומר את זה לאישה, ברור שזה מטאפורי. כשאישה אומרת את זה לגבר, זו הזמנה לרצח. אישה לא יכולה להתערטל ככה מול גבר, כי אין באמת סיכוי שהוא ייענה לה כמו שמרים נענתה ליאיר.

 

קריאה נוספת: "לשונות", עם רחל פרץ

 

"וככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי את כל העניין הגופני. יאיר חלש, גם פיזית, אכול מצד אחד בדימוי עצמי ירוד ביותר, ומצד שני, באיזו התעקשות ילדותית וישראלית מאוד על הגבר-גבר הזה שהוא מנסה להיות ונפגע כשלא מאפשרים לו להיות, או נבהל מהגבר הזה בכל מיני צורות. גרוסמן עושה את זה: הוא מטפל בישראליות הגברית הזאת, ההלם-קרבית הזאת, כולם תמיד הלומי קרב, ונשים תמיד יהיו בסופו של דבר בתפקיד הנענות והמחלצות.

 

"ובתוך זה, פתאום הייתי ערה מאוד לאופן שבו מרים מתוארת: עור רך, שמלה מתלפפת סביב ברכיים ענוגות, חיוך כזה או אחר, עדינה אבל בעלת כוח חזק שמסתתר מאחורי העדינות הזאת. לעומתה, ליאיר מותר להביא את כל חולשותיו. הוא מביא לשולחן שפריצים גדולים של גילוי לב, אבל אינו מאפשר לה את זה בכלל".

 

אז יאיר הוא מודל לגבר הישראלי המיוסר והפצוע?

"אני חושבת שזהו מודל שקרי. זה מודל של יורים ובוכים, לא רק במובן הצבאי והפוליטי. זהו מודל של גברים שהקצה של לקיחת האחריות שלהם הוא הווידוי, לא המעשה. במובן הזה הוא נוצרי מאוד; הוא נותן לווידוי הזה משקל אדיר כדרך לגאולה. ובזה הוא יותר מאשרר מצב קיים מאשר מציע פריצה ממנו. זה גם שמאלני מאוד במובן הטיפשי של המילה; זאת אומרת, או שאתה מאצ'ו ממשמר הגבול שמתעלל בילדים פלסטינים, או שאתה כאילו, במירכאות, 'יפה נפש' – כל הזמן שבור, כל הזמן מיוסר, שזה כמובן מהלך נרקיסיסטי שפונה פנימה לחיטוט אנוכי בפצעים.

 

"אני אוהבת מאוד את גרוסמן, אבל אני חושבת שהגבריות שהוא מציע היא גבריות נרקיסיסטית שמתאפשרת רק בנוכחות אישה קלאסית, מכילה, לעולם לא מזדקנת או משמינה או מתכערת. כזו שלא עושה קריירות גדולות, לא הופכת עולמות, לא עושה כלום חוץ מלהכיל את היצור המדהים והמתהפך והפגיע כל-כך שהוא הגבר. ואני חייבת להגיד שנשבר לי מהתיאור הזה. בעידן #MeToo, ובמקום הקיצוני כל-כך שהכיבוש הגיע אליו, הגבריות נעשתה הישרדותית עד כדי כך, שלא נותר מי שיערער עליה באמת. אני חושבת שגרוסמן התחיל לעשות מהלך מדהים, אבל נעצר במיטת האשפוז של הגבר הישראלי. יאללה, קום".

 

תפקיד האב לאורך הדורות

 

אירוע נוסף בפסטיבל הוא "דרך גבר", מפגש של בלהה בן-אליהו עם הסופר אמיר זיו לרגל צאת ספרו הראשון, "ארבעה אבות", שדרכו הם ישוחחו על גבריות, על אבהות ועל שאר מושגים רגשיים ומשפחתיים.

 

אמיר זיו. אבהות משנות ה-60 ועד היום (צילום: אוראל כהן)

 

"יש בספר שלוש עלילות שנעות זו אחר זו, ובכולן יש התמודדות עם מערכות יחסים בתוך המשפחות, והדמויות המובילות בהן הן אבות", אומר זיו בשיחת טלפון, אגב הכנת ארוחת צהריים לילדיו, "הרבה פעמים האבהות שלהם לקויה או לא טובה או אבהות שכשלה. כיוון שהעלילות משתלבות זו בזו, הן יוצרות מארג שלם של אבהוּת משנות ה-60 עד ימינו פחות או יותר, ויש בהן דגש על תפקידו של האב ועל ההשפעות של ההחלטות שהוא מקבל במשפחה".

 

איזה שינוי אתה רואה בתפקידו של האב משנות ה-60 ועד היום?

"לא הייתי מתאר אותו כשינוי, אלא כאותו תפקיד בדיוק, שיכול להצליח או להיכשל. מובן שבתא משפחתי מתפקד קלאסי – אם נקרא לזה ככה – של אבא-אמא-ילדים, התפקיד שמיועד לאב השתנה. אם פעם הוא היה נחשב למפרנס שעובד בחוץ בזמן שהאימא בבית, אז נכון שהיום זה לא תמיד ככה, אבל המהות של ההשפעה של האבא על הילדים שלו ועל שאר בני המשפחה לא השתנתה – לא רק משנות ה-60, אלא מאז אברהם אבינו".

 

מהי המהות הזאת?

"ההשפעה של המעשים והמחדלים שהאב עושה היא כבירה, והיא נמשכת לאורך דורות. אם אב מגדל את ילדיו באופן שמאפשר להם להרגיש שהבית שלהם הוא מקום בטוח, הוא בונה להם את היכולת להמשיך הלאה, לצדו או אחריו; אבל אם הוא כושל בתפקיד הבסיסי הזה, אז יש לזה השלכות אדירות על הילדים שלו. וזה היה נכון כשאברהם אבינו גידל את יצחק, וזה נכון כשאחד האבות בספר שלי מגדל את הבן שלו בלי אימא. אבל האבהות הזאת במשפחה שאינה 'נורמטיבית' כמובן סבוכה הרבה יותר. בזה הספר שלי מטפל - בעסק שנעשה בהיר ומאתגר הרבה יותר".

 

העניין עם פועלי הבניין

 

אחד הקולות העכשוויים שעוסקים באתגרי הגבריות בימינו באופן בולט ושנוי במחלוקת הוא זה של הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה, בעל טור בעיתון "הארץ" בנושא גבריות ומחבר הספר "הדרמה של הגבריות החדשה". בוקובזה, שישתתף באירוע "הגברים בוכים בלילה" עם עינת ברזילי, מבקש לערער על הנחות היסוד המודרניות לגבי יחסי הכוחות בין גברים לנשים, ומעמיד דווקא את הגבר בתור מי שעובר את הדיכוי הגדול ביותר, לאורך ההיסטוריה וגם בימינו.

 

גברים סובלים מדיכוי?

"בהחלט, כמעט יותר מכל דיכוי שהוא בעל משמעות בקיום האנושי. בראש ובראשונה, חיים ומוות: הגבר הוא הקורבן האולטימטיבי; בכל פעם שיש משבר, גברים נשלחים להיפגע ולמות, ולא רק במלחמה, גם במצבי ביש חברתיים. אני אוהב לתת את הדוגמה של הטיטניק. היה ברור שצריך להציל נשים וילדים קודם, וככה 80 אחוז מהנשים שרדו, ולעומת זאת, רק 20 אחוז מהגברים. גם בחיי השגרה היום, הגבר עובד שעות ארוכות יותר, בעבודות מסכנות חיים".

 

גבריאל בוקובזה. הפמיניסטיות הן מורות גדולות (צילום מסך)

 

מוות של פועלי בניין למשל זה מוות מגדרי בעיניך?

"בוודאי. אנשים לא מדברים על זה, ואני מנסה להכניס את זה לשיח. זו דוגמה טובה: אלה אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בדרך כלל, שאין להם הרבה ברירות - הם מוסללים לעבוד בעבודות המסוכנות האלה. מדובר כמעט במאה אחוז גברים שמסכנים את נפשם, ולאיש לא אכפת. גם רובם המוחלט של הנפגעים מאלימות הם בסופו של דבר גברים".

 

גם רובם המוחלט של הפוגעים הם גברים.

"זה טיעון נכון ביסודו, אבל לפעמים הוא נהיה לכלי של השתקה: 'מי שלח אותך למלחמה? גבר אחר'. זה נכון, אבל זה לא מפחית מהכאב של זה שנפגע. העובדה היא שגבר במרחב הציבורי נמצא באיום פיזי תמידי. אחרי שמתייחסים לזה ברצינות ונותנים לכאב הגברי מקום, אפשר לשאול איך קורה שגברים הם אלה שעושים את זה". 

 

ואיך זה קורה?

"מקדמת דנא, החברה נתנה לגבר את האלימות; הוא נשלח לקיים אותה. מציד ועד לוחמה, וגם חיסול חשבונות ומאבקים של יוקרה וכסף בין גברים".

 

אבל מי שלח אותו? מי זה החברה? שוב, אלה הגברים.

"זו הבניה חברתית. שום דבר אינו מצדיק אלימות, אבל אם אני מסתכל על מה שהמחקר אסף על גברים, למשל על גברים בשכונות עוני, בקהילות נטולות משאבים, הגברים הם אלה שנדרשים לקחת את התפקיד, להגן על עצמם תוך כדי לקיחת סיכון. רבים מהם מידרדרים לפשע ורבים מהם ייפצעו וייהרגו. אין להם הרבה ברירה – זה התפקיד החברתי שניתן להם. זה לא בגלל איזה משהו פנימי אינהרנטי לגבר; זה לא משהו שאני חושב שאפשר להאשים בו את הגברים. עובדה היא שבחברות שפע הנטייה שלנו לנקוט אמצעים אלימים פחותה".

 

אולי כי לגברים בעלי ממון יש אמצעים אחרים לבטא את הכוח שלהם. זה לא אומר שהם פחות אלימים. לפעמים האלימות הסמויה הזאת הרסנית הרבה יותר.

"נכון, הם עוברים סובלימציה ויוצרים תחרות שיכולה להיות מזיקה לא פחות, תוך כדי רמיסת חברות אחרות למשל. אבל זה שוב תפקיד שניתן לגבר: להרוויח, לספק, להשיג. אם איזה חייזר היה מאפשר לכולם להיות שבעים ומרוצים, אני מתאר לעצמי שהתפקיד החברתי הזה היה נעלם".

 

אולי אילן גלאון, אולי אביתר בנאי

 

ובתוך הדבר הזה, מהי הגבריות החדשה?

"הרקע לזה הוא מאה ויותר שנות פמיניזם, שבכלל הכניס את המגדר למודעות. הגברים הצטרפו באיחור, אם בכלל, למחשבה על השאלה איך המגדר משפיע על החיים. הגבריות החדשה התחילה בספרות בשנות ה-80, ובציבוריות הישראלית - בשנתיים האחרונות. לפי מודל הגבריות החדשה, הגבר אינו דכאן מסוכן ופריבילג, אלא דווקא זה שעובר דיכוי".

 

אבל אנחנו מפעילים על עצמנו את הדיכוי!

"חד-משמעית. הדכאן הראשון של הגבר הוא הגבר. גם כלפי גברים אחרים וגם כלפי עצמו. אין בכלל ספק בשאלה הזאת - לגברים חסרה באופן נואש סולידריות גברית. יש לנו הרבה מה ללמוד מנשים בהקשר הזה. אין זה אומר שאין גברים שיתמכו זה בזה, אבל זה לא כמו אצל הנשים שתומכות זו בזו ואומרות 'אני מאמינה לך, אני מקשיבה לך, שתינו יכולות להתייאש יחד'. לא זאת בלבד שאין את זה אצל גברים, אלא שאם גבר יהיה מעט נחות ממני, אני אנצל את זה אצלו, אני אנסה לקחת את זה ממנו. אנחנו צריכים ללמוד איך להיות מחוברים יותר רגשית, איך לא לאפשר את האלימות הזאת".

 

אז למה לא לקרוא לעצמך פמיניסט? נשמע שיש לך המון במשותף עם הפמיניזם.

"קודם כול, אני נותן קרדיט לכתפיים הענקיות שעליהן אני עומד, שהן של נשים שעוררו את התודעה המגדרית, ובלי ספק חלק מהמשימה הגברית מנוסחת היטב בידי פמיניסטיות. נשים תרמו תרומה אדירה; הן לימדו אותנו המון על חיבור רגשי, על ביטוי רגשי, על מיידיות רגשית – היכולת להכיר כאן ועכשיו בנוכחות של רגש, ולא לחכות ולהדחיק. ודאי: נשים הן מורות גדולות.

 

"אבל בעיניי, את כברת הדרך שנותרה, הגברים צריכים לעשות בעצמם. האמפתיה של נשים לגברים היא מוגבלת כי הן מרגישות שכולנו אשמים בדיכוי שהן חוות. הן לא יכולות לגמרי להבין את המצב הגברי, ולעתים קרובות המאבק הפמיניסטי מנוסח בצורה מאשימה, בצורה משתיקה, שלא מצליחה לראות את הגברים שלידן".

 

כלומר, אין סיכוי לאחד כוחות?

"בגדול, זאת כן הקריאה שלי, אבל הדברים מורכבים יותר; יש הרבה כוחות שפועלים בשטח. למשל, בפמיניזם הרדיקלי יש התקפה על גברים משום שהם גברים. בציבוריות יש לינץ' על גברים. הגברים רחוקים כל כך ממודעות מגדרית, שגם אם תדבר איתם על איחוד כוחות עם הפמיניזם, הם לא יבינו. לכן הגבר קודם כול צריך למרוד ולהיות ביקורתי נגד חלק מהכוחות שמופעלים עליו, ורק אז אפשר לחשוב על שיתוף פעולה.

 

"מובן שהמטרה הברורה והאולטימטיבית היא איחוד כוחות נגד כל אלמנט של דיכוי, אבל עד שנוכל לשים את כלי המלחמה בצד ולהיות בשנטי, הדרך ארוכה. יש הרבה דברים שצריך לעשות קודם. זה השלב שבו גברים צריכים להיות זה עם זה, בחברויות או בקבוצות של גברים". 

 

 

"קהילת הגייז עשתה מהפכה בגבריות" (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

 

ואם לקחת את זה צעד קדימה, אולי פשוט להיות במערכות יחסים רומנטיות עם גברים אחרים.

"אתה צוחק, אבל קהילת הגייז עשתה שינויים מהפכניים בתפיסת הגבריות. אם יש קבוצה שצריך להעריץ זו קבוצת הגייז. ההומוסקסואליות זה הביטוי הכי נחרץ לדיכוי גברי ולהתנגדות לו. כי כשהמיניות של הגבר לא היתה קונבנציונלית, ביישו אותו גם חברתית וגם מוסרית, והוא יכול היה להיהרג בגלל זה. ואז קמה קהילה והחליטה לצאת למאבק ולהפוך את זה ללגיטימי ולצבור שוויון זכויות כבני אדם, ובמדינות מסוימות היא נחלה הצלחות אדירות.

 

"עניין נוסף הוא שהקהילה ההומוסקסואלית מאפשרת נזילות מגדרית, כלומר, לבוא לידי ביטוי לא באופן המגדרי שמכתיבים לגבר. במובן הזה, הגייז הם אות ומופת לגברים באשר הם, וכמובן, גם גברים הטרוסקסואלים מושפעים מהם מאוד היום. כשאני חושב על דיכוי גברי ועל תגובת נגד לזה, אני חושב שההומוסקסואליות זו התגובה הכי חזקה שיש".

 

לסיום, יש איזו דמות של גבר היום שהיית אומר שהוא מודל טוב לגבריות חדשה?

"וואו, את זה מעולם לא שאלו אותי. אני צריך לחשוב על זה רגע. כל גבר שהוא מחובר לעצמו רגשית. אולי אילן גילאון הוא אדם כזה. אולי אביתר בנאי".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8